ניתן להוקיר את זכרו של אדם בדרכים שונות. גבעת יונה באשדוד נקראת גם גבעת יפה, על שמה של יפה בן עמי, מי שהייתה רעייתו של עובד בן עמי, ממקימי אשדוד. הפארק ברובע י"ג נקרא על שמו של ראש העיר הראשון אבנר גרעין. טיילת הספורט והנופש שלאורך שדרות משה דיין נקראת על שם רוברט חיים, ראש המועצה הנבחרת הראשונה של אשדוד. בין האנדרטאות נמצאות אנדרטה לבוני נמל אשדוד, אנדרטה ללוחמי מלחמת השחרור, אנדרטות לאניות מעפילים שטבעו, לחללי חיל הים, אנדרטת "הנר" לזכרו של הבן, לזכר הנופלים בני העיר. אנו פוגשים הנצחת שמות בקבוצות כדורסל כמו בית"ר אביב אשדוד על שם סרן אביב חקאני שנפל בציר פילדלפי שברפיח בשנת 2004, ומכבי בן בנות אשדוד על שם בן וענונו שנפל בקיץ שעבר בקרב בסג'עיה במסגרת מבצע "צוק איתן". יש מפעלי הנצחה לזכר בן משפחה שלא גדל בעיר, כמו למשל, מוזיאון אשדוד על שם קורין ממן. ממן נולדה ב-65' בקזבלנקה שבמרוקו, ונהרגה בגיל 19 בתאונת דרכים. משפחתה ראתה בהנצחת שמה במוזיאון אשדוד, עיר צעירה וצומחת בארץ ישראל, כחלק ממימוש חלומותיה של קורין. בכתבה זו בחרנו לספר לכם על מספר מיצגים בעיר שבאו להנציח את בניה ואת בוניה.

הכיכר על שם רחמים חדאד
מיקום: שד' בני ברית כיכר ט"ו
אמן: אבי חדד

רחמים חדאד היה מוותיקי אשדוד. המכולת הראשונה הייתה שלו. בנו, אבי, שיצר את הפסל, מספר: "כשעלינו ארצה, היינו בהתחלה בפרדסייה וגרנו באוהלים. כשהקימו את אשדוד, הביאו אותנו בלילה עם משאית, ובבוקר ראינו רק חולות. בזמנו, לאנשים לא היה כסף, ואת המשכורת הם היו מקבלים בסוף החודש. אבל מה לעשות, שצריך לאכול? אז אבא שלי המציא פטנט. הוא הכין כרטיסיות מקרטון עם חותמת שלו, וכתב עליהן ערך כספי של 10 אגורות, חצי לירה, לירה. אנשים היו מקבלים בתחילת חודש את הכרטיסיות האלה, משלמים לו באמצעותן, ובסוף החודש כשקיבלו משכורת, הם היו באים עם הכסף, משלמים ושוב לוקחים כרטיסיות".

רחמים נפטר ממחלה קשה בשנת 61', כשהוא בן 47. בני המשפחה ביקשו להציב פסל לזכרו, ואכן בשנת 2000, הוצבו "האנשים הכחולים" בכיכר בבני ברית בדרך לרובע ט"ו. זהו אינו השם הרשמי של הכיכר, אבל בני הנוער הגרים ברובעים הסמוכים קובעים את נקודת המפגש שלהם ב"אנשים הכחולים". "הפסל מראה אדם מכופף עם הפנים למטה והכוונה שהוא מת", מסביר אבי, "עוד אדם באמצע בגובה ממוצע – הוא החי, והדמות הגדולה מרימה יד למעלה – זה מי שיוולד. עבר, הווה ועתיד משתלבים, ורוצה לומר שאם אדם יזכור את העבר, העתיד יהיה גדול. אם ימחק את העבר לא יהיה עתיד". על השאלה למה דווקא צבע כחול הוא עונה: "בזמנו עסקתי בפיסול בחימר בבית האומנים, ויצא לי לפגוש את קדישמן, שאגב יש לו פסל באשדוד בצבע כחול. באתי אליו ושאלתי אותו באיזה צבע כדאי לי לצבוע את הפסל, והוא אמר 'כחול, רק כחול', וכך היה".

פסל הנער המכונף על שם מריאן ברקוביץ'
מיקום: כיכר הנער, במפגש שדרות עובד בן עמי ומשה דיין
אמנית: עפרה צימבליסטה

הפסל שהוא ספק מלאך, ספק נער מכונף הניצב על עמוד נוצר לזכרו של מריאן ברקוביץ', תושב אשדוד שנהרג במלחמת לבנון השנייה. במפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך על ידי משרד הביטחון נכתב על מריאן כי מריאן נולד בשנת 75' בעיר יאשי שברומניה. בן בכור לסימה ובנו, אח ללוצ'יאן ופאול. כשמלאו לו שש שנים, עלה ארצה עם משפחתו. המשפחה החלה את דרכה בארץ במרכז הקליטה "פלדות" שבאשדוד ומריאן התחנך בעיר. הוא למד בבית-הספר היסודי "צפרירים" ובמקיף ג'. מריאן היה בחור אנרגטי וספורטיבי שעסק בסוגי ספורט שונים: כדורגל, רכיבה על אופניים וצלילה. הוא היה חבר בארגון "PADI" ובהתאחדות הישראלית לצלילה. אהב לטייל ולערוך סיורי ג'יפים בהרי אילת ובחולות אשדוד. הוא שירת כנשק בחיל הים בבסיס ההדרכה "בת גלים" שבחיפה.

עם סיום שירותו הצבאי שובץ למילואים במפקדת אחד הגדודים שבחטיבת הצנחנים. מריאן החל בלימודי אדריכלות ובהמשך עבר ללמוד לתואר הנדסאי בניין במכללה למנהל בראשון לציון. לפני מבחני הסיום של לימודי התואר החליט מריאן להגשים את החלום הראשון שלו: טיול לאוסטרליה. הוא נסע לחצי שנה וביקר גם בניו זילנד ובתאילנד. מששב ארצה עבר לגור באילת, שם עבד כצוללן במועדון צלילה. אחרי שישה חודשים חזר לאשדוד, סיים לימודיו כהנדסאי בניין והחל לעבוד עם אביו, מהנדס בניין בעל משרד תכנון באשדוד, בפיקוח על פרויקטים בתחום הבנייה. ביום 2.8.2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, נקרא מריאן לשירות מילואים ביחידת הצנחנים. שלושת האחים לבית ברקוביץ' גויסו למילואים בזמן המלחמה. מריאן נפל בקרב בגבול הצפון ארבעה ימים לאחר שגויס.

קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת 11 חבריו ליחידה בעת שהמתינו להצטרף ללחימה בלבנון. מריאן נפל חודש ויום לאחר יום הולדתו ה-31. בשנת 2008 הוצב הפסל לזכרו, שיצרה האמנית עפרה צימבליסטה, שעבודות פיסול החוצות שלה, יציקות של דמויות אדם במידת אנוש, ניצבות ברחבי העולם והוצגו בתערוכות יחיד בישראל ובמדינות רבות בחו"ל.

כיכר הצועדים על שם גיל קקו
מיקום: שד' משה דיין מול חוף י"א
אמן: אהרון שני

עשר דמויות שונות במראן, בגודלן ובכיוון צעידתן, הפכו את הכיכר לאחת המקוריות באשדוד ובארץ. שלוש צועדות על איי התנועה הסמוכים, ושבע הדמויות שנותרו בכיכר חוסות בצל עצי הדקל ממתכת. עיצוב הכיכר והדמויות נתרמו בשנת 2007 על ידי אנשי תחנת הכוח אשכול לזכר חברם, גיל קקו. גיל, בן מרסל ודוד נולד באשדוד בשנת 83', בן הזקונים ואח לרונן, יעקב, שירלי ואורלי. הוא למד בביה"ס הממלכתי "ארזים", ואחר כך במקיף ג'. בדף ההנצחה של משרד הביטחון מספרים על נער חברותי שכבר בביה"ס התבלט כמנהיג ודאג לארגן לחבריו מסיבות וטיולים. הוא אהב לגלוש בים ולרכוב על אופנועים. כשהיה גיל בכיתה י"ב התייתם מאימו, שנפטרה ממחלה קשה והדבר השפיע עליו מאוד.

לפני גיוסו עבד גיל בחברת החשמל, מקום עבודתו של אביו. בראשית חודש אוגוסט 2001 התגייס גיל לצה"ל והוצב בחיל האוויר. לאחר סיום הטירונות שובץ לקורס מכונאי מטוסים, קורס שאמור היה לעבור בבית הספר הטכני של חיל האוויר, אך לא הספיק להשתתף בו. גיל נפל בעת מילוי תפקידו ב-21.10.2001 לאחר שנפצע אנושות בתאונת דרכים. שישה ימים נאבקו הרופאים בבית החולים "קפלן" על חייו, אך מאמציהם עלו בתוהו.

אנדרטה לזכר הנרצחים בפיגוע בנמל
מיקום: צומת שד' הרצל ושד' בן גוריון
אמן: אדריכל ישי וייל

ב-14 במרץ 2004 נרצחו שמונה מעובדי הנמל, ושני אזרחים בפיגוע התאבדות כפול שביצעו החמאס וגדודי חללי אל-אקצא. למרות האבטחה הכבדה, הצליחו שני המחבלים לחדור לשטח הנמל, ובשעה 14:20 פוצצו עצמם. המחבל הראשון התפוצץ בתוך מתחם הנמל, בבניין משרדים אחורי, והשני על הגדר. בפיגוע נהרגו עובדי הנמל דני אסולין, אופיר דמרי, אבי אברהם, מוריס טובול, גיל אבוטבול, משה הנדלר, ציון דהן ואבי סוויסה, והאזרחים מזל מרציאנו ופנחס ליברמן עובדי חברת "נחמיה לחוביץ". דני אסולין (51) מאשדוד, היה אב לשני ילדים וסב לנכד, עבד בנמל מאז גיוסו לצה"ל. גם אביו עבד בנמל, ובני משפחתו סיפרו שבילה כמעט את כל חייו בנמל. אופיר דמרי (31) מרחובות, עבד בנמל בבתי המלאכה. במותו, הניח אחריו אישה ושני ילדים, פעוטה בת שנה ו-10 חודשים ותינוק בן שבעה חודשים. אבי אברהם (34) מאשדוד, נישא ארבעה חודשים לפני הפיגוע. מוריס טובול (30) מאשדוד, קיבל קביעות כמכונאי בנמל מספר שבועות לפני הפיגוע. גיל אבוטבול (31) מאשדוד, עבד בנמל בתפקיד של מכונאי מנופים.

הותיר אחריו אישה ושני ילדים. משה הנדלר (29) מרחובות, עבד כמכונאי מנופים בנמל אשדוד. במותו הניח אחריו אישה ובת קטנה בגיל חצי שנה. ציון דהן (30) היה בן ממשיך בנמל, דור שני לעבודה עם הספינות. הוא החל לעבוד בנמל אשדוד מייד לאחר שחרורו מצה"ל כמכונאי לציוד כבד. הותיר אישה, אתי, ותינוקת בת שנה. אבי סוויסה (55) תושב קריית מלאכי, עבד כמחסנאי בנמל. שימש כחבר מועצת העיר קריית מלאכי, בתקופתו של משה קצב כראש העיר. הותיר אחריו אישה ושישה ילדים. מזל מרציאנו (30) מאשדוד, אם לשני ילדים בני שש ושנה וחצי, עבדה בחברה לשיווק בשר בנמל אשדוד, ושהתה בקרוואן שהתפוצץ. היא הייתה מנהלת המשרד. פנחס זילברמן (46) עבד מזה שמונה שנים במפעל לחוביץ' בשר.

הותיר אישה וילדה בת שש. שתי אנדרטאות נבנו לזכר הנרצחים. שנה לאחר הפיגוע, הוקמה בנמל "כיכר השמונה", בה ניטעו שמונה עצי זית, המסמלת את זכר העובדים שנספו במערכה על קיומה של מדינת ישראל ואת הקשר לאדמה, לארץ ישראל ולנמל. ב- 13 בנובמבר 2007 נחנכה באשדוד אנדרטה המנציחה את עשרת הרוגי הפיגוע. האנדרטה ממוקמת בצומת הדרכים שד' הרצל ושד' בן גוריון. האנדרטה פרי עיצוב ותכנון של האדריכל ישי וייל, בנויה ממסילת ברזל ענקית המונחת באלכסון על שני עמודי בטון ערומים. מסילת הברזל חצויה ויוצרת תחושה של שבר המסמל את האובדן. מעל השבר מעופפות להן עשר ציפורים צחורות ועל קיר הבטון חקוקים שמותיהם של עשרת ההרוגים. האנדרטה גדולה ומרשימה בהיקפה והיא עומדת בלב מתחם ירוק, מדושא ונטוע עצי נוי, פרי תכנונה של מעצבת הנוף יהודית מלמן.

כיכר הפועלים על שם יהודה בן הרוש
מיקום: בצומת הרחובות רוגוזין-בן אליעזר-האלמוגים

לפני שלוש שנים וחצי נחנכה כיכר הפועלים בצומת הרחובות רוגוזין-בן אליעזר-האלמוגים, לזכרו של יהודה בן-הרוש. במרכז הכיכר נטוע עץ זית גדול ולצידו פסל בדמות שתי שלהבות בהן חרוטות אותיות שמו של יהודה בן הרוש. בן-הרוש, מוותיקי אשדוד, היה מזכיר מועצת הפועלים בעיר במשך למעלה מעשרים שנה, חבר מועצת העיר לשעבר, ומי שייצג סקטורים רבים במאבקם לתנאי שכר הולמים ועמד על זכויות העובדים במקומות עבודתם. לפני חמש שנים הוא נפטר במפתיע לאחר סיבוך שנוצר במהלך צינתור שעבר בליבו, והוא בן 70. בן הרוש נולד בעיר מקנס במרוקו בשנת 38', ועלה לארץ בגיל 14. הוא יצא עם עליית הנוער ממקנס לקזבלנקה, שהה במחנה קליטה שלושה חודשים, משם עבר לצרפת לחצי שנה במחנה הכשרה במרסיי עד העלייה לארץ.

בישראל הגיע למחנה עלייה "שער עלייה" בחיפה, ומשם למחנה קליטה בנתניה ולקיבוץ בארות יצחק. עם ההחלטה בממשלה להקים את אשדוד, התארגנה קבוצת גברים שהשתחררו מצה"ל, ביניהם יהודה, והגיעה לאשדוד בחודש מאי 1957. בשנים הראשונות עבד יהודה כמכונאי וטרקטוריסט במושב ניר- גלים. בשנת 1962 נפתח מפעל הרכב לאוטובוסים ומשאיות "ליילנד", והוא היה בין 15 הפועלים הראשונים שפתחו את שערי המפעל. הוא נבחר לראשות ועד העובדים, ובחירה זו סימנה את תחילת דרכו הציבורית במקביל לחברותו במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. בשנת 1960 נישא ונולדו לו שתי בנות ובן. בשנת 1975 שימש כמזכיר מפלגת העבודה באשדוד וב-1977 נבחר לשמש מזכיר מועצת הפועלים באשדוד, תפקיד אותו מילא במשך 21 שנים עד פרישתו ב-1998.