נובמבר 29, 2020
טורים

אבא, פחות אבל עוד כואב / אורלי עצבנית

לפני 25 שנה קרה דבר, ראש ממשלה נרצח בכיכר. כמעט בכל האנשים אחז הזעזוע באותם ימים, הרוצח נתפס והיו כאלה שחיפשו עוד אשמים. עולם שלם ביכה את מותו של האיש, ומאז שנה אחרי שנה הפכו את האזכרה לקרנבל, בלי שנרגיש.

לפני 25 שנה קרה דבר, ראש ממשלה נרצח בכיכר. כמעט בכל האנשים אחז הזעזוע באותם ימים, הרוצח נתפס והיו כאלה שחיפשו עוד אשמים. עולם שלם ביכה את מותו של האיש, ומאז שנה אחרי שנה הפכו את האזכרה לקרנבל, בלי שנרגיש.

הרי כל אדם בר דעת מבין… שאילו היה מת מוות טבעי, יצחק רבין… היה נקבר כראש ממשלה לא מהטובים במיוחד ושמו לא היה מפאר כל רחוב או כביש כמעט. זה נורא לחשוב, אבל זאת האמת, יגאל עמיר העלה לגדולה את המת.

וכך עברו השנים, ובכל שנה באותו התאריך… עשו אזכרות בכל מקום ולעניות דעתי, פיארו את האיש גם כשלא היה צריך. ואני החלטתי לפתוח את הטור שלי בצורה הזאת, ממש לא בגלל שאני רוחשת לאיש הזה יוקרה וכבוד… להיפך, אני חושבת שהסכם אוסלו שחתם לפני שהלך לעולם שכולו טוב, הנשקים שהפקיד בידיהם של הפלשתינאים מבלי לחשוב, הביאו עלינו שואה וטרור, וזה מה שאני רואה בהביטי לאחור.

אך בשבוע שציינו 25 שנה למותו של רבין שנרצח, אני ציינתי 36 שנה למותו של אבי, שממני נלקח. בדיוק בשבוע הזה אנשים מדברים על רבין בכאב שהוא לא שלהם בכלל. אני זכרתי את אבא שלי בכאב אישי, שורט ולא קל. אבא שלי, מרקו, הלך מהעולם בחטף, בדיוק כשהכל הסתדר בחיים כמו פאזל, הוא נקטף. גבר יפה מראה, נעים הליכות ומצודד… ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, אדם מיוחד.

לצערי, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהמוות נכנס בפתאומיות אל חיי… אך הפעם, הוא חתך בבשר החי והכאיב עד בלי די. אני לא מנסה לספר סיפור לא אמיתי, אבל האיש הזה, אבא שלי, נמצא תמיד איתי…

ביום בו נדם ליבו החנון והרחום, לא האמנתי שהעולם ימשיך להתקיים, כאילו כלום… לא שיערתי שאותה השמש שנהגה ללטף את פניו היפים, תמשיך לזרוח בכל הימים שחולפים.

למרות שהייתי כבר ילדה לא קטנה, לא הבנתי כמה שחורה משחור התמונה. לא הבנתי שמוות זה סוף, סופי, נגמר… באמת חשבתי שאבא שלי יחזור מחר. וכמעט בכל בית ובכל משפחה, אבא זה דבק, זה חיבור, זו ברכה. וכשאבא הולך מהעולם ולא בשיבה טובה, משהו נשבר לרסיסים והופך לעיי חורבה. כשאבא שלי הפסיק להיות קיים, הדבק שאחז במשפחה פשוט נעלם. אמא שלי שהייתה מהדור של רק המוות בינינו יפריד, היא ירדה לתהומות של כאב, פחדה מהעתיד. האישה שהצחוק היה בלתי נפרד מיומה, הפכה בין לילה לצל של עצמה. היא שקעה ביגון כבד, וכמעט בלתי אפשרי היה אותה לעודד.

שרה של מרקו, נהגו לכנות אותה בכל מקום בו הייתה, ועכשיו נותר רק שמה, שרה, שרה שנותרה בבדידותה. לו רק ידע אבא שלי, איך בלכתו פירק את חיינו, לו רק ידע מה רב הכאב שנותר בביתנו. היינו כמו קצוות מפוזרים בלי חוט מחבר, ארבעה ילדים, אמא אחת, וחיים שהשתנו לבלי היכר.

והאמא הזאת ביקשה את נפשה למות, מאסה בחיים. ואחרי שני עשורים כאובים, עלתה השמיימה לבית האלוקים.

ושוב אתחבר לנושא בו פתחתי את הטור של השבוע, לראש הממשלה שנרצח ומותו גרם זעזוע. אך, אל לכם לעולם לנסות ולומר, שהרצח ההוא פגע בכם כמו כשאיבדתם מישהו יקר. בעיניי, זה עוד אחד מהבלי הרוח, דיבורי סרק, שטויות, על זה בעיניי אין ויכוח.

בוודאי בני משפחתו של רבין עדיין כואבים את מותו, למרות שהפכו את ימי הזיכרון לקרדום נגד כל מי שלא היה בדעתו.

פרידה מאדם שאהבת זה דבר אישי, אינטימי ושלך בלבד. זה זיכרון צרוב בלב שלך לעד. כך אני זוכרת את אבא שלי לאורך כל שנותיי, זוכרת מגע, ריחות, נקודות חשובות בחיי, זוכרת חוויות, זוכרת לפרטי פרטים את החיים שלפני ומרגישה בכל נים את החוסר והריק שאחרי.

אני יודעת שאלוקים מסדר את העולם על פי שיקול דעתו, לזה מאריך ימים, את חייו של זה מקצר, לפי רצונו והבנתו. אני יודעת שהעולם ההוא הוא עולם שכולו טוב, אף אחד לא חזר משם, אבל טוב להאמין בזה וכך לחשוב. תמיד חשבתי שאבא שלי נפטר מוקדם מידי ואמא שלי פשוט סבלה יותר מידי. נשאתי לעיתים לשמיים את עיני ושאלתי את ריבונו של עולם… באמת, מה היה נגרע מן היקום אם אבא שלי היה עדיין קיים? מי היה שם לב בכלל, מי היה מרגיש? אי שם בשמיים בחסרונו של האיש? אבא שלי היקר… נוח על משכבך בשלום…




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

כתבות שאולי יעניינו אותך

זמן כניסת שבת

משה סידי

אני איש מערות

משה סידי

הצדיק ה-11

משה סידי