כשאנחנו שומעים על לוחמי ולוחמות משמר הגבול, אנחנו מיד חושבים על לוחמי חסרי פחד שמוכנים בכל עת לסכן את עצמם למען ביטחוננו. אנחנו שוכחים אבל לא פעם לראות את פן הכל כך חם של הלוחמים והלוחמות האלה, שאולי כלפי חוץ הם עם ארשת קשוחה כשהם בפעילות מבצעית, אבל בפנים עמוק הם בדיוק כמו הסיפור שלפנינו. הסיפור הכי אנושי שקראתם אולי לאחרונה.
הכל החל לפני כחודש וחצי לערך, סמ"ר מאיה ברגיג, 21, ממושב שתולים שליד אשדוד, התכוננה לקורס המ"כים בו היא מפקדת, בבית חורון. היא ערכה את ההכנות הנדרשות לקורס בצוותא עם חייליה שמועמדים לקורס. המדובר בגיבוש לקראת קורס המ"כים והמתאימים בלבד נותרים בו. אבל השיעור שהעבירה מאיה את חייליה, הוא ערך שהם לא ישכחו לעולם, וללא ספק ינחילו אותו לחיילים שלהם בעתיד.
נחזור לסיפור. תוך כדי ההכנות לקורס כשהיא הסתובבה בבסיס לא רחוק ממגורי המפקדות בו היא מתגוררת, היא שמעה יללות חלשות. היא החליטה לא להתעלם והלכה בעקבות הקולות ששמעה. מאיה הגיעה לאחד המבנים בבסיס וראתה מתחת גורים קטנים של כלב, שאחר כך הסתבר לה שהם של זאב מעורב בכלב כנעני. היא ניסתה לחלצם מתחת למבנה שהיה מוצף כולו בגלל הגשמים הרבים שירדו, וראתה שהם רועדים מקור. יתרה מזאת כשניסתה לחלצם הם ברחו ממנו כי חששו ופחדו.
מאיה הבינה מיד כי אם לא תחלץ את הכלבים הם ימותו. מאיה: "היה ברור לי שהם בסכנת מוות. היה קור מקפיא והם גם היו מתחת למבנה, בלי אוכל כנראה כמה ימים ובתוך שלולית ענקית של מים. הבנתי שאני צריכה לפעול ומהר".
מה שקרה אח"כ הוא אחד הדברים המדהימים ביותר שיכולים היו להתרחש. מאיה הבינה כי יקשה עליה להוציא את הגורים לבד ומיד הזעיקה את חיילה וסיפרה על המתרחש מתח למבנה. מה שהם עשו היה שרשרת "אנושית" של חיילים וחיילות, שנכנסו מתחת למבנה וחילצו את כל הגורים, אחד אחרי השני, לאט לאט. לבסוף לאחר מאמץ משותף וארוך הם הוציאו מתחת למבנה 15 גורים. החיילים נראו כמו אחרי פעילות מבצעית ואימונים גם יחד, אבל היו מאושרים. היה ברור להם שהם הצילו הרגע חיים. משהו שיקחו איתם תמיד.
מאיה מהירה להזעיק וטרינר שהגיע למקום, טיפל בגורים ולקח אותם. אבל, ויש אבל בסיפור הזה. אחד הגורים מתוך ה-15, לא נמלט מהחיילים, אלא רץ היישר לידיים של מאיה. כאילו החליט שהיא תאמץ אותו, וכי הם שייכים אחד לשניה. זה באמת מה שקרה. מאיה מספרת: "הוא יצא ראשון ורץ אליי, כאילו בחר בי, ואני ברגע שהוא יצא מתחת למבנה החלטתי לקחת אותו הביתה".
מאיה שמרה אותו בבסיס עוד יומיים וטיפלה בגור כמו "אמא". היא כמה כל כמה שעות לתת לו חלב שהביאה במיוחד עבורו מאחר והוא גור, בדקה שחם לו, בדקה שהכל בסדר איתו. לאחר יומיים הביאה אותו לביתה שבמושב שתולים ומאז הם יחד. כן, והיא גם נתנה לו שם – "פלא".
מאיה, כל הכבוד.
"תודה"
למה דווקא פלא?
"כי הוא במאת כלב מיוחד. הוא אחד החכמים. אני לא צוחקת, ווטרינר אמר לי שהוא כלב חכם עם ביטחון עצמי".
ממש שמרת עליו כמו אמא קטנה
(צוחקת…חחח) "כן. כן. הוא היה זקוק לזה"
מה אמרו בבית שהבאת אותו?
"האחים שלי רצו אותו, אבל לא ספרתי לאמא שלי. היא התעצבנה בהתחלה אבל אחר כך כל התאהבה בו, וכל המשפחה התחברה אליו"
איפה הוא עכשיו.
"הוא בבית אצלי. אני צריכה לעשות לו עוד חיסון אחד ואז הוא יוכל לצאת ולהסתובב חופשי. הוא עדיין קטן מאוד".
אז אתם במג"ב לא מצילים לא רק אנשים אלא גם כלבים.
"ראית? גם כלבים. זו זכות גדולה. אין כמו כלבים. ערך עליון הוא להציל כל נפש".
תביאי אותו שוב לבסיס?
"ברור, הוא יבוא לבקר".
אכן ברור שיבוא שוב כי הוא הרי כלב מג"ב, "הכלב של בסיס בית חורון". פלא של כלב. אבל כמו שהבנתם הפלא בסיפור הוא כנראה לא הכלב…אלא מאיה וחייליה.
