ראשי / טורים / שי לשבת (דף 3)

שי לשבת

שי לשבת

בית הספר אינו בייביסיטר והמורים אינם שמרטפים

התחושה האולטימטיבית אצל כל הורה ממוצע עם תחילת החופש הגדול היא לחץ, לחץ ועוד פעם לחץ. גם אם יבטיחו לנו אופר צמוד לילדים 24 שעות ביממה בכל חודש יולי, ושהייה בבית מלון באילת לאורך כל חודש אוגוסט, לא נהיה רגועים ונחפש לרטון, להתעצבן ולהשמיע קולות בכי ונהי בקולי קולות.

אז בואו נעצור רגע, זה אומנם קשה וכואב מאוד לכיס שלנו, עם הצגות, הפעלות ומתנות כדי להרגיע את הילדים המשועממים, אבל בסך הכל מדובר בהחלטה מבורכת שהילדים שלנו ישהו בבית בחודשים הכי חמים בשנה. גם בישיבה תחת המזגן, לעיתים אנחנו לא מוצאים את עצמנו עם החום הבלתי נסבל של יולי-אוגוסט. בחלק ממוסדות החינוך בארץ יש מזגנים מקרטעים, השמש הקופחת חודרת מבעד לחלונות, וזה לא מצב אידיאלי ללמוד נעלמים ושברים, בזמן שאתה מרגיש שבור, רצוץ ועייף. אני רק מנסה לחשוב על זה שהייתי צריך לכתוב את השורות האלה בחדר לא ממוזג כראוי, ועם שמש שיושבת לי במרכז הראש, ורק מהמחשבה הזו אני מזיע על המקלדת…

חוץ מזה, רק שתדעו שאצלנו בארץ הקודש לומדים די והותר לאורך שנת הלימודים, למרות התחושה הרווחת שיש חופשות ארוכות בגלל חגי ישראל. דו"ח שפורסם במגזין "אטלנטיק" לפני מספר שנים מגלה כי ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במספר ימי הלימוד (רק יפן ודרום קוריאה נמצאות לפניה). הנה הנתונים: בעוד שבישראל יש 216 ימי לימוד בשנה, בהולנד לומדים רק 200 יום, באנגליה 192, בצרפת 185 ובארה"ב יש 180 ימי לימוד בלבד.

אני שומע לא פעם כאלה האומרים בקול צווחני: "המורים האלה בקושי עובדים ומקבלים משכורת טובה. יש להם חופשות כל הזמן, וגם בחופש הגדול הם יושבים בבית והמשכורת דופקת…". אני אומר לכם בפה מלא שיש לנו מורים נהדרים בארץ, ולא ברור לי מהיכן נובעת לעיתים התחושה שניתן לזלזל, להעליב ולפגוע בציבור החשוב הזה, שמתמודד בישראל 2017 מול תלמידים לא פשוטים כלל ועיקר, שחלקם חושבים שמגיע להם הכל, ובחלק מהמקרים זוכים לקבל גיבוי בלתי נגמר ובלתי מוסבר מאיתנו, ההורים.

מנתונים שפורסמו בעבר עולה כי אחוזי השחיקה בקרב המורים הם הרבה יותר גבוהים מעובדים במקצועות אחרים. לעיתים אחוזי השחיקה בקרב עובדי ההוראה מגיעים עד ל-70%, נתון מדהים ומדאיג בכל קנה מידה. אחר כך אנחנו מתפלאים למה צעירים רבים מעדיפים לבחור במקצועות נוחים יותר, ולא ללמוד הוראה. אפשר להבין אותם, בואו נראה אתכם עומדים מול כיתה של 35 נערים מתבגרים, מנסים לשמור על שקט במשך 40 דקות, וגם מנסים ללמד ולהעשיר את הידע של ילדינו. מדובר בסוג של משימה בלתי אפשרית.

בשורה התחתונה, לא צריך לקצר את החופש הגדול, אנחנו כהורים צריכים להיות יצירתיים מספיק כדי למצוא את הדרך שהילדים ייהנו מ-60 ימים מגוונים, ככל האפשר, ושיחזרו בראשון לספטמבר עם כוחות מחודשים ועם נפש חפצה לכבד את המורים העומדים מולם, אלה המבצעים עבודת קודש של ממש.

שבת שלום!

תעזבו את אהוד אולמרט בשקט!

זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שראש ממשלה בישראל נשלח מאחורי סורג ובריח. מצד אחד, רגע קשה מאוד למדינה, מהלך שהוביל לשיח שלילי על ישראל בכל פינה בגלובוס. מצד שני, רגעי גאווה על כך שהדמוקרטיה הישראלית אינה עושה הנחות לאיש, מי שפשע צריך לשלם.

אולמרט עבר הליך משפטי קשה ומורכב, ובחודש מרץ 2014 השופט דוד רוזן גזר עליו 6 שנות מאסר על עבירות של קבלת שוחד והפרת אמונים. זה היה עונש קשה, בלתי פרופורציונאלי בכל קנה מידה, ולאחר תהליך ערעור ארוך, בית המשפט העליון קיצר את עונשו באופן משמעותי, והעמיד אותו על 27 חודשי מאסר. ב-15 בפברואר 2016 אולמרט החל לרצות את עונשו, והשבוע הגיע הזמן להתייצב בפני ועדת השחרורים, כדי לדון על קיצור שליש בעונשו, מה שאולי יוביל לשחרורו בשבועות הקרובים, אם אכן בקשתו תתקבל.

עד כאן העובדות, עכשיו נעבור לשלב שלא מניחים לאולמרט ומתנהגים אליו כאילו מדובר בבוגד במדינת ישראל. פרקליט המדינה קיבל החלטה לא פשוטה, להחרים מסמכים הקשורים לספר אותו כותב אולמרט בימים אלה, בטענה כי ראש הממשלה לשעבר הבריח מסמכים, בהם כתב אולמרט חומרים סודיים העלולים לפגוע בביטחון המדינה. ההליך הזה התנהל בצורה הכי בולטת, הכי זועקת לשמיים והכי פוגעת באולמרט, רגע לפני שהוא אמור לצאת לחופשי.

אולמרט, שתרם לא מעט לביטחון המדינה והיה אחד מראשי הממשלה עם הכי הרבה הישגים כלכליים לטובת התושבים, אומר בצורה ברורה כי גם כך כל חומר שיצא מתאו חייב לעבור בעתיד תהליך של צנזורה, ואין שום אפשרות לפרסם אותו ללא ההליך הזה. במילים אחרות, גם אם מדובר בחומר "בעייתי", שאת חלקו אגב ניתן למצוא באתרי האינטרנט בחיפוש פשוט, הרי שאם הצנזורה תחליט שהחומר אינו ראוי לפרסום, הוא היה נגנז ונעלם מהעולם. מכאן ועד להפוך את אולמרט לשנוא העם, לאחד שעלול לפגוע במדינה שלנו, הדרך ארוכה מאוד.
אולמרט שילם את חובו לחברה בלי שום הנחות. מאדם שאהב את החיים הטובים עם טיסות לחו"ל, סיגרים יקרים ומסעדות יוקרה, הוא ישב קרוב לשנה וחצי בכלא מעשיהו, מנותק מהעולם וכל מה שמוטל על אסיר אחר, היה מוטל גם על אולמרט. כל אזרח שמרצה את עונשו ללא דופי רשאי לקבל הטבה של קיצור שליש מעונשו, ואולמרט עומד בקריטריונים הללו וצריך לחזור לחיק משפחתו. מדובר באדם בן 71, אבא לילדים וסב לנכדים שנכנס לישורת האחרונה של חייו, מתוך כוונה ותקווה לשכוח מהכתם השחור שנדבק בו בשנים האחרונות, ולנסות לחזור לחיים נורמטיביים. הוא הרי כבר לא יוכל להיות איש ציבור, והפוליטיקה היא היסטוריה רחוקה מבחינתו. תעזבו אותו בשקט ותנו לו לצאת לחופשי.

שבת שלום!

המגזין אשדוד

המקומון הכי טוב בארץ!

אני עובד, חי ונושם את תחום התקשורת 25 שנה, 24 שעות ביממה, סביב השעון. עברתי את כל המסלול מכתב שטח צעיר שמתעורר ב-2 לפנות בוקר כדי לסקר תאונה בכביש דימונה-ירוחם, דרך תפקידים בכירים באמצעי תקשורת בבאר שבע, עד שהגעתי לאשדוד לאחד השיאים המקצועיים שלי כאחד העורכים של עיתון המגזין אשדוד. אני נהנה מאוד לעבוד וליצור כדי שתקבלו את המוצר הכי איכותי שיש, הן ברמת התכנים, הן ברמת הפרסומים של העסקים המובילים בעיר, והן בעיצוב הגרפי הבלתי מתפשר.

בשבועות האחרונים אני מרגיש שיח מדהים סביב העיתון שאתם מחזיקים ביד, ואין תחושה טובה יותר מאשר לקבל פידבקים טובים על העבודה שכל המערכת המדהימה שלנו מבצעת. מדובר בעבודת צוות של עשרות אנשים, כל אחד מקצוען בתחומו, שבסופו של תהליך מגישים לכם בכל יום חמישי את המקומון הכי טוב בארץ. זה ממש לא מובן מאליו, קל וחומר כשאתה גובר בדרך על מתחרים עתירי ניסיון שמתקשים מאוד לעמוד בקצב של התפתחות המדיה, וברצון של התושבים לקרוא חדשות טובות על העיר שלהם, ברצון לקרוא על התפתחותה של העיר ועל האנשים שעומדים מאחורי העשייה. אנחנו גם מבקרים וחושפים סיפורים מעניינים שבוע אחר שבוע, אך הכל תחת המוטו של כבוד האדם והידיעה שמאחורי כל אדם שכותבים עליו יש אישה, ילדים ובני משפחה. אנחנו מוכיחים הלכה למעשה שניתן לעשות עיתונות טובה גם בלי לרמוס, לגדף ולקטול אנשים. הסגנון הזה התאים לשנות ה-70 וה-80 של העיתונות שניסתה ללכת בדרך של "העולם הזה" הצהוב והסנסציוני. היום זה כבר פאסה, מיושן ולא לעניין…

עיתון מגזין אשדוד הוא המקומון הטוב במדינה בזכות הרבה סיבות. זה מתחיל בפורמט העשיר שלא קיים באף עיר אחרת בארץ . הבעלים של העיתון ג'קי בן זקן, הוא זה שקיבל בשעתו את ההחלטה להגיש לתושבי אשדוד עיתון בסגנון עיצובי של "לאישה", המודפס על נייר כרומו מהודר, עם כריכה חמה (ולא סיכות). בסך הכל מדובר כמעט בכל שבוע במהדורה של 140 עמודים בממוצע, שיוצאת בכמות של עשרות אלפי עותקים ומגיעה בסופו של יום כמעט לכל בית באשדוד.

את חטיבת התקשורת של ג'קי בן זקן מובילה ביד רמה יהודית ויצמן, והיא זו שמנצחת על העשייה השיווקית והניהולית של המערכת, הכוללת את עיתון המגזין אשדוד, אתר החדשות אשדוד אונליין ופרסום על מסכים אלקטרוניים ברחבי העיר. חדוות העשייה של ויצמן מדבקת את כל העובדים וזה מורגש יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

מחלקת מכירות 

מחלקת המכירות של העיתון, אותה מובילה במקצועיות מאי שמר, מגיעה לכל העסקים המובילים בעיר, ומציעה פרסום אטרקטיבי במחיר הוגן, והכי חשוב מתאימה לכל לקוח את "החליפה הפרסומית" המתאימה לעסק שלו. אני מעריך ומעריץ את אנשי המכירות שעובדים ימים כלילות, ובעצם מהווים את חוט השדרה של העיתון.

צוות המגזין

בצד המערכתי יש לנו צוות צעיר, נמרץ ורענן, עם מיטב הכותבים שיש בארץ. זו נבחרת חדשות, אקטואליה וספורט שיודעת היטב את העבודה, ורואים את התוצאות שבוע אחר שבוע עם עיתון מעניין ומגוון.

אנחנו נמשיך לעשות הכל כדי שבכל יום חמישי תגיעו לדוכנים ותקבלו עיתון שנותן לכם את הזווית הכי אמתית והכי מעודכנת על מה שהתרחש בעיר המדהימה שלנו במשך השבוע. אנחנו רוצים להוקיר תודה לכל אחת ואחד מהקוראים הנאמנים שלנו, שלא יכולים להעביר את סוף השבוע בלי המגזין אשדוד. זו המחמאה הכי גדולה שאנו יכולים לקבל…

שבת שלום!

המהפך המדהים במועצה הדתית באשדוד

למרבה הצער, מה שהיה במועצה הדתית בדימונה שכיח מאוד גם בימים אלה במועצות דתיות רבות. ברגע שיש יו"ר מועצה שהוא סוג של מינוי מטעם, אחד שלא מתעסק בעבודה הסזיפית סביב השעון, בחלק מהמקרים זה נראה רע מאוד, עם משכורות שלא משולמות בזמן, שירות גרוע לתושבים ואווירה לא אסתטית בעליל במשרדי המועצה.

קחו את כל מה שכתבתי, תהפכו את המילים ב-180 מעלות, ותקבלו את מה שקורה במועצה הדתית באשדוד. מדובר בהתנהלות אחרת לגמרי, מכובדת ומכבדת הן את ציבור העובדים והן את הציבור הרחב. משכורות בזמן כמו שעון שוויצרי, שירות מתוקתק לאזרח, משרדים ששופצו לאחרונה והפכו את בניין המועצה לנעים ומזמין יותר ועוד.

זה ממש לא מקרי שיו"ר המועצה הרב עובדיה דהן, זוכה לקבל שנה אחר שנה פרס הצטיינות ממשרד הדתות על ניהול המועצה, על ההישגים המקצועיים ועל השירות לתושב. הרב דהן הוא מאותם טיפוסים שלא רצים אחרי התקשורת. להיפך, גם כשאנחנו פונים אליו, הוא מכוון אותנו לעובדי המועצה, לאנשים שעושים את העבודה היומיומית. צנוע ופשוט.

הרב דהן הוא גם סוג של מינוי פוליטי מטעם סיעת ש"ס, אבל מאלה שבאים לעבוד. הוא מגיע למשרדי המועצה מוקדם בבוקר ומכבה את האור בלשכתו מאוחר בערב. הלשכה שלו פתוחה לעובדי המועצה ולציבור הרחב, הוא חף מגינונים ומשדר פשטות ורוגע בכל שיחה שמנהלים איתו. הגדולה של הרב דהן היא בחיבור שלו גם לציבור החילוני, וזה המוטו שהוא מוביל במועצה הדתית באשדוד. רק בזכות אנשים כאלה העיר אשדוד אולי תצליח להתגבר על המשבר שנוצר בין הציבור החילוני לחרדי בעיר שלנו.

המועצה הדתית זוכה כאמור על בסיס קבוע בכוכבי יופי ופרסים ארציים על ההתנהלות של המועצה תחת ידיו של הרב עובדיה דהן. קחו לדוגמא את המהפך שהרב דהן מוביל בבית העלמין בעיר, בהשקעה של מיליוני שקלים. כולנו, מן הסתם, לא אוהבים לבקר במקום הזה… אבל לפחות אם מגיעים לבית המתים, שזה יהיה למקום מכובד, נקי ומטופח כפי שיש כאן באשדוד. אני יכול לומר בוודאות שבית העלמין בעיר הוא אחד הראויים והמטופחים שיש בארץ, וזה לא רק עבור המבקרים בו, אלא בעיקר לכבד את אלה שאינם בין החיים.

שבת שלום!

ככה מקבלים את השבת!

מדובר בהליכה של יותר מ-20 דקות מהבית שלי ברובע ט"ז עד למרכז הרוחני החדש, שפועל ברובע י"ז. לא הצטערתי… זו הייתה חוויה מדהימה לראות מאות מתפללים, רובם הגדול אנשים מהיישוב שאינם דתיים הדוקים, אלא אוהבים את תפילת ערב השבת, בדיוק כמוני. השילוב של רוח חב"ד עם תפילה בסגנון יהדות ספרד, עליה גדלנו, מענג וגורם לחיוך גדול. פעם ראשונה שראיתי באמצע התפילה תהלוכה עם מחיאות כפיים וחיוכים בלתי פוסקים, אותה הוביל הרב עמאר בחן הידוע שלו. כל המתפללים הצטרפו אליו ובמשך חמש דקות הייתה התרוממות רוח של ממש, שהפכה בהמשך את התפילה למענגת יותר.

מרכז "אור מנחם" ע"ש הרבי מליובאוויטש נחנך לפני מספר שבועות, בהשקעה עצומה של מיליוני שקלים. מטרת המרכז היא לשמש מרכז קהילתי יהודי, שיעצים את זהותו היהודית של כל ילד בעיר. הורים וילדים באשדוד מכירים היטב את הפעילות הברוכה של ארגון קשר. למעלה מעשור מעניק הארגון פעילות חווייתית לילדים בבתי הספר והגנים, פעילות אשר נגעה ונוגעת ברבבות ילדים ומחברת אותם לזהותם היהודית במאור פנים כפי שהרב מנחם עמאר, יו"ר ארגון קשר ומרכז "אור מנחם" ייסד והתווה משנת 2004.

במרכז המרווח והמפואר שלוש קומות, ובהן בית כנסת, אולם קידושים, מקווה גברים, חנות יודאיקה, חדר קאוצ'ינג, מרכז מבקרים "הבית של אור", שיוקם כשלב ב' ועוד. הרב עמאר הדגיש את חשיבות המרכז לא רק כבית כנסת אלא כבית למשפחה היהודית, בית אשר ישמש גשר וקשר לכל דורש. במרכז הושקעו מחשבה ותכנון מדוקדק על ידי צוות מקצועי ומנוסה, על מנת לשמש כאבן שואבת לערכים ולמסורת היהודית ברמה גבוהה ומכובדת. אני ביקרתי שם בשישי האחרון ונהניתי מאוד. בהחלט מומלץ לכל תושבי הרובעים הסמוכים להגיע בשישי בערב לתפילה המסורתית ב"אור מנחם". ככה בדיוק צריך לקבל את שבת קודש…

שבת שלום!

מערכת המשפט בישראל מרחמת על רוצחים!

אני אחד המעריצים הגדולים של מערכת המשפט בישראל. יש לנו מערכת משפט ישרה, לא מושחתת, נקייה בכל רבדיה, ובחלק נכבד מהמקרים עושה את עבודתה בצורה מעוררת הערצה. אבל יש לי בעיה אחת קשה והיא שהמערכת מקלה לא פעם ולא פעמיים על רוצחים, מוותרת על ניהול משפט ארוך, בגלל בעיות כאלה ואחרות בראיות הגבוליות ובהתנהלות של המשטרה בשלבי החקירה, ובסופו של דבר מגיעה להסדרי טיעון מקלים מאוד, מאוד, מאוד, עם רוצחים שלקחו חיים של חפים מפשע.

הסיפור הכי מכעיס התפרסם ממש לאחרונה, סביב הרצח המיותר והכואב של החייל הקרבי יפתח גריידי במועדון ברעננה. מדובר במקרה קלאסי של רצח לשם רצח, אבל עורך דין מפולפל שיודע את העבודה, כסף גדול של המשפחה שהסכימה לשלם פיצויים של מאות אלפי שקלים למשפחה הכואבת ושופטים רחמנים, יגרמו לכך שבן גניש יסיים את מאסרו בעוד כשש שנים. הוא ייצא לעולם הגדול בגיל 31, בזמן שגריידי סיים את חייו בצורה הכי כואבת והכי טראגית בגיל 18.

על פי האישום המקורי, גניש (25) הואשם בתחילה ברצח גריידי ז"ל באפריל 2014 בפתח מועדון "שש" ברעננה, לאחר שנטען כי במהלך קטטה בינו וחבריו לבין גריידי, חייל בגולני תושב גבעתיים, גניש נטל סכין מהמטבח של המועדון, רץ לעבר גריידי ודקר אותו מספר פעמים מה שהוביל למותו. הפרקליטות הגישה כתב אישום בגין רצח לאחר שהתבססה, בין היתר, על מספר עדויות שציינו כי גניש נטל סכין קצבים מהמטבח של המועדון ורץ לעבר החבורה היריבה. אלא שבמהלך המשפט חזר בו מעדותו אחד העדים המרכזיים בפרשה, וכך נותרו בפרקליטות ללא עדים שיטענו כי ראו את גניש דוקר בכוונה תחילה. להגנתו טען גניש כי המנוח נדחף בטעות אל הסכין וכי הוא כלל לא התכוון לפגוע בו…

במסגרת הסדר טיעון, לאחר שהודה במיוחס לו, גניש הורשע בהריגה ונשלח ל-15 שנות מאסר בלבד. לאחר שישב בכלא קרוב לשנתיים, ובניכוי שליש והטבות נוספות, הוא יסיים את עונשו בעוד שש שנים לערך.

עסקת הטיעון עוררה כעס בקרב משפחת החייל, וזאת לאחר שבית המשפט קיבל את העסקה שסוכמה בין הפרקליטות לסנגוריה שלא מדובר בעבירה של רצח בכוונה תחילה אלא בהריגה בלבד. הפרקליטות הסבירה אז, בין היתר, את ההחלטה על עסקת הטיעון בקושי לבסס את האישום החמור יותר.

עזר גריידי, האב של המנוח, סיכם את הדברים בצורה הכי טובה והכי כואבת: "אני לא מבין מה זה משנה דקירה אחת או אלף. הרי הבן שלנו כבר לא איתנו. אם זה לא רצח אז מה זה רצח?".
מעבר לזה, אין לי מה להוסיף…

שבת שלום!

איציק איטח, אתה ראוי לקבל פרס ישראל על נתינה ועזרה

ביום שישי אחר הצהריים עברתי על פוסטים חדשים בדף הפייסבוק שלי, וברגע אחד התחלתי להתרגש עד דמעות כשראיתי מה עשה איציק איטח, אשדודי משלנו, יחד עם רעייתו חיה ועוד כמה חברים בעלי לב ענק. בזמן שכולנו היינו עסוקים בקניות לשבת, ארגון וניקיון הבית ושאר עיסוקים בלתי נגמרים של שישי בבוקר, איציק איטח הניע את הרכב שלו יחד עם כמה אשדודים מלאי נתינה, והגיעו לרובע ו' בבאר שבע, כדי לנסות לשקם "בית" של א', תושב בירת הנגב בשנות ה-50 לחייו.

כתבתי את המילה בית במרכאות כפולות כי מדובר יותר באורווה של סוסים ולא מגורים לבני אדם. פשוט זוהמה וטינופת בכל פינה, ריצוף שבור, קירות מטונפים, אסלה שבורה, ריהוט מתפורר ועל אוכל ושאר הדברים אין על מה לדבר. מדובר באדם ערירי, חסר יכולת שכבר התייאש מהחיים. הסיפור המזעזע הזה הגיע לאוזניו של איציק איטח, שלא יכל להישאר אדיש, כפי שהוא עושה כמעט על בסיס יומי, בכל מה שקשור לעזרה ונתינה לציבור הרחב. איציק והחברים המלאכים שלו הגיעו לדירה המעופשת והתחילו לשקם אותה. ביום אחד הם עשו שינוי מדהים, אבל הדרך עוד ארוכה מאוד עד שא' יוכל לחיות בדירה ראויה.

איציק איטח עשה שינוי מדהים בפן האישי, והפך לאחד האנשים שמסייעים סביב השעון 24 שעות ביממה לכל מי שפונה אליו. אין יום מבלי שאיציק מעלה פוסט עם צילום מסך של הודעות המגיעות אליו מנשים וגברים מרחבי הארץ, המבקשים את עזרתו. פעם זה מטרנה וטיטולים לתינוק, פעם זה מקרר ריק שחייבים למלא, פעם זו מיטה שבורה ופעם זה סיוע לאישה חולה הזקוקה לתרופות. ברוב הפעמים איציק פותר את הבעיה בזכות אנשים מדהימים שפותחים את הלב ואת הכיס. הוא כבר עושה את עבודת האיסוף, הארגון ולא פעם גם מוציא כסף מהכיס רק כדי לשמח את הפונים אליו.

איציק ורעייתו חיה גם מגיעים על בסיס קבוע לבתי חולים, בעיקר למחלקות הילדים, עם מתנות, ממתקים ושאר פינוקים, ונראה שהם יותר מאושרים מהילדים, לאחר שהם מקבלים תגובות נלהבות וברכות מכולם. גם לבסיסי צה"ל איציק וחיה מגיעים כמעט כל שבוע עם מתנות ופינוקים רבים.

אני לא מגזים ובהחלט חושב שצריך לתת לאיציק איטח את פרס ישראל על נתינה ועזרה. לא מדובר בבעל הון, לא מדובר באדם שגדל עם כפית של זהב בפה, אלא אחד שעבר מסלול ארוך ומפותל, והיום יודע להעריך את מה שיש לו, ועושה הכל שגם אחרים יעלו לישון עם חיוך גדול.

איציק לא מרפה ומבקש מכל מי שיכול לסייע ולתרום מוצרים, רהיטים ואוכל לא' מבאר שבע, שיפנה אליו. הוא חייב להשלים את המשימה ולהחזיר את החיוך על פניו של א'. בואו נסייע כולנו במה שניתן. ניתן לחייג לאיציק בכל שעה: 050-3884898.

שבת שלום!

תנקו לנו את החופים מכל הבוקסות, השתייה החריפה והנערים השיכורים

הקיץ עוד לא התחיל וכבר הבנתי שזה הולך להיות קיץ ארוך מאוד, בכל הקשור להפרעות ובעיות בלתי נגמרות שיהיו לנו בחופי הים באשדוד. מדובר במגמה מדאיגה של צעירים שחושבים שמותר להם לעשות הכל, כאילו מדובר בחוף פרטי שנרכש ממיטב כספם. הם מקימים אוהלים, שולפים בוקסות ומפריעים לשאר הרוחצים עם שירים בלתי מזוהים בווליום גבוה. אותם צעירים כמובן לא מוותרים על שתייה חריפה מכל המינים וכל הסוגים, ושותים בלי הפסקה מבלי להבין שהגוף הקטן שלהם לא יכול להתמודד עם כמות כזו גדולה של אלכוהול, והכל תחת השמש הקופחת שגם ככה דופקת את הראש… כבר עתה נרשמו כמה וכמה תקריות סביב חבורות של צעירים שהתעמתו בחוף הים, ובנס זה נגמר רק בפגיעות קלות. ברור לי, כפי שברור שהמדוזות תיכף יגיעו לחופי הים, שזה רק עניין של זמן עד שאירוע כזה יסתיים בסופו של דבר באסון כבד. אני רואה את הצעירים הללו, את האומץ שלהם ואת הרצון שלהם לבלוט בחבורה כל מחיר, ומבין שזה יגמר באסון.

עיריית אשדוד, יחד עם המשטרה המקומית, לא מחכה שהאסון הזה יתרחש, ומבצע פעולות מצויינות נגד אותם צעירים בחופי הים. אני מברך את ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי ומנכ"ל העירייה אילן בן עדי, על ההחלטה האמיצה לנקות לנו את החופים מכל המפריעים הללו. הכעס שלהם לא מרגש אף אחד, ובסופו של יום עדיף שאותו צעיר יכעס ויקים קול מהומה, במקום שהוריו יבכו לאחר שהילד שלהם יפגע מחבר אחר ששתה עד בלי די ודקר אותו בחוף הים.

החופים נועדו לשרת את כלל הציבור, ולאפשר להם לבלות את זמנם בחופי העיר בצורה בטוחה ומהנה. מי שמייצר מטרד או גורם למפגעי סביבה בחופים יצטרך לשאת באחריות, בדרך של קנס כספי או מעצר.

אנשי השיטור העירוני ביצעו בסוף השבוע האחרון אכיפה אינטנסיבית בחופי הרחצה של אשדוד. הם מדווחים בכל יום ראשון על פעילות היחידה בסופי השבוע, בדגש על חופי הרחצה. מהדיווח האחרון עולה כי אנשי השיטור ביצעו אכיפה כנגד אלה אשר לוקחים את החוק לידיים, מזלזלים בסביבה ובעיקר מייצרים מטרדי רעש והפרעה לקהל המתרחצים. כך ניתנו התראות בגין מטרדי רעש, הכנסת כלבים לחופים ללא רצועה, כניסת רכבים, הפעלת מערכות הגברה והקמת אוהל בחוף.

כל הפעולות הללו הן אסורות בחופי אשדוד והעובר עליהם מסתכן בקנסות והחרמות. כך למשל הוחרמה בוקסה וניתנו דוחות קנס בגין רעש. אגב, הקנס על רעש ממערכת הגברה (בוקסות) עומד על 730 שקל. כך גם על כלב ללא רצועה. על כניסת רכב או הקמת אוהל הקנס הוא 475 שקל.

"אין לנו עניין לקנוס איש, אלא לשמור על הסדר ועל ביטחון המתרחצים", אומרים אנשי השיטור ומציינים כי רובם המכריע של המתרחצים באים ליהנות מחופי הרחצה ומתנהגים בצורה ראויה.

שבת שלום!

היענות מרשימה לקמפיין אפס הרוגים בתאונות הדרכים באשדוד

לפני כשבועיים החלטנו להשיק קמפיין חדש תחת הכותרת אפס הרוגים בתאונות הדרכים באשדוד. היה לנו ברור כי הציבור הרחב ישלב עימנו זרועות, לאור העובדה שמדובר בנושא שחשוב לכל אחד מאיתנו. ואכן, על פי התגובות החמות והרצון של הציבור להתנדב ולסייע בהצלחת הקמפיין, אני בהחלט יכול לומר בגאווה שאנו יוצאים לדרך עם כמה וכמה פעילויות מגוונות שבסופו של יום יסייעו בהורדת עקומת תאונת הדרכים באשדוד, וכפועל יוצא ירידה במספר הנפגעים.

מדובר בקמפיין שנולד בעקבות שיחה ארוכה שקיימנו כותב שורות אלה עם מנכ"לית חטיבת ג' תקשורת יהודית ויצמן, שמובילה ביד רמה את הפעילות בעיתון "המגזין", באתר החדשות המוביל "אשדוד אונליין" ופרסום על המסכים האלקטרוניים בעיר. החלטנו לקיים מספר פעולות הסברה ושיתופי פעולה עם גורמים שונים, על מנת לעודד תרבות נהיגה אחרת בעיר. כאיש שמסקר נושאים חדשותיים למעלה מ-20 שנה, לצערי הרב הייתי בלא מעט זירות של תאונות דרכים עם הרוגים ופצועים קשה. מדובר בתמונות שמלוות אותי עד היום, ולמרבה הצער גם בעיר שלנו יש עלייה במספר תאונות הדרכים. ננסה להוביל פעולות אופרטיביות שבסופו של תהליך יצמצמו את תאונות הדרכים בעיר. אין קיצורי דרך, ככל שהנושא יככב בשיח הציבורי, כך ציבור הנהגים יפעיל שיקול דעת נוסף לפני שהם לוחצים על דוושת הגז.

בשנת 2016 ארבעה אנשים קיפחו את חייהם בתאונת דרכים באשדוד, 32 אנשים סבלו מפציעות קשות, חלקם נותרו נכים ועם פגיעות חמורות ששינו את חייהם מקצה לקצה, וקרוב ל-400 אנשים נפצעו בתאונות שונות ברחבי העיר.

למרות הניסיונות לצמצם את תאונות הדרכים בארץ, התוצאות עד עתה לא מעודדות בלשון המעטה. שימו לב לנתון הבא: בשנת 97' נרשמה אותה כמות הרוגים בישראל ובשבדיה, עם יותר מ-500 הרוגים. בשבדיה השיקו באותם ימים את "חזון האפס", והצליחו להוריד ב-50% את מספר ההרוגים בעשרים השנים האחרונות, בישראל אנחנו רחוקים מאוד מאותו נתון.

חזון "אפס הרוגים" בתאונות דרכים הוא חזון להקטנה משמעותית של כמות ההרוגים והפצועים קשה בתאונות דרכים. "חזון אפס" מבוסס על העיקרון של בטיחות מערכתית – תכנון ערים, עיצוב רחובות וכבישים ומדיניות נוספת כדי למנוע הזדמנויות להתרחשות של תאונות דרכים. "חזון אפס" מניח כי ניידות היא זכות אדם בסיסית, אסור שאנשים ימותו בדרך לעבודה, ללימודים, לקניות או לחברים. כדי להקטין בצורה דרסטית את מספר הנפגעים בתאונות דרכים לא נדרשות טכנולוגיות מהפכניות, אלא שינוי הדרך בה אנו תופסים את התחבורה והתכנון העירוני שלנו.

בזמן שחלק קטן מתושבי אשדוד עסקו בהכפשות ובדברי בלע נגד פרויקט התחבורה הירוקה REWAY, שגרם לפקקים ברחבי העיר, חלק משמעותי מתושבי העיר מבינים עד כמה הפרויקט המדהים הזה עשוי לצמצם משמעותית את תאונות הדרכים בעיר. ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, קיבל החלטה אמיצה להוביל את הפרויקט הזה, בו מושקעים קרוב ל-500 מיליון שקל בתשתיות ובהרחבת צירי התנועה בעיר, בדגש על שיפור מהותי בתחבורה הציבורית. מידי יום נעים בכבישי אשדוד למעלה מ-100,000 רכבים, מה שיוצר פקקים, עומסים ותאונות. ככל שהמספר ירד, בזכות פרויקט התחבורה הירוקה, כך מספר התאונות יצטמצם באופן טבעי.

שבת שלום!

צבי צילקר הצטרף ל"מנזר השתקנים", הלן גלבר מברברת בלי הפסקה

משהו מוזר מאוד מתרחש בימים האחרונים במערכת הפוליטית המקומית. אפילו מוזר מאוד. ראש עיריית אשדוד לשעבר צבי צילקר, החליט לשמור על "זכות השתיקה", בפרשת השוחד הגדולה שהולידה בסופו של תהליך כתבי אישום נגד נבחרי ציבור בכירים וקבלנים מוכרים. הפרשה החמורה הזו התרחשה מתחת לאפו של צילקר, בזמן שהוא כיהן כראש העיר, וחשוב מאוד להבהיר כי אין לה שום קשר להנהגת העיר הנוכחית. זה קרה במשמרת שלו, בין השנים 2003-2008, ועם עובדות אי אפשר להתווכח.

צילקר, מהנדס במקצועו, אחד שמכיר היטב את ועדת בניין ערים המקומית עם עיניים עצומות ועם שתי ידיים קשורות… לא יכול שלא לומר את דברו על הפרשה המדוברת. הרי הוא מעלה לעיתים פוסטים בדף הפייסבוק שלו על עניינים הרבה יותר שוליים, לעיתים מגוחכים בחוסר העניין שלהם לציבור, קל וחומר כאשר מדובר בפרשה שהתרחשה בתקופת כהונתו. אבל צילקר ממלא את פיו מים, שותק כאילו הצטרף ל"מנזר השתקנים" בלטרון.

הדבר המדהים הוא שבזמן שצילקר שותק, חברת הסיעה שלו הלן גלבר, יוצאת למסע תקשורתי מתוזמן ומתוכנן, ממהרת לחרוץ את דינם של כל הנאשמים כאילו לא אמור להתנהל משפט צדק, ולמעשה מתפקדת כחוקרת, שופטת ותליינית… היא לא לוקחת בחשבון שיש כאן אנשים עם משפחות שזועקים לחפותם ורוצים לנהל משפט נקי ללא גורמים מפריעים. להלן זה לא מזיז, היא יורה לכל הכיוונים, לא עם אקדח ברטה שמסוגל לירות כדור אחד בלבד בכל פעם, אלא עם תת מקלע, משחררת צרורות לכל עבר, יורה כדי לחסל ובעיקר להלל את עצמה כאחת שחשפה את השחיתות ועתה צריך לנקות את האורוות.

זוהי פוליטיקה של פעם, כזו שהציבור מאס בה. מצד אחד, ראש הסיעה צילקר שהמעשים החמורים התרחשו בתקופת כהונתו, שומר על דממת אלחוט ולא רוצה לפתוח את הפה, אולי כדי לטשטש את העובדה שהאישומים הללו התרחשו לכאורה בזמן שישב בלשכת ראש העיר. מצד שני, חברת סיעתו מוכנה להתראיין אפילו לערוץ הקניות, רק כדי שיראו אותה וישמיעו את קולה, לעיתים בצורה מתלהמת ולא אחראית, תוך כדי שהיא פוגעת בעשרות נאשמים שנלחמים על שמם הטוב.

הציבור כבר הבהיר בעבר שהוא מאס בפוליטיקה הישנה של הזיגזוג, חוסר היושרה והמשחקים הפוליטיים הפתטיים. זה לא מקרי שצילקר וגלבר ספגו תבוסה כואבת בבחירות האחרונות לראשות העיר, והפכו ללא רלוונטיים בקרב ציבור גדול בעיר הנמל. צילקר לא יכול לשתוק, בזמן שחברתו לסיעה עושה שמות ומחסלת ללא רחמים דמויות בכירות בעיר, רק כדי להישאר בזירה הפוליטית, יהיה המחיר אשר יהיה.

בבדיקה ראשונה שהתקיימה לא מכבר, סביב השאלה מי מתאים לכהן כראש עיריית אשדוד בבחירות הקרובות, גלבר קיבלה אחוזי תמיכה המופיעים בדרך כלל על גבינה לבנה דלת שומן… לא נראה שבהתנהלותה הנוכחית היא תוכל להתקדם מעבר לאותם אחוזים בודדים. צילקר יכול לפחות לטעון שהוא קרוב לסיים את חייו הציבוריים, כנראה לא יתמודד בבחירות הקרובות, לכן הוא מעדיף לקחת צעד אחורה. זה עוד מתקבל על הדעת. מבחינת גלבר, היא חייבת לעצור רגע ולהבין שבסגנונה הבוטה והמתלהם, היא לא תהווה פקטור בבחירות הקרובות, אפילו לא על מקום במועצת העיר.

 

שיכורים בני 12!

מה שקרה בחול המועד בטבריה צריך להדליק לכולנו, ציבור ההורים, נורות אזהרה אדומות בגודל של פרוג'קטור. בני נוער מגיל 12 ומעלה השתלטו על החופים באזור הצפון, שתו אלכוהול בכמויות מטורפות והתנהגו בצורה לא אחראית בעליל. הווליום בשמיים, לכל קבוצה של חמישה נערים יש בוקסה אחת שמנגנת בקולי קולות מוסיקה ים תיכונית לא ברורה או מוסיקת מועדונים שגורמת להם לקפוץ ולנוע בלי הפסקה. השילוב הקטלני הזה של אלכוהול זול, חברים, צעירות ומוסיקה טובה, ברוב המקרים מוביל לתוצאות רעות. רעות מאוד.

בחול המועד זה נגמר עם שלושה צעירים שטבעו למוות בכנרת, כל אחד מהם ילד טוב ומדהים, עם משפחות סופר נורמטיביות שלא יודעות להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי הזה. עדיין לא ברור מה גרם לאותם צעירים להיכנס למים בחופים לא מוכרזים, ללא שירותי הצלה, אבל מול הטרגדיה הזו השאלות הללו הופכות למיותרות. מה שכן, כולנו צריכים ללמוד מהלקח העצוב הזה, ולעמוד על שלנו מול הילדים המתבגרים שלנו, שרוצים לעשות ככל העולה על רוחם מבלי להבין את חומרת מעשיהם.

הרשות למלחמה באלכוהול קיימה לא מכבר מחקר מקיף בנוגע להרגלי השתייה של בני הנוער בישראל. מאות צעירים מרחבי הארץ (גם מאשדוד) לקחו חלק במחקר, והעניקו תשובות שצריכות להדאיג את כולנו. על פי נתוני אותו מחקר, היקפי השתייה בקרב "הנוער המנותק" דומים לאלו של המבוגרים: כאשר מדובר על שכרות ושתיית בולמוס המספרים מדאיגים בהרבה. כ-50% מהנוער המנותק דיווח על שכרות בחודש האחרון וכ-40% סיפרו על שתיית בולמוס (חמש מנות אלכוהול או יותר). בקרב הנוער הלומד הנתונים נמוכים בהרבה אך עדיין מדאיגים: כ-30% דיווחו על שכרות וכ-25% על שתיית בולמוס. זה אומר שאחד מכל שלושה ילדים נורמטיביים שותה לשוכרה בצורה לא אחראית ולא מבוקרת, עד שהוא מאבד את הראש. משם הדרך למכות, דקירות ומעשים נוראיים אחרים, הדרך קצרה מאוד.

ממחקרים שנבחנה בהם צריכת אלכוהול בקרב קטינים עולה כי שיעור צריכת האלכוהול בקרב בני נוער בישראל נע בין 50% ל-60%. נמצא גם כי חלה החמרה בכל הקשור לגיל התחלת השתייה בישראל, שהולך ויורד. 19% מכלל הבנים ו-8% מכלל הבנות בגיל 11 (כיתה ו') דיווחו כי הם שותים משקאות אלכוהוליים פעם בשבוע לפחות.

שימו לב מה אומרים בני הנוער באותם מחקרים, מה גורם להם לשתות עד שהם מאבדים את עצמם לדעת: "כי חברים שלי שותים". "כי מסקרן אותי איך מרגישים אחרי שתייה". "כי אין לי מה לעשות וזה חלק מהבילוי". "משעמם בלי אלכוהול". "להרגיש היי". "להשתחרר ולהתגבר על בושה". "כי אני אוהב את הטעם". "להרגיש רגוע ונינוח". "לחגוג אירוע מיוחד". "להתמודד עם רגש לא נעים". "כי כולם עושים את זה". "להתנתק מעצמי". "להתמודד עם לחצים".

הנתון הכי מפחיד הוא שבשנה האחרונה נרשמה עלייה דרמטית בקרב ילדים בני 12 שצרכו אלכוהול עד למצב של אשפוז בבית החולים. מבתי החולים הסמוכים לאשדוד נמסר כי בשנה האחרונה הגיעו למיון ילדים עשרות בני נוער בגילאי 12-16 בשל מצב קשה של שכרות. אם פעם היינו רואים יותר ילדים בני 15-14 ומעלה, כיום אנחנו פוגשים ילדים בני 11-13 שמובאים במצב של שכרות או עם תופעות לוואי ופגיעות נלוות. התופעה שכיחה יותר בקרב בנים ובסופי שבוע או בחופשות.

שבת שלום!

יוצאים מעבדות לחירות רפואית

בחרתי בסופו של דבר להתמקד באחד הרגעים ההיסטוריים בתולדות העיר אשדוד, רגע שהוא מכונן בכל קנה מידה – פתיחת בית החולים הציבורי "אסותא" אשדוד. זה יקרה ממש בקרוב, בסוף חודש מאי. זה ממש לא דבר שגרתי במדינה שלנו שגוף גדול מפרסם תאריך פתיחה, עוד לפני שלוש שנים לערך, ובסופו של דבר עומד בו. העיר אשדוד יוצאת לדרך חדשה מבחינה רפואית, כאשר ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, הצליח להקים לנו בית חולים מתחת לאף. לא כזה שהוקם רק כדי לסמן וי, אלא בית החולים הכי מתקדם והכי חדיש בארץ.

בית החולים יתפרש על 70 דונם ויכלול בשלב הראשון 300 מיטות. בעתיד צפוי בית החולים להתפתח עד לרמה של 1,000 מיטות. מודל ההפעלה שלו צפוי לשלב בין בית החולים לקהילה. ב"אסותא" כבר סיימו את הליך הגיוס הראשוני של צוות רופאים מהטובים שיש במדינה, ובשלב הראשון בית החולים יפעיל מספר מחלקות, כאשר כמעט בכל שבוע ייחנך מתחם חדש נוסף בבית החולים העצום הזה. ההערכה היא שתוך חודשים ספורים מחלקת היולדות תצא לדרך, ולאחר מכן חדר המיון. הרי ברור ששתי המחלקות החשובות הללו חייבות לפעול רק לאחר שכל שאר המחלקות ייכנסו לפעולה ויעברו את "חבלי הלידה" הראשוניים. לא ניתן להפעיל חדר מיון מתקדם ומקצועי, מבלי שזה יזכה לרשת תומכת מצד שאר המחלקות, שכאמור יפעלו כבר בשלב הראשון.

בנוסף, משרד הבריאות העניק לאסותא אשדוד רישיונות לשירותים רפואיים שלא כלולים בהסכם המקורי להקמת בית החולים, להפעלת מרכז סרטן שכולל שני מאיצים קוויים (מכונות הקרנה), מכשיר MRI, יחידת צינתורים ויחידת הפריה חוץ גופית. ארבעת השירותים האלה נחשבים לרווחיים בבתי חולים, והאישור הזה ניתן במסגרת הסכם בו הנהלת "אסותא" הסכימה לוותר על שירותי רפואה פרטיים, שהיו מיועדים לפעול בבית החולים בהיקף של 25%, ובסופו של דבר מדובר בבית חולים ציבורי לכל דבר ועניין, שיעניק שירות לכלל תושבי אשדוד מכל קופות החולים השונות.

בית החולים, שמוקם לאחר מאבק רב שנים שהוביל ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, יחד עם השרה סופה לנדבר ודמויות בכירות אחרות, הוא בית החולים הכללי הראשון שמוקם בישראל בשלושת העשורים האחרונים (האחרונים היו וולפסון הממשלתי ב–1980, שניידר לילדים של שירותי בריאות כללית ב–1991 ומעייני הישועה הציבורי-פרטי שנבנה ב–1990). זהו הישג ענק, עצום ומדהים לד"ר לסרי, שחלם לפני שנים ארוכות מאוד להניע את המהלך, עוד בזמן שכיהן כממלא מקום ראש העיר, ובסופו של דבר ייכנס לספרי ההיסטוריה של העיר אשדוד כאיש שהפך את החלום המציאות. על כך כולנו צריכים להוקיר לו תודה גדולה. לא מדובר כאן בפוליטיקה, מדובר בבריאות של הילדים שלנו, ועכשיו כולנו נוכל לישון יותר טוב בלילה, בידיעה שממש מתחת לאף שלנו פועל בית החולים הכי מתקדם בארץ.

תנו לנכים לחיות בכבוד!

צבא ספרטה, אחד הצבאות האימתניים בתולדות האנושות, היה זורק קשישים ונכים מהצוק הכי גבוה, כדי שאלה לא יעכבו את העשייה של הצבא האכזר הזה בדרך לניצחון. בישראל 2017 אומנם לא זורקים פיזית את הנכים מצוק גבוה, אבל עושים לא מעט פעולות נוראיות כדי לפגוע בציבור הנכים. בישראל, מדינה עם יוקר מחיה מרקיע שחקים, עומדת קצבת הנכות המקסימלית על פחות מ-2,500 שקל לחודש. בסכום העלוב הזה במדינה מצפים שהנכים ירכשו תרופות, יעברו טיפולים פיזיוטרפיים, יאכלו, ישתו ויסיימו את החודש כמו שצריך.

ציבור הנכים החליטו לעשות מעשה, התאגד בצורה מסודרת, ופתח במאבק ציבורי רחב היקף. למרבה הצער, המאבק הזה לא סוחף אחריו את עמך ישראל, וכל אחד מאיתנו צריך לעשות את ההשתדלות ולו הקטנה ביותר כדי להשמיע את זעקתם של הנכים, שחלקם נאלצים לקבץ נדבות כדי להביא אוכל הביתה. חלק מהנכים פתחו בשביתת רעב, וזה מדהים עד כמה זה לא מזיז למקבלי ההחלטות, שאומנם ממשיכים לצאת בהצהרות חלולות, אבל בפועל לא עושים עבורם דבר וחצי דבר.

כיום עומדת קצבת הנכים החודשית לנכה 100% על 2,342 שקל בלבד. לפי נתוני הביטוח הלאומי, כ-230 אלף ישראלים קיבלו קצבת נכות בשנה החולפת, כמעט אחד מכל עשרים אנשים בגיל העבודה. "היום אין כמעט נכה שלא מעוקל", אומר דוד, בן לזוג הורים נכים, שפתח בשביתת רעב. "מתקשרים אלי עשרות אנשים ביום, אני בוכה. כל אחד מספר לי את הסיפור שלו: 'ההוצאה לפועל באה, דופקת לנו בדלת, בגלל שלא שילמנו את החשבונות. יש חודשים שאין לנו כסף לתרופות, יש חודשים שלא יכולים ללכת לטיפולים'. זה לא רק הסיפור של אבא ואמא שלי, זה הסיפור של כל הנכים במדינת ישראל".

ב-2015 הוציא הביטוח הלאומי כ-13.6 מיליארד שקל על קצבאות לנכים מסוגים שונים, כ-3.5% מסך ההוצאה הממשלתית. העלאת קצבת הנכות לרמת שכר המינימום, 5,000 שקל לחודש, תגדיל את ההוצאה בכשישה מיליארד שקל, כלומר תגדיל את סך ההוצאות על קצבאות אלו לכ-5% מהתקציב. זה כל הסיפור, ועל כך נאבקים הנכים במדינה שלנו. אני רוצה לראות איש ציבור אחד שלא יצביע עבור הצעת חוק שכזו. המדינה שלנו מוציאה סכומים הרבה יותר גבוהים על דברים הרבה פחות חשובים, כאן מדובר בקיום של מאות אלפי משפחות, שגם ככה המזל לא האיר להם פנים, ובמקום שנכבד אותם וניתן להם כתף, אנחנו מגלגלים אותם מכל המדרגות.

למרבה הצער, יש לנו ממשלה נטולת חמלה. הנכים נמקים יום-יום תחת עול הוצאות בלתי אפשרי והממשלה לא מתקדמת בכיוון שלהם, אלא דוחה שוב ושוב את הנושא. על התאגיד הציבורי יש קרבות פוליטיים, שאולי יובילו אותנו לבחירות, אולם על מאבק קיומי של 230 אלף נכים, איש לא מאיים לגשת לבחירות אם הבעיה לא תזכה לפתרון הולם.

בכל מקרה, יש אור בקצה המנהרה. בתקופה האחרונה ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה יזמו הצעות חוק בנושא. הצעתו של ח"כ אילן גילאון (מרצ), אשדודי משלנו, להשוות את הקצבה לשכר המינימום העומד על 5,000 שקלים אושרה בקריאה טרומית בדצמבר. בימים אלו היא נדונה בוועדת העבודה והרווחה בכנסת לקראת הבאתה להצבעה בקריאה ראשונה. במקביל, בשבוע הבא אמור להגיש את מסקנותיו צוות מיוחד לבחינת הנושא שהקים שר האוצר בראשות החשב הכללי לשעבר פרופ' ירון זליכה ובשיתוף "נכה, לא חצי בן אדם". הצוות צפוי להמליץ על העלאה משמעותית בקצבאות. גורמים באוצר מסרו כי "הצוות בראשות הפרופסור ירון זליכה נמצא בישורת האחרונה לעבודתו. עם הגשת המסקנות נפעל ליישומן בכדי להביא לשיפור במצבה של אוכלוסיית הנכים בישראל".

שבת שלום!

למרות הכל, רק נתניהו…

בשנת 96' התקיימו הבחירות אולי הסוערות ביותר בתולדות המדינה, מה שבטוח הצמודות ביותר מאז ומעולם. מצד אחד שמעון פרס, שהיה פייבוריט ברור לאחר רצח רבין, ומולו בנימין נתניהו, שיועציו הבריקו בצעד שהכריע את הבחירות עם הסלוגן הבלתי נשכח: "פרס יחלק את ירושלים". בערב הבחירות כולנו עלינו לישון עם פרס כראש ממשלה, לאחר שכל המדגמים הראו ניצחון דחוק שלו, ובבוקר התעוררנו שנתניהו ניצח בפער זניח של 30 אלף קולות בלבד. ביום הזה הזלתי דמעות של תנין, ולא קיבלתי את ההפסד של פרס, זה היה בלתי נתפס איך נתניהו חסר הניסיון יכול לנצח כזו אישיות עצומה.

מאז עברו הרבה מאוד מים בנחל לכיש, הדמויות הפוליטיות המשמעותיות התאדו ונעלמו, ואט-אט התחלתי להכיר ביכולותיו של נתניהו. שלא תתבלבלו, לא מדובר כאן באיזה מנהיג יוצא דופן עם כישורים בלתי ניתנים להסבר. ההסבר הוא פשוט – מול השממה והשיממון של שאר הפוליטיקאים שיש על המדף, נתניהו עדיף יותר עשרות מונים, אם לא יותר…

נתניהו מודל 2017 הוא נכון להיום המנהיג היחיד שיכול להוביל את המדינה שלנו, ועם כל הטעויות שהוא עושה בדרך (ועדיין עושה), יש עובדות שאי אפשר להתווכח איתן. ישראל הופכת משנה לשנה לאחת המדינות החזקות מבחינה כלכלית בכל הדירוגים הנחשבים מול שאר המדינות. אומנם עדיין יש פערים גדולים מאוד (מאוד!) בין העשירון העליון במדינה לבין מעמד הביניים ואלה שחיים מתחת לקן העוני, אבל גם כאן ניתן להעריך (ובעיקר להתפלל…) שהשינויים יגיעו בעתיד הקרוב.

אך עם כל הכבוד לנושאים החברתיים-כלכליים, שהם חשובים ביותר, בסופו של יום ראש ממשלה בישראל צריך להיות האיש הכי ראוי ואחראי מבחינה ביטחונית. לא צריך להיות אהוד יערי או רוני דניאל, כדי להבין שיש ריח חריף מאוד של מלחמה או מבצע, תלוי באיזו מכבסת מילים משתמשים. ההסלמה יכולה להתחיל בצפון, בדרום ממש מתחת לאף שלנו או אולי בכלל בשתי החזיתות ביחד. כמעט כל יום יש "טפטופים", כאלה שעלולים לעבור מהר מאוד לממטרים, ומשם הדרך לעימות כולל הוא בלתי נמנע.

לנתניהו יש את הכלים, הכישורים ובעיקר הניסיון להתמודד מול כל התלקחות שתהיה באזורנו, והפעם ברור שזו עלולה להיות התלקחות כואבת מאוד, לנוכח ההתחמשות האדירה של החיזבאללה והחמאס. כשרואים את העוצמה של צה"ל בימים אלה, גם בדברים הקטנים יחסית, כמו ירי טיל החץ, שמנע נפילה של טיל אימתני ששוגר משטח סוריה, ניתן להבין שאנחנו ערוכים לכל תרחיש.

נתניהו הוא האיש שמוביל את המערכת הביטחונית, יודע מתי ללחוץ על הדוושה, מתי לבלום ומתי לבלבל את האויב. יש לו את ההבנה העמוקה ביותר לקבל את ההחלטות הכי נבונות ונכונות לעם היושב בציון, וזו אחריות שלא הייתי רוצה לראות את יאיר לפיד לדוגמא, מקבל לידיו. לפיד הוא איש טלוויזיה טוב, גם אחד שיודע לעשות ספינים, בעיקר בזמן חולשתם של יריביו הפוליטיים, אבל בשום אופן לא יכול להיות ראש ממשלה בישראל.

בשורה התחתונה, נתניהו הוא לא אריק שרון, לא יצחק רבין ובטח לא מנחם בגין, אבל הוא האיש הכי מתאים כיום להוביל את מדינת ישראל.

 

שבת שלום!

קיבלתי זפטה כואבת לפנים בפורים 2017

הפיתויים הופכים לעוצמתיים יותר וזמינים יותר, וכאן אנחנו ההורים נכנסים לתמונה, לבלום כל תופעה פסולה ולהפעיל את זכות הווטו שעדיין יש לנו, לעצור אותם ברגע האמת ולתת להם את האפשרות לחזור למסלול הנכון.

ביום שישי בצהריים יצאתי עם בתי יהלי לסיור ברחבי העיר, בדגש על הקניונים שוקקי החיים, כדי לראות מקרוב את עם ישראל חוגג את החג הכי שמח בלוח השנה העברי, מתחפש, מחייך ומצטלם.

אני חייב להודות שספגתי הלם תרבות, סוג של זפטה כואבת לפנים לנוכח המראות הקשים שראיתי. כולנו רגילים לראות את בנות המין היפה לובשות חצאיות מיני וגופיות מינימאליות, ואת הצעירים מרשים לעצמם להסתובב בלי חולצה ועם מכנס שנוטה "לגלוש" למטה, וחושף תחתונים אופנתיים. בחג הפורים 2017 נשברו כמה שיאים מדאיגים סביב הלבוש או יותר נכון אי הלבוש של נערות בנות 12-14 ושל נערים באותו הגיל לערך. נראה כי בנות הגיל הצעיר עושות תחרות בלתי מוכרזת ביניהן מי תלבש מכנס יותר קצר, כאילו הוא כלל לא קיים, עם גופיה קצרה יותר, אחרות עושות זאת עם שמלות וחצאיות קצרות. הנערים מרשים לעצמם להתחפש לדוגמא ל"פלייבוי" חשוף חלק עליון, עם פפיון שחור ומכנס שחור, ובעצם מעבירים מסר שהם יכולים לעשות כל מה שבא להם. קבוצה של צעירים התחפשו ללוגו של אתר "גוגל", והחליטו להתחכם ולהבליט במכנס הגטקס הלבן ציפור "אנגרי בירדס" המבצבצת בין הרגליים…

בשורה התחתונה, משנה לשנה התחפושות הופכות לסוג של תחרות אופנה, שמתאימה יותר לשידור ב-FASHION TV בשעות הלילה המאוחרות, ולא מתאימות לצעירים הצועדים בשטח ציבורי בלב ליבה של העיר. שמלת מיני וגופיה צמודה זה עדיין לגיטימי וסביר מאוד, אבל לא מעבר לכך.

לנו ההורים יש תפקיד מכריע לעצור את הסחף המסוכן הזה, לבלום את התחושה הקיימת בקרב חלק מבני הנוער שמותר להם לעשות הכל, ללבוש מה שבא להם ולהסתובב בחוצות העיר בלבוש בלתי הולם. אם לא נדע לעצור את התת-תרבות הזו בדרכים חכמות והגיוניות, בשיחות ובהעברת מסרים ברורים וחד משמעיים, אני לא רוצה לחשוב מה יהיה כאן בפורים 2018…

 

שבת שלום!

 

מקומות כאלה רק מקצרים את החיים

יש כותרות בחדשות שעוברות לנו מעל האוזן ואנחנו ממשיכים בעיסוקים שלנו כרגיל, כי בכל זאת אנחנו ארץ למודת כאב וסבל. אבל בשבועות האחרונים, בכל פעם שמדברים על התעללות ופגיעה בקשישים בבתי האבות בארץ, אני לא יכול לעשות שום דבר אחר, עוצר הכל וחוזה בתמונות הקשות. בסוף אני מצטער על זה, כי המראה של קשישה מוכה וחבולה לא נמחקת בקלות מהזיכרון שלי ושל שאר הצופים המזועזעים.

מדובר במגפה של ממש, מכת מדינה. כמעט בכל יום אנחנו שומעים בחדשות על מקרים מחרידים של קשירות סאדיסטיות למיטות, קשישים שסופגים אלימות מילולית ופיזית קשה, הזנחה שיטתית וטיוח של בדיקות וחקירות.

כתבת YNET אריאלה שטרנבך, יצאה לסיור ב-14 בתי אבות ברחבי הארץ, וחזרה עם תחקיר כואב ומאלף, שמכניס אותנו לתוך הזוועה שנעלמה עד עתה מעינינו. הנה דוגמא אחת מהתחקיר המקיף: "שעות צהריים של אמצע נובמבר בבית אבות בירושלים. פאני, צינורית האכלה מחוברת לגופה, מתקשה לדבר. אני רואה שהיא עצבנית ומנסה לומר לי משהו. אני מלטפת אותה בניסיון להרגיעה, ואז מגלה שפרקי ידיה נקשרו בחוזקה לגלגלי הכיסא. "תביאי מספריים", היא מתחננת. אני מציעה לשאול את האחיות, אבל היא מהסה אותי: "אל תשאלי". אחות חולפת לידינו, מנידה בראשה ונוזפת בפאני. כשהאחות נעלמת, אני מנסה להשחיל אצבע בין ידה של פאני לבין הגלגל, ללא הצלחה. הקשר הדוק ולוחץ בחוזקה על עורה. ייתכן מאוד שהיא מסוג הדיירים שצריך לקשור כדי שלא תזיק לעצמה או תיפול, אבל למה חזק כל כך ולמה ישירות לגלגל? אני מביטה ימינה ושמאלה ומתירה את הקשר. לבי נחמץ למראה הקרעים שנוצרו בעור, ואז אני קושרת שוב, הפעם באופן פחות סדיסטי. על פניה של פאני ניכרת הכרת התודה…".

הנה דוגמא נוספת מהכתבה של אריאלה: "הסיפורים הקשים ביותר מתרחשים במחלקות הסיעודיות בשעות הערב והלילה, כשאין בסביבה בני משפחה עם עיניים פקוחות. בירושלים, בפתח תקווה, בתל אביב, בטבריה, ובעצם כמעט בכל מקום ראיתי בעיניי יחס נוקשה עד אלים לדיירים, ושמעתי סיפורים על אלימות קשה ביותר שהופעלה כלפיהם. באחד מבתי האבות במרכז הארץ, מתיישבת לידי רחלי, שמספרת על מכות, משיכה בשיערות ועוד. "הן זורקות אותי על המיטה כמו כדור", היא מספרת. "יש לי רגל ויד משותקות, ואת אלה הם הכי אוהבים לזרוק. אני מעירה להם, זה לא כדורגל, זו יד מסכנה. אתם לא זורקים זבל לפח". כשהאמון שלה בי גובר, היא מספרת שישנן עובדות צעירות שגם מכות אותה ואת חבריה, "ומקלחת? זה הכי נורא", היא אומרת. "העובדת הקודמת שהייתה אפילו תקעה את האצבע שלה למטה באיבר המין שלי. סתם בא לה לצחוק עליי, ומכות היא נותנת בעורף ובלחי", היא מוציאה את ידה המתפקדת מתחת לשמיכה ומדגימה…".

אתה קורא את התיאורים האלה, ולא מבין באיזו מדינה אנו חיים. הקשישים המדהימים הללו בסך הכל רוצים לסיים את חייהם כמו שצריך, עם זיכרונות טובים. במקום זה, הם יעברו לעולם שכולו טוב עם חבלות ופצעים בגופם ובנפשם. עצוב.

שבת שלום!

העמסנו את כל הבעיות של החברה הישראלית על אלאור אזריה

אלאור אזריה הוא לא גיבור. את המיתוס הזה צריך לנפץ. מה שכן, אלאור הוא מלח הארץ, חייל בדרגת סמל שנקלע לגוב האריות ובסך הכל רוצה לחזור הביתה לחיק משפחתו המפורקת, שעברה (ועדיין עוברת) שבעה מדורי גיהנום. אלאור היה צריך לוותר על הירייה שהרסה את חייו, אבל באותה נשימה הירייה הזו רחוקה מאוד מרצח או מהריגה. מדובר בחייל שטעה בשיקול הדעת, שנגרר אחר זירה פרוצה ולא מנוהלת, והחליט להיות זה שעושה סדר. מפקדיו אשמים לא פחות ממנו בכאוס שנוצר בשטח, והם לא המפקדים שהייתי רוצה לראות מובילים את בנינו בשדה הקרב. במקרה הזה העמסנו את כל הבעיות של החברה הישראלית על חייל בדרגת סמל. איפה הפרופורציות? איפה לקיחת האחריות של הקצינים עם הדרגות על הכתפיים? אלה השאלות החשובות שכולנו צריכים לדרוש עבורן תשובות ברורות ולא מגמגמות.
דבר חשוב נוסף – הפגיעה החמורה בחסיונו של התחקיר המבצעי, האשמתו ונטישתו של אלאור על ידי המערכת הצבאית כבר בהודעת דובר צה"ל באותו היום, האזיקים על ידי אלאור המובל וגיוס הפרקליט הבכיר, מלמדים שאלאור נרדף על ידי המערכת הצבאית. הם סימנו אותו כמטרה ועשו הכל כדי שהוא יסיים את ההליך המשפטי עם אות קין על המצח. עצוב מאוד שככה מתנהלת המערכת הצבאית ברגעי משבר, ובמקום להוביל את האחריות לעבר מקבלי ההחלטות בשטח, הם גלגלו את האחריות לעבר הש.ג.

כמה מילים על ההחלטה המשפטית בפרשת אלאור עזריה. בחז"ל נאמר: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות…". לאף אחד מאיתנו לא צריכה להיות שום טענה להרכב בית הדין ולפסק הדין. השופטים חייבים לפסוק לפי משקל הראיות, התרשמותם, מאמינותם ומקצועיות העדים ונותני חוות הדעת. הם עשו זאת במקצועיות, באזמל מנתחים דק, בדיוק לעומקם של פרטים ועדויות, בפרשנות המכבדת את עולם המשפט והחוק הישראלי. הבעיה הגדולה היא שפרשת אלאור אזריה כלל לא הייתה צרכיה להגיע לבית הדין הצבאי, אלא להגיע לפתרון שיהיה מקובל על כל הצדדים, פתרון ש"יקבור" את הפרשה הזו עמוק במרתפי ההיסטוריה של ארץ ישראל. בגלל פוליטיקאים חסרי אחריות ומנהיגים במערכת הביטחון שקיבלו רגליים קרות, אלאור משלם את המחיר.

בשורה התחתונה, אלאור עזריה לא צריך לשבת יום אחד בכלא. המסר הברור הועבר לחיילי צה"ל, הנהלים חודדו וכל אחד מלובשי המדים הירוקים יודע לדקלם בעל פה את נועל הפתיחה באש. מערכת שלמה חידדה נהלים על גבו של חייל אחד, שהפך לגיבור לאומי לא בשל התנהלותו בזירת הפיגוע הבלתי אפשרית, אלא בשל היותו ילד שכולנו מזדהים איתו, ילד שהגיע ממשפחה פשוטה ונעימה, והפכה בן יום למשפחה של כולנו.

אלאור ובני משפחתו כבר שילמו את המחיר. די, תנו לו לחזור הביתה לאבא צ'רלי שעייף מהחיים ונראה כמו שבר כלי, ולאמא אושרה שהתמוטטה נפשית והשילה ממשקלה 40 ק"ג. הם כבר הפסידו בקרב הזה, משפחת אזריה לעולם לא תשוב להיות אותה משפחה שמחת חיים, אחרי מה שעבר על הבן אלאור בחודשים האחרונים.

שבת שלום!

סוף-סוף: שוק ב' יעבור מהפך!

אין אשדודי אחד שלא עשה סיבוב בשוק המיתולוגי ברובע ב' במהלך חייו. הריחות הממכרים, הפירות הטריים, הסוחרים החייכנים והאווירה השכונתית, הם כרטיס הביקור של השוק הכי ותיק בעיר הנמל. למרבה הצער, משנה לשנה השוק המיוחד הזה הולך ודועך. הדור שערך קניות שבועיות בשוק האותנטי הולך ונעלם, והדור הצעיר יותר לא מצליח להתחבר לשוק בגלל ההזנחה והלכלוך שמככבים בכל פינה. לשוק יש פוטנציאל מדהים, כי גם בשנת 2017 יש לא מעט אנשים שלא רוצים להסתובב בסופר הקר והמנוכר כדי לקנות תותים, אננס ותפוח אדום, אלא רוצים לעשות זאת בשוק של פעם, בדיוק כמו שההורים שלנו עשו קניות.

החוויה מול הסוחרים בשוק ב' היא בלתי נשכחת. מול הקופאית בסופר הגדול אי אפשר להתווכח למה עגבנייה עולה 5 שקל לקילו. היא גם לא תוותר לך על שקל, ותצטרך לחזור לרכב ולפשפש בתא הכפפות ולהתפלל שיש שם עודף… הסוחרים הוותיקים חיים על השיח מול הלקוחות, על הויכוחים הפוליטיים, על ההתמקחות הנעימה שבסופו של דבר תמיד הלקוח מנצח. את כל אלה אי אפשר למצוא באף מקום אחר.

הבעיה הכי גדולה בשוק ב' נעוצה בכך שהוא איבד מערכו עם השנים, בעיקר בגלל המראה שלו. חוויית הקנייה נעלמה לגמרי בשל ההזנחה והלכלוך, הביוב והמים זורמים מסביב בגלל תשתיות ישנות וחלק מהדוכנים נראים רע מאוד.

ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, ערך לא פעם סיורים בשוק ב', ובכל פעם מחדש ניסה להיות איש בשורות. ד"ר לסרי המתין בקוצר רוח לסיוע חיצוני מצד משרדי הממשלה, בתקציב משמעותי כדי להפוך את פניו של השוק הישן. בשבוע החולף התקבלה הבשורה המשמחת – המשרד לפיתוח הנגב והגליל אישרו הקצבה של 3 מיליון שקל לטובת שיקום השוק המיתולוגי, כאשר עיריית אשדוד תגייס מיליון שקל נוספים, והעבודות יצאו לדרך. מנכ"ל העירייה אילן בן-עדי, כבר החל לגבש את התוכניות הראשוניות לשיפוץ ושיקום השוק, וכל פעולה תתקיים בשיתוף פעולה מלא מול הסוחרים.

החברה לפיתוח אשדוד, שבראשה עומד המנכ"ל הנמרץ יהודה אבידן, היא זו שתבצע את העבודות בפועל. בשיחה שקיימתי עם אבידן ביום שני האחרון הבנתי כי אכן מדובר במהפך של ממש. אבידן: "אנחנו כבר שוקדים על תוכניות העבודה, והכוונה היא להחליף את הגג המיושן והדולף בגג מודרני וחדיש עם תאורה מתקדמת, כל החנויות יזכו לחזית אחידה, התשתיות יוחלפו כדי למנוע הצפות של מים וביוב, ובכלל השוק יזכה למתיחת פנים משמעותית, הכל בתיאום מלא עם הסוחרים. זו בשורה של ממש ונעשה הכל כדי להוציא את התוכניות לפועל במהירות האפשרית".

שבת שלום!

שאפו לימ"ר לכיש ולמשטרת אשדוד

אין שבוע שאין פעילות עבריינית משמעותית באשדוד מצד ארגוני הפשיעה הגדולים בדרום. הם מנסים בכל כוחם לשפר עמדות, להעצים את האחיזה בעיר החמישית בגודלה בישראל, וכפועל יוצא מסכנים לא רק את אלה שהם רוצים לחסל, אלא גם אזרחים תמימים שעלולים להיקלע לאזור בו מטען יתפוצץ או כדורים "ישרקו" בלב ליבה של העיר.

אני עוקב באופן אישי והדוק אחר הפעילות של ימ"ר לכיש ומשטרת אשדוד, ובכל פעם מופתע מחדש מהעוצמה ומשיטות הפעולה המתקדמות של כחולי המדים. הם לא מרפים ולו לרגע בפעילות אחר הגורמים העבריינים המרימים ראש באשדוד, חלק מהם כבר יושבים מאחורי סורג ובריח, חלק אחר עצורים ומתמודדים עם כתבי אישום חמורים ואלה שהצליחו להישאר בחוץ, מצויים במעקב מתמיד, 24 שעות ביממה, ממש כמו שהאח הגדול "יושב" על הדיירים בתוכנית הטלוויזיה עתירת הרייטינג.

אם בעבר ידם של העבריינים הבכירים ברוב המקרים הייתה על העליונה, ולמשטרה לא היו דרכים לפצח את ארגוני הפשיעה הגדולים, הרי שבשנים האחרונות נרשם מהפך של ממש. משטרת ישראל הצטיידה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ביותר, חלקם מותרים לפרסום וחלקם לא, ואין היום שום אפשרות לבצע פעילות עבריינית מרחיקת לכת, מבלי שגורמי הביטחון יהיו שם בזמן אמת, בשידור חי. זה ממש לא מקרי שרוב ראשי ארגוני הפשיעה בארץ עצורים, חלקם מתמודדים עם תיקים כבדים ביותר שעשויים להשאיר אותם בכלא עשרות שנים. המשטרה פועלת מולם לא רק במישור הפלילי, אלא הבינו שרק אם יצליחו לפרק ארגוני פשיעה במישור הכלכלי, רמת הפשיעה בארץ תצטמצם באופן דרמטי. המדינה מחרימה וילות חלומיות, רכבי יוקרה וכסף מזומן, ועושים זאת בשיטתיות יחד עם היחידה הכלכלית ומס הכנסה.

גם באשדוד הפעילות המשטרתית מורגשת היטב. אני מקיים שיחות ערות לא פעם ולא פעמיים עם קצינים בכירים במשטרת אשדוד ובימ"ר לכיש, ובכל פעם מופתע מחדש מהפעילות המוצלחת שלהם שנותנת שקט (עד כמה שאפשר) לתושבי אשדוד. בימ"ר לכיש יש אנשי מקצוע מהטובים בארץ, ואם בעבר היחידה המרכזית החולשת על מרחב לכיש, השתרכה בתחתית הרשימה מול היחידות המרכזיות המובילות בארץ, הרי שבשנים האחרונות חל שינוי אדיר של 180 מעלות באיכות ובכמות הפעילות המבצעית של ימ"ר לכיש. קציני ובלשי הימ"ר חתומים על שורה של הישגים מקצועיים ברמה הארצית, וכפועל יוצא זכו לפרסים ולתקציבים משמעותיים כדי להגדיל את הפעילות ולצמצם את הכח של ארגוני הפשיעה באזור.

גם משטרת אשדוד כבר מזמן אינה משטרה שפועלת בסטנדרטים של תחנת משטרה "מרובעת". מפקד התחנה היוצא סנ"צ נועם שקל, הכניס סטנדרטים מקצועיים חדשים במשטרת אשדוד, והמפקד הנכנס סנ"צ שמעון פורטל, ימשיך באותה מדיניות בלתי מתפשרת. זה חשוב מאוד לעיר ולתושביה, וככל שיהיה חיכוך קבוע בין המשטרה לגורמים העבריינים, כך העיר תהיה שקטה יותר.

שבת שלום!

ההסתדרות מובילה מחאה לא לגיטימית ולא מקובלת נגד אלון חסן

יש מאבקים שמובילים לחילופי מהלומות מילוליים קשים, שמדרדרים את השיח לשפת רחוב, וזה לגיטימי ואפילו מקובל כאשר מדובר בקרב על הפרנסה, על מקום העבודה. מה שקורה בנמל אשדוד בשבועות האחרונים עבר את הגבול ההגיוני, בעיקר כאשר מי שמובילה את הקרב המכוער הזה היא דווקא ההסתדרות הכללית, שהחליטה לצאת לקרב רחוב מול אלון חסן. שלא תתבלבלו, ברור לכולם שחסן אינו נמנה על ל"ו צדיקי הדור והוא בעצמו עומד בפני משפט מורכב מאוד עם סעיפי אישום קשים. אך יחד עם זאת, זה לא נותן לגיטימציה לאיש להפוך את חסן לשק חבטות, להעלות סרטון מכוער מלא ברוע ליוטיוב במימון אגרסיבי, כך שכל מי שמחפש שיר או סרטון, ישר נתקל בפרצוף כועס של חסן ועליו מוטבעות מילים מכוערות נגדו סביב כתב האישום שהוגש לא מכבר.

מי שמוביל את הקרב מול חסן הוא יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, שנראה בלחץ אדיר לקראת הבחירות להנהגת ההסתדרות. אני לא מכיר את ניסנקורן ואין לי נגדו דבר וחצי דבר, אבל לא ייתכן שאיש ציבור שמנהיג עובדים יצא לקרב רחוב מכוער ומלא ברוע, קרב שמתאים לפוליטיקאי מהדרג הנמוך ולא למנהיג עובדים. ההסתדרות יכולה וצריכה לומר את דברה בכל מה שקשור לייצוג העובדים בנמל אשדוד, זו תפקידה וחובתה המקצועית. אבל אין שום הצדקה לתקוף את יו"ר ועד העובדים לשעבר שכלל לא נמצא בשטח הנמל, וגם אם פועל מאחורי הקלעים, אין בכך שום פסול לסייע לחבריו שהלכו איתו כברת דרך. יכול להיות שחסן טועה בדרכו, ועובדי הנמל מספיק בוגרים לדעת מה טוב להם – להמשיך עם ההסתדרות הכללית או לעבור להסתדרות הלאומית. אני לא נכנס לעניין הזה, ונותן לעובדים לקבל את ההחלטה הכי נכונה עבורם. מה שכן, אם ככה מתנהל יו"ר ההסתדרות הכללית וסוגר חשבונות בדרך של פעיל פוליטי סוג ג', אני לא בטוח שהייתי רוצה שהוא זה שייצג אותי…

אלון חסן תיאר בשבוע החולף מה עבר בביתו הפרטי, בזמן שההסתדרות העלתה את הסרטון המכוער ליוטיוב, ודחפה אותו קדימה בהשקעה של עשרות אלפי שקלים. הבת של אלון הלומדת בכיתה ו' (בת 11) נכנסה ליוטיוב כדי לשמוע שירים עם החברות שלה, ורגע לפני שהשיר המבוקש הושמע, קפצה הפרסומת נגד אביה אלון. זו כאמור פרסומת אלימה, עם מסרים בוטים מאוד, והבת פרצה בבכי בזמן שראתה את אביה מושמץ וזוכה לתיאורים רעים וקשים, כאילו מדובר בראש ארגון פשיעה.

גם ככה משפחת חסן עוברת שלוש שנים מהגיהנום, בהן האב נעצר, היה מאחורי סורג ובריח מספר שבועות, הושעה מנמל אשדוד, ומתמודד בימים אלה מול כתב אישום שעלול להוביל אותו למאסר. לאורך כל התקופה ילדיו של אלון לא היו מעורבים וחשופים למה שאביהם עובר, וברגע של חוסר אחריות של ניסנקורן, הוא הוביל לפגיעה לא מקובלת בעליל בילדים שלא צריכים להיות מעורבים בקרב המכוער הזה.

שבת שלום!

עצוב, כואב ומכעיס: כל ילד שלישי בישראל הוא עני

דו"ח המועצה לשלום הילד לשנת 2015, שפורסם בשבוע החולף, מציג תמונה מדאיגה באשר למצב בני הנוער במדינה, שעשרה אחוז מהם דיווחו שהלכו לישון רעבים ואחרים היו חשופים לפגיעה והוזנחו. יש גם כאלה שהעידו כי נפגעו פיזית ומילולית בדרך לבית הספר ו-28 אחוזים דיווחו: "שתינו אלכוהול לפחות פעם בחודש". בהחלט נתונים מדאיגים מאוד בנוגע למה שמתרחש מתחת לאף שלנו במדינה.

בישראל מודל 2017 יש יותר מידי מצוקות ופחות מידי פתרונות בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות. יש ניגוד מדהים ומדאיג כאחד, בין הצמיחה הכלכלית של מדינת ישראל, שממשיכה לבנות מעמד של אחת המדינות המתפתחות בעולם מבחינה פיננסית, מול המציאות העגומה שכל ילד שלישי בארץ הוא עני. זו המציאות ועם נתונים סטטיסטים אי אפשר להתווכח. הילדים האלה הם שקופים, רובנו לא מתייחסים אליהם במשך רוב ימות השנה. זה קורה רק כאשר המספרים צפים החוצה, יש זעזוע עמוק יומיים-שלושה בכלי התקשורת, ואז אנחנו חוזרים לחיים הרגילים שלנו, בזמן שהילדים העניים נשארים מאחור וחלק מהם עולים לישון על בטן ריקה, עם חלומות למציאות אחרת, טובה יותר.

שיעור הילדים העניים בישראל הוא בלתי נתפס. בכל פעם שאני נחשף לנתונים הללו של דו"ח העוני, בדגש על הילדים המדהימים שיש לנו בארץ הקודש, הלב נצבט, המוח לא מקבל והעיניים מתחילות להיות לחות.

הדו"ח מראה כי בסוף שנת 2015 חיו בישראל 2,768,700 ילדים המהווים 33% מכלל האוכלוסייה. בעשור האחרון ממוצע הילדים במשפחה עמד על 2.4. 30% מהילדים בישראל, כמעט כל ילד שלישי, חיו מתחת לקו העוני. בשלושת העשורים האחרונים גדל אחוז הילדים העניים פי 4 (מ-8.1% ב-1980 ל-30.0% בשנת 2015). במגזר החרדי שיעור העוני גבוה הרבה יותר, כאשר שניים מתוך שלושה ילדים חרדים נמצא מתחת לקו העוני.

בתחום האלימות עולה כי בשנים תשס"ט-תשע"ה, בין שלושה לחמישה אחוזים דיווחו על הימנעות מהגעה לבית הספר מחשש לפגיעה בהם. בשנת תשע"ה דיווחו 13% מתלמידי כיתות ה'-ו', 9% מתלמידי ז'-ט' ו-6% מתלמידי כיתות י'-יא', כי נפגעו מאלימות מילולית במוסדות החינוך. 8% מתלמידי כיתות ה'-ו', 5% מתלמידי ז'-ט' ו-4% מתלמידי כיתות י'-יא' דיווחו כי נפגעו מאלימות פיזית בבתי הספר.

שימו לב לנתונים המדאיגים הבאים: 12% מהתלמידים בכיתה י' דיווחו כי חשבו להתאבד, 7.6% מהם הכינו תוכנית על אופן ניסיון ההתאבדות, 7.3% ניסו להתאבד לפחות פעם אחת במהלך השנה ו-4.5% נפצעו במהלך ניסיון התאבדות. עוד עולה מהנתונים כי 108 ילדים ובני נוער נהרגו בשנים 2015-2016, כשרוב המקרים התרחשו בחודשי הקיץ (יוני-ספטמבר). סיבת המוות השכיחה ביותר הייתה תאונת דרכים.

ב-2015 חלה עלייה במספר התיקים האזרחיים והפליליים שהוגשו לבתי משפט שלום לנוער (14,071 תיקים ב-2015 לעומת 11,731 תיקים ב-2014 ). יחד עם זאת מספר הקטינים החשודים בעבירות ירד מ-23,527 בשנת 2005 ל-21,211 בשנת 2015. 72 אחוזים מהתיקים הפליליים, שנפתחו לקטינים החשודים בעבירות, נסגרו.

מה עוד אפשר לכתוב אחרי שנחשפים לנתונים המזעזעים האלה? לא הרבה. נותר בעיקר להתפלל שמקבלי ההחלטות במדינה שלנו יתעוררו.

שבת שלום!

פצצה מתקתקת בחצר האחורית של המדינה!

במשך שנים ארוכות למדתי להכיר מקרוב את האוכלוסייה הבדואית בנגב. גרתי בדימונה קרוב לשלושה עשורים, וראיתי את ההתפתחות שלהם יום אחר יום, כיצד הם מרחיבים את ההשתלטות על אדמות המדינה לאורכו ולרוחבו של הנגב הצחיח. כמעט כל פיסת אדמה צהובה הפכה חיש מהר למאחז בלתי חוקי של משתכני האוהלים, והמדינה העלימה עין, לא הבינה שהיא מאפשרת בנייה של פצצה מתקתקת בחצר האחורית של המדינה. כאילו מקבלי ההחלטות אמרו בחדרי חדרים: "הנגב גם ככה לא מעניין אותנו, נטפל בבעיה הזו יותר מאוחר…". הם לא הבינו שכל יום שעובר מגדיל ומעצים את התופעה, שהתפוצצה לנו בפנים באופן חלקי ביותר בשבוע החולף במהומות בכפר הלא מוכר אום אל-חיראן, המיועד להריסה, במהלכן מצא את מותו השוטר המדהים והאמיץ רס"מ ארז לוי (34) מיבנה. מדובר ברצח לכל דבר ועניין, והמקרה החמור הזה ממחיש מה עלול להתרחש בעתיד הקרוב סביב פינוי היישובים הלא חוקיים בנגב.

שלא תתבלבלו, יש לי הערכה גדולה לציבור הבדואי בנגב. אלפים מהם משרתים נאמנה את מדינת ישראל, בעיקר ביחידות הפועלות בגבולות ישראל, ותורמים תרומה מכרעת כגששים שמונעים חדירה של מחבלים, מסתננים ודמויות לא רצויות לשטח המדינה. הבדואים מנצלים את הכישרון המולד שלהם כדי להגן על גבולות המדינה, והם מנעו לא מעט פיגועים ואסונות שהיו בדרכם ללב תל אביב.

הבעיה היא שבני המשפחה של החיילים האמיצים האלה חיים בתנאים לא תנאים, בלי מים, בלי חשמל, בלי כבישים, בלי תברואה, בלי פרנסה – ועם כעס גדול על המדינה, כעס שבא ואומר – כיצד מקבלי ההחלטות שכחו אוכלוסייה שלמה? מדובר בחממות של עוני ופשע שרשויות אכיפת החוק מתקשות לשלוט בנעשה בתוכן.

מ-12 אלף תושבים עם קום המדינה, תפחה אוכלוסיית הבדואים בנגב לכמעט 220 אלף איש כיום, שליש מתושבי הנגב. קצבאות הביטוח הלאומי המעודדות ילודה, ריבוי הנשים והאבטלה, הם הסיבות העיקריות שבגללן בכל 13 שנים מכפילה האוכלוסייה הבדואית בנגב את עצמה. מחציתם של הבדואים מתגוררים בעיירות הקבע. השאר, כ-100 אלף נפש, זרוקים בשטח לו הם קוראים "הכפרים הבדואים הלא מוכרים", ואילו הפקידות הממשלתית מכנה בעברית מכובסת "הפזורה הבדואית". מדובר בבעיה דמוגרפית שמדינת ישראל הכירה בקיומה לפני יותר מ-30 שנה, ועד היום עשתה מעט מדי ולאט מדי בכדי לפתור אותה.

הפזורה הבדואית הלכה ותפחה, והפכה במידה רבה למערב פרוע מלא פשע, בנייה בלתי חוקית ומרעה לא מורשה. הבדואים רושמים כמעט מונופול על גניבות הרכב, גניבות המתכת וההברחות השונות באזור הדרום, כולל הברחות של נשק ומחבלים מעזה וממצרים. כשאנו רואים כיצד מצרים לא מצליחה להשתלט על חממת הטרור של הג'יהאד העולמי שצמחה בסיני, בהחלט יש מקור לדאגה מה עלול להתרחש כאן אצלנו מתחת לאף, בנגב הצחיח, בעוד מספר שנים.

שבת שלום!

כחלון, הצלת אלפי משפחות בישראל!

משה כחלון קיבל אצלי הרבה מאוד נקודות זכות בשבוע האחרון. שר האוצר הצליח להשלים את המהלך הלא פשוט להפסיק את פעילות מכונות המזל של מפעל הפיס, שהיו פרוסות במאות נקודות ברחבי הארץ, ובעצם גרמו לאלפי אנשים להתמכר ולבזבז את כל המשכורת שלהם במכונה שתמיד מנצחת ומרסקת את מי שיושב מולה.

לא מדובר בצעד פשוט כלל ועיקר. מול השר כחלון ניצבה מפלצת עצומה עם זרועות רבות, מפעל הפיס. התירוץ הכי נדוש שבכירי מפעל הפיס משתמשים בו באופן אוטומטי: "הכסף הזה של ההימורים חוזר בסופו של דבר לקהילה…". זה בהחלט נכון, אבל על הדרך המכונות הללו "פירקו" אלפי משפחות שהגיעו לחרפת רעב, בגלל שאב המשפחה (ולעיתים גם אם המשפחה) ישבו שעות ארוכות ביממה מול מכונת המזל, הטעינו עוד כרטיס ועוד כרטיס עד שהפסידו את כל הקצבה שהם מקבלים מהביטוח הלאומי.

רוב מוחלט של המהמרים הם אנשים קשיי יום, כאלה שחיים מקצבה של 4,000 שקל בחודש, וחולמים כל לילה איך הם "שוברים" את המכונה וחוזרים הביתה עם שק של מזומנים. ברוב מוחלט של המקרים, המהמרים חוזרים הביתה עם שק של דמעות… ועם שלל תירוצים לאישה היכן נעלמו המזומנים.

אני אישית מכיר באשדוד כמה וכמה מכורים למכונות המזל של מפעל הפיס. גם כאן מדובר באנשים שחלקם הגדול כלל לא עובדים, והם היו יושבים מול המכונה 10 שעות ביממה. ההפסקות היחידות היו לטובת השירותים… אי אפשר היה לעצור אותם, היה להם סוג של מבט מטורף והם תמיד חיו מתקווה לתקווה. "הפעם אני הולך לעשות את זה", הם היו אומרים לסובבים אותם. גם הם ידעו שהמכונה הזו בנויה לכך שאי אפשר לנצח אותה. אבל הם לא נתנו לעובדות להפריע להם כל הדרך להרס עצמי.

לא מכבר ביקרתי באחת התחנות של מפעל הפיס בעיר, הגעתי לחדרון אחורי שבו מוצבות שתי מכונות מזל. במקום האסימונים שמחלקים בקזינו, השימוש במכונות הוא באמצעות כרטיסי פלסטיק שהמוכר טוען בסכום שקובע הלקוח. הסכום המקסימלי לכרטיס הוא אמנם 50 שקל, אבל כמות הכרטיסים שאפשר לקנות בלתי מוגבלת. יש כאלה שמחסלים 10 כרטיסים ביום. 500 שקל, ביום! מדובר בקזינו לעניים שמפרק משפחות, וכל מקבלי ההחלטות במדינה ישבו בחיבוק ידיים עד שהגיע משה כחלון.

השר כחלון, שבאמת ראוי לכל מחמאה ומחמאה על המהלך המדהים שהוביל והוציא לפועל, אמר בעניין הזה: "יש אנשים שחושבים שבפריפריה צריכים מכונות מזל, מכונות מזל זה מס לעניים ומעניים לא לוקחים מס אלא דוחפים אותם קדימה. לא שמים מכונות מזל כדי שיקבלו קצבה בבוקר וייקחו את זה מהם בערב, התשובה היא הזדמנות שווה וחדשנות, לא למכור אשליות ולקחת את מעט הכסף שיש להם".

שבת שלום!

דברים שרואים מכאן לא רואים משם…

בשלהי חודש מאי, לפני כחצי שנה לערך, אביגדור ליברמן עשה את יומו הראשון בתפקיד הביטחוני הכי חשוב במדינה. באותו היום שליברמן הושבע כשר ביטחון, כתבתי פוסט בדף הפייסבוק שלי, ולמען האמת באותם ימים לא הייתי בטוח שהדברים שכתבתי יהפכו למציאות מוחשית, יש כאלה שיטענו כואבת, כל כך מהר. כך כתבתי: "אריאל שרון ז"ל היה אחד מאנשי הימין הבולטים במדינה, עם אמירות קשות וצעדים לא מובנים שעשה בהיותו ח"כ (כמו הביקור בהר הבית). בזמן שישב בכסא ראש הממשלה, הוא עבר מהפך מדהים, הוביל את ההתנתקות ועשה צעדים שאנשי שמאל לא היו יכולים להוביל. כך יהיה גם עם אביגדור ליברמן בלשכת שר הביטחון. ממצב שהוא רצה לשלוח את הערבים מעבר לים, תראו אותו מתון יותר, מעודן יותר ואפילו מקבל החלטות שידהימו אותנו. תזכרו את השורות האלה…".

כך בדיוק הם פני הדברים. ליברמן מתנהל בזהירות יתרה בתפקיד המחייב, כאילו הולך על ביצים, מנסה לא לשבור שום דבר, להיות נחמד גם שלעיתים הוא לא צריך להיות כזה, והשיא עכשיו בפרשת אלאור עזריה. שימו לב מה אמר ליברמן ביום בו אלאור הורשע בהריגה של מחבל: "גם אלו שאוהבים יותר את פסק הדין וגם כמוני שאוהבים הרבה פחות את פסק הדין, אנחנו כולנו מחויבים לכבד את ההכרעה המשפטית, כולנו מחויבים לשמור גם על איפוק. מה שחשוב למרות פסק הדין הקשה, מערכת הביטחון תסייע לחייל ומשפחתו בכל מה שאפשר לבוא לקראתו, לסייע ולהקל".

עכשיו תרשו לי להתחפש לחצי דקה לאביגדור ליברמן, לפני שלבש את חליפת שר הביטחון, ולומר את מה שהוא היה אומר חצי דקה לאחר ההרשעה של אלאור: "מדובר בפסק דין מנותק, הזוי מול המציאות שהייתה בשטח. לחסל מחבל שבא לפגוע בחיילים זה דבר לגיטימי, אלאור עשה את המוטל עליו ובמקום לקבל צל"ש, עכשיו שולחים אותו לכלא. הוא חייב לקבל חנינה, ונוביל מאבק ציבורי חריף עד שזה יקרה…".

זה לא סוד שכל איש ימין, קיצוני ככל שיהיה, ברגע שמגיע לתפקיד הכי רם במדינה, כראש ממשלה או שר ביטחון, משנה את התנהלותו מקצה לקצה. זה לא מקרי שמנחם בגין הצליח להביא להסכם שלום היסטורי עם מצרים ואריאל שרון הוביל את ההתנתקות הכואבת. אנשי שמאל לא היו מסוגלים להשלים מהלכים דרמטיים כאלה, כי הם לא הרגישו שכל הציבור עומד מאחוריהם. ברגע שאיש ימין "שובר שמאלה", ולעיתים מקבל החלטות שגם במפלגת מרצ לא היו מעיזים לקבל, זה עובר חלק יותר בגרון שלנו, אנחנו מצליחים לעכל את ההחלטה, כמה שהיא קשה ומורכבת.

בשורה התחתונה, בגין החזיר את סיני (ובכך היה הראשון לקבוע תקדים של שטחים תמורת שלום), נתניהו "החזיר" את חברון (בכך שהמשיך את מורשת אוסלו), שרון החזיר את עזה (תמורת כלום, ממש כלום – אפילו לא קריצה לשלום), ועכשיו ליברמן הופך להיות שגריר באו"ם מול העוול הגדול שמתרחש לנגד עינינו בפרשת אלאור עזריה. ממצב שהוא רצה לסלק את הערבים בסוג של טרנספר, ועל כך זכה לתמיכה גדולה מצד הציבור, ליברמן הפך את עורו ונשמע מנומס כאילו הוא בוגר בית הספר לנימוסים והליכות ע"ש חנה בבלי…

 

שבת שלום!

למה עברייני מין יוצאים בזול?

מסתבר שלתחושות שלנו בשנים האחרונות יש ביסוס – עברייני מין זוכים להנחות מפליגות. בחלק מהמקרים מדובר בעונשים מגוחכים, ממש מעליבים, עונשים המותירים מאחור את הקורבנות פצועים, חבולים ובעיקר המומים. אין איש שיוכל לחזק אותם בזמן שהם רואים את עבריין המין מחייך לנוכח העונש המצחיק שקיבל. הוא יחייך כל הדרך למאסר, ולאחר זמן קצר יחזור לחיים רגילים, מלאי עניין ואקשן. הקורבנות הם אלה שיישארו עם הצלקת הכואבת עד יומם האחרון. הם כבר לא יחזרו לחייך.

במדינה שלנו אנשים משלמים מחיר כבד על עבירות זניחות יחסית, ויושבים תקופה ארוכה מאחורי סורג ובריח, בזמן שעבריינים פוגעים מינית בילדים ובנשים, ובחלק מהמקרים מצליחים לחמוק מעונש כבד, בזכות עורכי דין שיודעים את העבודה, מערכת משפטית שמעודדת ומקבלת הסדרי טיעון בשל העומס הבלתי נסבל על המערכת, ושופטים רחמנים בני רחמנים, שלא תמיד מתחשבים בסבל הנפשי והגופני שעובר הקורבן.

בסוף השבוע האחרון פורסמו בעיתון "ישראל היום" נתונים מדאיגים. מדאיגים מאוד. בשנתיים האחרונות רוב מוחלט של הנאשמים בעבירות מין מגיעים להסדרי טיעון, וכפועל יוצא מקבלים עונשים מופחתים. על פי נתוני פרקליטות המדינה, בשנת 2014, מתוך 144 נאשמים בעבירה של אונס, 106 הורשעו באמצעות הסדר טיעון (74 אחוז), ב-2105, מתוך 151 נאשמים בעבירת אונס, 107 הורשעו בהסדר טיעון (71 אחוז). אותם עבריינים חומקים מעונש כבד בזכות הסדר הטיעון, ובמקום לשבת 10 שנים מאחורי הסורגים, במקרים מסויימים הם יושבים שלוש וארבע שנים, כאילו גנבו מהמרכול השכונתי. ריבונו של עולם, הם פגעו מינית בילדים חסרי ישע, בנשים חלשות שלא יכלו להתמודד מול הכח והרוע של עברייני המין השפלים האלה.

חשוב לציין כי שיעור התלונות על עבירות מין הוא מהנמוכים מבין כלל העבירות בישראל. על פי מרכזי הסיוע לנפגעי עבירות מין, רק כ-14 אחוזים מהפונים אליהם בוחרים להתלונן במשטרה. אחוז המתלוננים בין מי שאינם פונים לסיוע נמוך עוד יותר. מתוך התלונות שמוגשות למשטרה, רק כ-16 אחוזים מבשילות לכדי הגשת כתב אישום. בשנת 2015, למשל, הוגשו למשטרה 5,887 תלונות על עבירות מין, אבל הוגשו רק 956 כתבי אישום. עילת הסגירה של רוב התיקים היא חוסר ראיות.

במילים אחרות, כשמתייחסים לשיעור האדיר של הסדרי טיעון מתוך כתבי האישום, ברור שהצדק רחוק מאוד מלהיראות ולהיעשות בעבירות מין. עד שמישהו יתעורר במערכת המשפט, ויהיה מספיק אמיץ לעצור את תופעת הסדרי הטיעון המקלים.
מתלוננת שעברה טראומה קשה בילדותה, בעצם סיכמה את התחושות של כולנו בשני משפטים: "ההסדרים האלה מעוותים את המציאות. אונס הופך לליטוף, מגע אסור הופך להטרדה…". מה עוד יש לי להוסיף? לא הרבה…

שבת שלום!

"ויגש אליו יהודה ויאמר…"

מסבירים שתחילה חשב יהודה שכל עניין הגביע הוא גזירת שמיים, מידה כנגד מידה משום מכירת יוסף, ולכן לא התנגד ואף הציע הצעות מחמירות. אך כשראה שהשליט המצרי מתעתד להשאיר דווקא את בנימין, היחיד שלא השתתף במכירה, הסיק יהודה שאין כאן אלא מזימה גרידא של שליט מצרים, שיש להילחם נגדה באמצעי ה"השתדלות" הרגילים, ולכן דיבר אל יוסף כפי שדיבר.

אני יוסף, העוד אבי חי? שאלה זו של יוסף נראית כתמוהה, הרי אך זה הרגע האריך יהודה להבהיר ליוסף שיעקב חי שכן כל תחנוני יהודה נסובו סביב הטענה, שאם בנימין יישאר במצרים, יעקב לא יוכל לשאת זאת וכו'.ומתרצים זאת חז"ל שיוסף לא סמך על מה שאמר יהודה קודם לכן, שהרי ייתכן שיהודה שיקר כדי להינצל מהשליט המצרי. לכן שואל אותו יוסף שוב: כעת אחר שנודע לך שאני יוסף, אמור לי את האמת, האם אבי חי ובזה יובן גם מבנה המשפט: "אני יוסף, העוד אבי חי". כלומר, האם כעת לאחר שידוע לך שאני יוסף, אמור לי העוד אבי חי.
ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו. הגמרא על פסוק זה: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה; אם מפני בשר ודם נבהלו כך , מפני הקב"ה על אחת כמה וכמה…". ומספרת הגמרא שרבי אלעזר בכה כשהגיע לפסוק זה.

מה הקשר בין בהלת האחים מיוסף, לבין החשש מתוכחה מיום הדין?
הבית הלוי מיישב את הדברים, המשפט "אני יוסף העוד אבי חי", איננו שאלה בעלמא, אלא תוכחה, שבה סותר יוסף למעשה את כל טענות ההגנה של יהודה, וזאת מתוך מעשיו ודבריו של יהודה עצמו: אתה עצמך לא חששת למות יעקב כשמכרת את אחיך, ואיך אתה טוען כעת שיש לרחם על בנימין בגלל החשש למות יעקב? בשומעם כך נבהלו האחים ונשתתקו, שכן הם ראו, כי כל טענתם נסתרת באחת מתוך מעשיהם שלהם עצמם.

וזהו הביאור בדברי חז"ל: כשם שנבהלו האחים מכך שטענותיהם נסתרו מתוך מעשיהם שלהם, באותה מידה, כשיעלה האדם ליום הדין, וינסה לתרץ את מעשיו באמתלות שונות, יסתרו את טענותיו מתוך מעשיו שלו עצמו. כגון, אם יאמר שלא נתן צדקה כי היה טרוד בפרנסת משפחתו, יראו לו שעל מותרות אחרות בזבז כסף רב ולא חשש לפרנסת משפחתו, וכדומה. לכן אדם צריך לעשות השתדלות בקיום המצוות, כדי שיזכה בדין.

שבת שלום!

משפחה אחת גדולה!

דווקא בימים בהם ישראל עומדת במוקד הסערה, בעקבות ההחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם בעניין ההתנחלויות, אין כמו לחזק את תחושת הגיבוש והחיבור בין העם היהודי בארץ ובתפוצות.

בשבוע החולף התפרסמו נתונים רשמיים על מספר היהודים ברחבי הגלובוס. המספר גדל מיום ליום (בלי עין הרע, טפו, טפו, חמסה…), וכרגע הנתון הרשמי הוא שיש 14.3 מיליון יהודים בעולם, כאשר יותר ממחיצתם (כ-54%) חיים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. עשיתי קצת שיעורי בית והבאתי לכם נתונים על הפיזור של היהודים ברחבי העולם: 5.7 מיליון גרים בארה"ב, 465 אלף חיים בצרפת, 385 אלף מתגוררים בקנדה, 270 אלף גרים באנגליה, 230 אלף בארגנטינה, 186 אלף גרים ברוסיה, 112 אלף באוסטרליה, 100 אלף בגרמניה, 95 אלף בברזיל, 70 אלף בדרום אפריקה ויש עוד לא מעט מדינות בהן המספרים קטנים יותר.

מדינת ישראל החליטה לאחרונה לקדם כמה וכמה יוזמות ופרויקטים, שתכליתם השקעה בקהילות היהודיות ברחבי העולם, שעלותם מסתכמת במאות מיליוני שקלים. לא מעט אנשים מרימים גבה סביב ההחלטה מעוררת המחלוקת הזו, ושואלים האם המדינה צריכה להעביר את הסכומים הגדולים הללו ליהודי התפוצות. הרי יש נושאים דחופים ובוערים יותר להשקעה, כאן בין היהודים שגרים בדוחק ובעוני במדינת ישראל. המתנגדים טוענים כי השאיפה שלנו כיהודים הייתה ונותרה קיבוץ גלויות, כפי שאנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום כבר אלפי שנים, ולכן כן צריך להשקיע כספים אבל רק לטובת עלייה של עוד ועוד יהודים לארץ הקודש, ולא לקידום פרויקטים שאין בהם שום תכלית חוץ מיחסי ציבור מיותרים.

לעומת זאת, אלה המצדדים בהשקעה בכספים ביהודים השוהים מעבר לים, אומרים כי השקעה בתפוצות היא במידה רבה השקעה בדור הבא של הישראלים. נכון שלא כולם יעלו, אבל לא מדובר בהשקעה במותג אופנה או ברכישת ציוד טכני, אלא מדובר בבני אדם, שגדלו כיהודים ובעצם מהווים שגרירים של כולנו בכל פינה בעולם.

נשאלת השאלה איך תיראה ישראל בשנת 2059? מתחזית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בעוד 42 שנה, יהיה אחוז גבוה יותר של חרדים וערבים לעומת אחוז החילונים. האוכלוסייה תזדקן באופן משמעותי ומספר תושבי ישראל יגיע לפי התחזית ל-15.6 מיליון. כתוצאה מגידול האוכלוסייה, צפיפותה בישראל צפויה לעלות באופן משמעותי: מ-326 נפשות לקמ"ר בשנת 2016, ל-394-370 נפש לקמ"ר בשנת 2019. בשנת 2059 היא תנוע בין 501 ל-880 נפשות לקמ"ר. ממש צפוף…

ובכל זאת, אני חייב לסיים את הטור הזה עם משהו אופטימי… גם תוחלת החיים צפויה לעלות. בשנת 2016 תוחלת החיים של גבר יהודי בישראל עמדה על 80.8. בעוד 42 שנה המספר יעלה ל-88.7. אצל נשים המספר צפוי לעלות מ-84.8 כיום ל-94.9.

שבת שלום!

פרידה מאהובה…

אהבתי את הפשטות והצניעות שלה, את הדרך הישרה והתמימה בה צעדה, את העובדה שגם בזמן שקולה בגד בה בשל המחלה הארורה, הקול הפנימי שלה המשיך להרעיד לבבות בדרכה המיוחדת. זו הייתה אהובה עוזרי ז"ל, שלמרבה הצער לא הצטיינה ביחסי ציבור ורבים מהדור הצעיר בארץ הקודש כלל לא מכירים את שמה ומורשתה, אבל דווקא לאחר מותה חשוב שהיא תזכה להנצחה מכובדת וראויה. בעיניי היא תרמה לחברה הישראלית, בגישור בין מזרח למערב, הרבה יותר משרים וחברי כנסת שזכו להנצחה מכובדת עם רחובות על שמם, מבני ציבור וערבים מלאי כבוד שהוקדשו לזכרם.

אהובה עברה לעולם שכולו טוב לאחר מאבק ארוך ומייסר במחלת הסרטן. היא הצליחה לנצח את המחלה פעם אחר פעם, אבל הפצעים שנותרו בגופה, מבחינה נפשית וגופנית, הובילו לדעיכה הדרגתית עד למותה הכואב. אהובה עוזרי (68) נולדה וגדלה בכרם התימנים בתל אביב, הצעירה מבין שמונה אחים. אביה נפטר כשהייתה בת ארבע. היא התחילה לשיר בגיל צעיר, ובין השאר שימשה כמקוננת באזכרות. החל מגיל 13 היא גם שרה בחפלות שבהן הופיעה עם להקת "השובלים", שעל ברכיה קמו מאוחר יותר הלהקות "צלילי הכרם" ו"צלילי העוד". החפלות היו מתחילות בשמונה בערב ומסתיימות לפנות בוקר. "לא היו שעות, היו מנגנים ושותים, מנגנים ושותים. אלה היו אנשים מגזע אחר, לא כמו היום שמסתכלים כל הזמן על השעון", אמרה עוזרי, שבתפישת הזמן, האמנות וההוויה שלה הייתה בעצמה אמנית מגזע אחר. מעולם, לטוב ולרע, היא לא נהתה אחרי אופנות, תמריצים ותכתיבים של תעשיית המוזיקה.

גם בזמן שהייתה כוכבת גדולה בכל קנה מידה, אהובה שמרה על צניעות נדירה, היא תמיד הייתה מחוברת לשורשים, עם הרגליים על הקרקע, ומעולם לא ראו אותה מגיעה להופעות עם פמליה של אנשי יחסי ציבור, מנהלים אישיים או מעצבת שיער צמודה. היא עלתה לבמה הכי פשוטה, הכי עממית וסחפה את הקהל, גם בזמן שלא הוציאה מילה בגלל הפגיעה במיתרי הקול.

שימו לב כמה צנועה ופשוטה הייתה אהובה. גם כשהייתה בשיא הצלחתה, אי שם בשנות ה-80 המוקדמות, עם אלבום שנמכר במאות אלפי עותקים והצעות להופעות בכל פינה בארץ, עוזרי לא הפסיקה לקום מדי בוקר בזמן כדי לא לאחר למקצוע השני שלה, טבחית במסעדה של גמליאל בכרם התימנים. מי שזכה לטעום את בישוליה אומר שגם שם היא הייתה מוכשרת בטירוף. אפילו אייל שני החמיא על הביצועים שלה מאחורי הסירים…

כל האמנים הגדולים במדינה עלו לרגל כדי לקבל השראה, כיוון וגם להיטים מאהובה. מזוהר ארגוב ועד אייל גולן, מחווה אלברשטיין ועד יהודית רביץ, מהדג נחש ועד רונה קינן. כל אלה ואחרים עלו אליה לרגל, ובעיקר נהנו מהצניעות והענווה שלה.

בזמן שכולם רצו לחיות את החלום, אהובה חלמה לחיות את החיים הפשוטים, עד שלבסוף חלמה רק לחיות. למרבה הצער, גם החלום הזה בא אל קיצו העצוב. עכשיו צריך למצוא דרך להנציח אותה בכל עיר ואם בישראל. אני קורא לראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, להיות הראשון מבין ראשי הערים במדינה שיכריז על הנצחה ראויה של אהובה עוזרי. אחת מחברותיי בפייסבוק (איילת ברעם) הציעה שהגשר מעל המנהרה ברובע הסיטי יזכה לשם "גשר אהובה". נשמע רעיון יוצא מן הכלל. ד"ר לסרי, אמץ את הרעיון.

שבת שלום!

 

 

 

רבע מיליון תושבים באשדוד!

מי שמחפש את החותמת מה קורה באשדוד בשמונה השנים האחרונות, ועל השינוי שמורגש בכל קרן רחוב ובכל כיכר שהולכת ומתפתחת, קיבל אותה בתחילת השבוע. ראש ענף שלטון מקומי במשרד הפנים במחוז דרום לאה אלקיים, הודיעה לראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, שאשדוד חזרה להיות העיר החמישית בגודלה בארץ הקודש, לאחר מספר חודשים ש"נדחקה" למקום השישי ע"י עיר המושבות פתח תקווה. "מספר תושבי אשדוד, נכון לחודש נובמבר 2016, הוא 248,970 תושבים", ציינה הגברת אלקיים, במכתב רשמי היוצא בכל שנה ומציין את מספר תושבי הרשויות בישראל, כפי שהם רשומים במינהל האוכלוסין של משרד הפנים.

העיר אשדוד מהווה כ-3% מאוכלוסיית ישראל אשר חצתה השנה את רף שמונת המיליון נפש. אשדוד ממשיכה להיתפס כעיר צעירה עם ממוצע גילאים מהצעירים בערי ישראל. בעיריית אשדוד אמרו השבוע כי אין מחווה גדולה יותר לאשדוד החוגגת את שנת ה-60 להיווסדה, יותר מהגידול התמידי במספר תושביה, שכן זו אינדיקציה אובייקטיבית המלמדת על היות אשדוד לעיר מבוקשת המעניקה מעטפת מוניציפאלית לתושביה ובעיקר מלמדת על הפוטנציאל העתידי שתושביה רואים בה. אין פלא שהעיר אשר החלה את דרכה ב-22 משפחות מצפון אפריקה, הופכת לעיר החמישית בגודלה בישראל עם קצב צמיחה הגדול בארץ, הודות לתכנון הנכון ולפיתוח מהיר אשר אפשר קליטת עלייה מתמדת והתבססות כלכלית מבטיחה.

15319311_1876583519237837_8939900002847956062_nראש העיר נאלץ להתמודד בימים אלה עם התקפות חסרות רסן, על בסיס אינטרסנטי של גורמים פוליטיים, סביב נושא התחבורה הירוקה בעיר. ד"ר לסרי עומד איתן מול ההתקפות הללו ולא נותן לקומץ המתלהם להחליט לעיר שלמה מה טוב ונכון לה. עיר שמתפתחת בקצב שכזה, עם גידול במספר התושבים וכפועל יוצא גידול במספר כלי הרכב הנעים בצירים המרכזיים, גורמים לעומס תחבורתי בלתי נסבל ולפגיעה מתמשכת בתשתיות, שחלקן קיימות עוד מימיה הראשונים של אשדוד. רק שינוי יסודי בתשתית, עם צירים מתקדמים וחדישים לצד שיפור במערך התחבורה מקצה לקצה, יאפשרו לנו חיים נוחים יותר באשדוד. אז נכון שהפקקים והעומס הנקודתי מעיק על כולנו במשך שעה אחת בבוקר ושעה אחת אחר הצהריים, השעות העמוסות היחידות לאורך היממה, אבל לטווח ארוך מדובר בצעד מתבקש שאין ממנו מנוס.
הייתי מציע לכל אלה שהולכים שולל אחר מובילי המאבק הכושל, מאבק שהביא 30 מפגינים מול בניין העירייה בשבוע החולף, לראות את התמונה הכוללת ולהבין שראש העיר לא פועל ממניעים אישיים, אחרת הוא היה הראשון לחזור בו אם היה חושב מתוך החלטה פוליטית גרידא. מדובר כאן באחריות לעיר שלמה, לרבע מיליון תושבים, שמחר בבוקר היו עלולים לקום למציאות של כבישים שוקעים, תשתיות מתפרקות ועומסי תנועה שהיו הולכים וגדלים משנה לשנה.

שבת שלום!

אופק בוכריס משלם מחיר אישי כבד על מעשיו החמורים

אך יחד עם הדברים הברורים שכתבתי, אני מתנגד בתוקף לכל העליהום הציבורי והדרישה להחמיר בענישה נגד בוכריס. הוא שילם מחיר אישי כבד מאוד, חתם על הסדר טיעון שבו הודה והתנצל על מעשיו ובשורה התחתונה חזר לביתו כשהוא ללא כבוד, ללא אפשרות להתקדם עד לעמדת הרמטכ"ל, הורד בדרגה וסיים את הקריירה עם אות קין ועם הרשעה שתסגור בפניו דלתות לכל תפקיד ציבורי רם דרג. העבירות שבהן בוכריס יודה יישאו כאמור רישום פלילי וקלון ציבורי.

אני רוצה ברשותכם לחזור מעט אחורה… תמיד נהניתי לעקוב אחר ההתקדמות המטאורית של תת-אלוף אופק בוכריס, והוא סימל בעיניי את כל מה שיפה בצה"ל – מלח הארץ, קצין אמיץ ו"מורעל", ואיש ערכים שיכול לזנק בקלות לעמדת החייל מספר 1 במדינה. בכל זאת, בוכריס הגיע בגיל צעיר מאוד (47) לפקד על חטיבת גולני, לאחר שעבר שורה של תפקידים בכירים, ובכל תפקיד הטביע חותם. למי שלא יודע הנה קמצוץ מהעשייה האמיצה שלו בצה"ל: בתחילת שנת 2001 מונה למפקד גדוד 51 בגולני. בוכריס הנהיג את הגדוד בשורה של מבצעים ביהודה ושומרון במהלך האינתיפאדה השנייה. עם פרוץ מבצע "חומת מגן" נשלח הגדוד לכבוש את מתחם המוקטעה ברמאללה. בהמשך המבצע השתתף בקרב בג'נין, בו נהרגו חמישה חיילים מהגדוד ובוכריס נפצע באורח קל. בג'נין דחף בוכריס לשימוש אגרסיבי יותר בדחפורי די-9 משוריינים, בהתחלה לניקוי מטעני חבלה ופריצה למבנים, ובהמשך להריסת מבנים כדי להכניע את המחבלים שבפנים. בהמשך הלחימה, במאי 2002 פיקד על מבצע לאיתור מעבדות נפץ ולכידת מבוקשים בשכם. במהלך הפריצה לבית, נהרג מפקד פלוגה בגדוד, ובוכריס נפצע באורח קשה מאוד, לאחר שנפגע מארבעה קליעים. על מנהיגותו, על דבקותו במשימה ועל אומץ ליבו במהלך הקרבות, העניק לו הרמטכ"ל דאז שאול מופז צל"ש. לאחר תקופת שיקום חזר לשירות קרבי והתקדם למספר תפקידים בכירים.

זהו, עד כאן העבר, ועכשיו בחזרה לעתיד… כל הפרשה הזו התנהלה בצורה חובבנית ושוב חשפה את הבעייתיות שיש במערכת המשפט שלנו. שימו לב כיצד התחיל כתב האישום נגד בוכריס, עם שורה של אישומים כבדים מבלי שלפרקליטות יהיו מספיק ראיות להמשך ההליך המשפטי: שבעה עמודים, 17 סעיפי אישום, שלושה מעשי אונס, 12 מעשים מגונים, מעשה סדום, התנהגות שאינה הולמת ותיאורים גרפיים רבים. שימו לב לכתב האישום המתוקן לאחר החתימה על הסדר הטיעון: שני עמודים, שני סעיפי אישום בלבד, בעילה אסורה בהסכמה, התנהגות שאינה הולמת, עבירות תוך ניצול יחסי מרות.

מי שהוביל להסדר הטיעון הוא מגשר, אחד האנשים הבכירים שהיו במערכת המשפטית של צה"ל, הוא אושר ע"י שתי המתלוננות ועורכי דינם, ורק לאחר מכן אושר ע"י בוכריס. ברור שהסדר הטיעון הגיע מול חולשת הראיות שהיו בתיק הזה, אחרת כל המערכת הייתה דוחפת לקיום משפט ציבורי שהיה זוכה להדים ציבוריים משמעותיים. בוכריס הסכים להסדר הטיעון, משלם מחיר אישי כבד וכל הקמפיין הציבורי נגדו מיותר ואינו תורם לשיח החשוב שבאמת צריך להיות – שמירה על כבודן של חיילות צה"ל והעברת מסר ברור למפקדים שהם אינם יכולים לנצל את מעמדם ותפקידם כדי להשפיל ולרמוס את החיילות המשרתות תחתם.

שבת שלום!

אם נתניהו היה נותן הוראה לרכוש 50 אלף רובי מים לחיל הים היינו צריכים להיות מודאגים…

רבים בארץ ובעולם נוטים להניח כי חיל האוויר הוא הזרוע המבצעית שתגן על ישראל מפני מתקפת אויב – גרעינית או קונבנציונאלית, בעיקר מול הסכנה המרימה ראש מכיוון איראן. לטייסים המדהימים שלנו יש תפקיד מרכזי בכל לחימה מול האויב, אך הזרוע האסטרטגית האמיתית של ישראל היא דווקא זו שבאה לידי ביטוי בצי צוללות ה"דולפין" מתוצרת מספנות גרמניה, המסוגלות לפי תקשורת זרה לשגר טילי שיוט לעבר מטרות אויב, תוך שהן אורבות בעמדות ירי מתחת לפני הים.

מפקד חיל הים לשעבר האלוף אברהם בוצר, אמר לפני מספר שנים: "צוללות הן אמצעי המבטיח שהאויב לא יתפתה לתקוף התקפה מקדימה בנשק בלתי קונבנציונאלי וייצא מכך נקי". במילים פשוטות, ועל פי מה שנכתב בפרסומים מקצועיים בעולם, אפשר להסיק בבירור כי לצוללות הישראליות האלה יש את "יכולת המהלומה השנייה". זה אומר שכל מדינה שרק תתחיל לחשוב לשגר לכיוון שלנו נשק גרעיני, תבין שעוד לפני שהטיל ינחת באזור שלנו, הצוללות ישגרו טילים גרעיניים שיגרמו לנזק הרבה יותר גדול לאותה מדינה.

אין ערך כספי שניתן לאמוד אותו כשרוצים לשכלל ולייעל יותר את יכולת "המהלומה השנייה". לא מדובר כאן בעוד מטוס לחיל האוויר או בעוד 5 טנקים מתקדמים שיעשו את העבודה בשדה הקרב. מערך צוללות הדולפין של צה"ל חייב להיות ערוך ומוכן 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, לכל תרחיש שיתרגש עלינו כרעם ביום בהיר. בזמן שאנחנו, לא עלינו, נהיה בהיסטריה ונתרוצץ בחוץ כדי למצוא מקלט מול סכנה של נשק לא קונבנציונאלי, מתחת לפני המים יעשו את העבודה כמו שצריך, ובעיקר יגרמו לכל מי שירצה ללחוץ על הכפתור האדום, לחשוב 100 פעם האם כדאי לו לנסות ולהתעסק עם העם היושב בציון.

ראשי ממשלה שהיו לפני בנימין נתניהו, וגם אלה שיבואו אחריו בעוד עשור (לכל הפחות…), ידאגו לחדש ולשכלל את צי הצוללות של מדינת ישראל. זוהי חובתם והם לא צריכים לשאול איש, גם את רביב דרוקר, האם צריך לרכוש צוללות חדשות שיבואו במקום אלה שאמורים לסיים את תפקידן בעוד מספר שנים.

אם נתניהו היה נותן יד לרכישת 50 אלף רובי מים לחיל האוויר, שישמשו בשעת חירום לכלי הגנה ללוחמים, היינו מרימים גבה… ועכשיו ברצינות. נתניהו לא ידע על החיבור של פרקליטו עו"ד דוד שמרון, לעסקת הצוללות, ופעל משיקולים ביטחוניים נטו. ראש הממשלה יודע שרוב עיתונאי ישראל יושבים לו על הזנב, ונזהר היום בקטנות, בטח ובטח כשמדובר בכלי כזה גדול כמו הצוללות…

שבת שלום!

100 גברים גרושים מתאבדים מדי שנה בגלל סכסוכי גירושים

שימו לב לנתון המדהים והמדאיג הבא: כ-100 גברים גרושים מתאבדים מדי שנה בגלל סכסוכי גרושים, מצב כלכלי קשה ונתק מהילדים. כן, 100 גברים שהיו בעבר נורמטיביים לחלוטין, חלקם אפילו מסודרים כלכלית, נקלעים למצב נפשי קשה לאחר שהקן הפרטי מתפרק (בחלק מהמקרים באשמתם הישירה!), ואז הם נכנסים למערבולת של הסתבכות כלכלית, מצב נפשי רעוע וריחוק מהילדים, מה שבסופו של דבר מוביל לקבלת החלטה קיצונית של התאבדות.

שלא תתבלבלו, לחלק מהגברים יש אשמה ישירה למצב אליו הם נקלעו, ובחלק מהמקרים הם פוגעים אנושות באישה שנותרת לבד ובעיקר בילדים שמרגישים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, לאחר שאבא ואמא החליטו להיפרד בצורה מכוערת, אגרסיבית ולעיתים אלימה. אך יחד עם זאת, חשוב מאוד שגם הזעקה של הגבר תישמע בקולי קולות כי לעיתים המערכת מקשה עליהם ולא נותנת להם קצה חוט לצאת מהמערבולת הקשה אליה נקלעו.

גם באשדוד יש לא מעט גברים שעברו הליך גירושין קשה ועומדים בפני סיטואציה בלתי אפשרית. חלק מהם פנו אלי לא פעם ולא פעמיים ותיארו תמונת מצב עגומה, בלתי נסבלת, של מערכת שלא מאפשרת להם להרים את הראש לאחר הגירושים. מדובר בכדור שלג שגדל מיום ליום, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית. הגרושים מספרים סיפורים על התעללות מערכתית שכוללת מעצרי שווא, הרחקה מהבית ומהילדים, צמצום הקשר עם הילדים למסגרת משפילה של "מרכזי קשר" וגביית דמי מזונות העולים על יכולתם הכלכלית. מי שמרוויח 8,000 שקל בחודש לא יכול לשלם מזונות של 5,000 שקל. מדובר בגזר דין מוות לאותו גרוש, ולרבה הצער לעיתים לא מדובר בסתם אמירה אלא במקרים שמתרחשים בפועל, כשגבר כזה מחליט להתאבד.

לצד הנתונים הקשים שציינתי, אי אפשר להתעלם מכך שיש גברים לא מעטים שמתנהגים בצורה מחפירה, לא משלמים מזונות, גורמים לאישה לקרוס כלכלית ולהתמודד לבד עם קושי כלכלי בלתי אפשרי וגידול ילדים שקמים למציאות קשה. גברים שכאלה צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח, מי שאינו יודע להיות אבא ואינו דואג לילדיו, ראוי לעמוד מול סנקציות כואבות מצד מערכת המשפט.

בשורה התחתונה, הליך גירושין הוא כואב ולעיתים אכזרי לשני הצדדים. מי שיכול לשמור על הקן המשפחתי שלו, חייב לעשות זאת במלוא העוצמה. לאחרונה נערך סקר מקיף על רמת האושר והסיפוק מהחיים של תושבי ישראל. מסתבר שעבור הגרושים בישראל, המצב הרבה פחות זוהר משנהוג להניח. רק 77% מהגרושים בישראל העידו כי הם מרוצים מחייהם, לעומת 91% מהאנשים הנשואים, גברים ונשים כאחד. 23% מהגרושים מדווחים כי הם מרוצים מאוד מחייהם, וזאת לעומת 40% מהנשואים, והפער גדול במיוחד כשזה מגיע לקבוצת הגיל של 20-44. וממדד שביעות רצון למצב הכלכלי: גם כאן, מסתבר, לא קל להיות גרוש בישראל. רק 44% בלבד (פחות מחצי) מהגרושים מרוצים ממצבם הכלכלי לעומת 63% מהנשואים. לא פלא שהם גם פחות אופטימיים עם 33% לעומת 40% בקרב הזוגות הנשואים. נשים גרושות מסתמנות כפחות אופטימיות (31%) מנשים נשואות (43%).

שבת שלום!

איך אפשר שלא להתאהב בך?

טוב, אני חושב שאפשר לחשוף את הסוד… מתחתי אתכם יותר מדי, מדובר בסיפור אהבה שנרקם ביני לבין… אשדוד. את רוב חיי ביליתי בעיר ילדותי דימונה, עם כמה גיחות לבירת הנגב, באר שבע. לפני שמונה שנים החלטתי לעשות שינוי מהותי, לומר שלום לכור האטומי ולחברי הילדות ולהצפין לכיוון עיר הנמל והים.

החיבור היה מהיר, בלתי אמצעי, כזה שנתן לי תחושה שהגעתי הביתה. לאשדוד יש סוד קסם שאין לאף עיר אחרת בארץ הקודש. היא אומנם גדולה, מתפתחת ומודרנית, אבל יש בה משהו מהחמימות של עיר קטנה, בסגנון דימונה וירוחם, זו של אשדוד הישנה, בה כולם מכירים את כולם, לטוב ולרע, עם כל הרכילות, הדיבורים והחוויות. מהר מאוד הרגשתי בבית, ומצד שני אתה טועם עוד ועוד מהעוצמה של העיר, מהעובדה שהיא צומחת בשמונה השנים האחרונות, מתפתחת בצעדי ענק בדרך להפוך לעיר הישראלית הכי מבוקשת. לא מדובר בסיסמה או במשאלת לב, אלא בעובדות בשטח.

בפרקי אבות פרק ה' נאמר: "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזקנה…". אומנם העיר שלנו החוגגת 60, אמורה להיכנס תחת הקטגוריה של זקנה, אבל נראה שהשנים עשו לה רק טוב. היא מטופחת, מסודרת, בימים אלה עוברת "מתיחת פנים" משמעותית בכל מה שקשור לדרכי הגישה שלה, ובכלל נראה שהיא נראית היום הרבה יותר טוב ממה שהייתה לפני עשור.

זה לא מקרי, דוקטור מוביל אותה בשנים האחרונות והוא יודע לטפל בה היטב… ד"ר יחיאל לסרי הצליח לפצח את סוד קסמה של העיר, והבין שצריך לשלב בה הכל מהכל, כדי שאשדוד תהפוך לעיר הכי ישראלית במדינה. תשתיות, בנייה, הקמת פרויקטים עצומים, תרבות, פנאי, חיי חברה, ספורט וכמובן מעל הכל חינוך. כל אלה זכו לשדרוג משמעותי בשמונה השנים האחרונות לא בגלל שד"ר לסרי קוסם, אלא הוא פשוט מנהיג שלא מפחד לקחת החלטות גדולות. אין אכסניה גדולה לקיום ערבי תרבות באשדוד? מקימים את פארק "אשדוד-ים" שהפך לפנינה של ממש. הפעילות הספורטיבית העממית לא מספיק מפותחת? משדרגים את טיילת הספורט. היכל התרבות הפך ל"פיל לבן" במשך עשור בגלל מחדלים של קודמו בתפקיד? מחלצים את הפרויקט וחונכים את המשכן לאמנויות הבמה מהיפים בארץ.

ומה המתנה הכי גדולה לרגל חגיגות ה-60 לעיר? כמובן פתיחת בית החולים הציבורי המתקדם והיפה בארץ. ד"ר לסרי, יחד עם אחרים, העניק לעיר ולתושביה מתנה שפעם חלמנו עליה והיום בית החולים רגע לפני סיום שלבי הבנייה. מדובר במתנה שתציל חיים של רבים מתושבי אשדוד, ורק על כך ד"ר לסרי ראוי לחייב להיכנס לספרי ההיסטוריה של אשדוד כאיש הציבור המשפיע ביותר בתולדות העיר.

זהו, אני סיימתי, עכשיו זה הזמן שלכם לברך את העיר המדהימה שלנו בברכת מזל טוב, צאו לבלות במקומות הבילוי השונים באשדוד ותיהנו ממה שיש לעיר שלנו להציע.

 

שבת שלום!

אל תהיו אגואיסטים!

המילים הללו כוונו אומנם לעיריית אשדוד ולעומד בראשה ד"ר יחיאל לסרי, אבל הם לא מבינים שהמילים הקשות הללו מופנות קודם כל לאוכלוסיה החלשה בעיר, אלה שלא יכולים להגיב להם כי אין להם מכשיר נייד מתקדם, הם עדיין משתמשים במכשיר מדגם נוקיה שעולה 200 שקל ומטעינים שיחות ב"טוקמן". כן, תתפלאו, יש לא מעט אנשים שלא יודעים מה זה אייפון 4, מבחינתם מדובר בסוג של חלום שאינו ניתן למימוש.

אלה אנשים שאין להם רכב כי במציאות הכלכלית של ישראל 2016, הם בקושי גומרים את החודש. רוב המשכורת שלהם נעלמת, נכחדת, על אוכל, תרופות ותשלום חשבונות שוטפים. אלה אנשים שיוצאים מהבית והדרך היחידה שלהם לעשות פעולות אלמנטריות כמו ללכת לעבודה, לבנק או לצאת עם הילדים לאכול פיצה משפחתית ב-25 שקלים, זה רק בתחבורה ציבורית. לעיתים הם אנשים שקופים, שאנחנו ממש לא רואים בזמן שהם עומדים בתחנת האוטובוס ומתעצבנים למה האוטובוס איחר… מבחינתם אלה רגעים קטנים של אושר לעלות על האוטובוס ולנשום קצת אוויר בחיים המורכבים שהם עוברים. אל תתבלבלו, לא מדובר בבודדים. באשדוד יש עשרות אלפי אנשים שמשתמשים על בסיס קבוע בתחבורה הציבורית, בלעדיה אין להם אפשרות לעשות דבר וחצי דבר. הם אבודים.

הפתרון של "תחבורה ירוקה" נועד קודם כל לאנשים המדהימים האלה, ורק על כך ד"ר לסרי ראוי לקבל את פרס ישראל, על רגישות וחמלה למען תושביו שאינם יכולים לנוע בחופשיות בחיי היומיום. אני ממש לא מופתע מההתנהלות של ראש העיר שלנו. הוא הרי צמח מלמטה, גדל ברחוב משמר הירדן, וראה מקרוב מצוקות וקשיים עוד בהיותו ילד. השינוי המדהים שהעיר תעבור, עם אוטובוס שיחצה את העיר ללא הפרעה תוך שמונה דקות, עם תדירות אוטובוסים שיגיעו אחד אחר השני בקצב מטורף, אלה דברים שיגרמו לאנשים השקופים באשדוד לחייך את החיוך הכי גדול שלהם בחיים. מבחינתם מדובר ביום חג. בעוד שנה וחצי הם יתחילו תקופה חדשה בחיים, ורק על כך כולנו צריכים להתרגש.

לא רק הציבור החלש יזכה לעדנה בזכות תוכנית RE-WAY. גם אלה שלא סובלים מבעיות כלכליות, יקבלו לעיתים קרובות החלטה להשאיר את הרכב בחנייה, וייצאו לסידורים באוטובוסים חדישים שיגיעו לתחנות מודרניות שיוצבו בכל פינה בעיר. מדובר בחוויית נסיעה ובעיקר בשלווה פנימית, אותה כולנו מאבדים כשאנחנו עולים על ההגה, קל וחומר שיש עומס ופקקים. אני יודע שיש כאלה שקוראים את השורות האלה ואומרים לעצמם: "אני אעלה על אוטובוס? חחחחחח ממש בדיחה לא מצחיקה…". אחרי פעם אחת שזה יקרה, אתם תראו שאני לא טועה. מדובר בסוג של מחסום פסיכולוגי שנפרץ מזמן בכל מדינות אירופה המתקדמות, שם הרכבים הפרטיים זמינים בעיקר בסופי שבוע לטיולים ולנסיעות ארוכות מחוץ לעיר. בחיי היומיום התחבורה הציבורית היא הכלי היחיד שמשמש את הציבור במדינות הכי מתקדמות באירופה. אנחנו הרי אוהבים לחקות אותם…

כמובן שגם ילדים ובני נוער ייהנו מאוד מהתחבורה הציבורית המתקדמת שתהיה לנו בעיר, וזה יהפוך לסוג של טרנד לנסוע על אוטובוס חדיש מהרובים הדרומיים לכיוון מרכז העיר. ודבר נוסף, לא פחות חשוב – הפרויקט המדהים הזה יסייע במאבק נגד הזיהום הסביבתי שהרים ראש בשנים האחרונות. פחות רכבים בכבישים, זה אומר פחות זיהום אוויר וגם פחות תאונות דרכים.

ולכל הפוליטיקאים ואנשי התקשורת ששלפו מהמגירה סכינים מושחזות, ומובילים בצורה מתוזמנת ומסוכנת את המאבק הציבורי הזה, אני רוצה להקדיש כמה מילים. תגזרו בבקשה את העמוד הזה בעיתון, אני ממש מבקש בלשון יפה… בחודש מאי 2018, שזה עוד כשנה וחצי, ברגע שהפרויקט המדהים הזה ייחנך והציבור יבין למה חלקם נאלצו ל"סבול" מפקק של חמש דקות ביום, רק אז הציבור יבין איזה מהלך גדול ד"ר לסרי הוביל. מהלך שיהפוך את מערכת הבחירות באוקטובר 2018 ללא רלוונטית, כי ראש העיר הנוכחי יזכה לאחוזי תמיכה חסרי תקדים. אני מתחייב לכך. תשמרו את העיתון הזה…

שבת שלום!

לאן הגענו? תינוקת בת חודש וחצי הוצעה למכירה תמורת 5,000 יורו!

את הטור האישי שלי בכלל תכננתי להקדיש לנושאים הבוערים במדינה, אבל ידיעה הזויה, כואבת ומכעיסה (תבחרו אתם את המילה המתאימה) גרמה לי לעשות שינוי קיצוני, ולהציג בפניכם את המציאות בה אנו חיים, בעולם שהפך לכמעט בלתי אפשרי לנהל בו חיים נורמטיביים.
בכל פעם אנו מקבלים מחדש דוגמא עד כמה המצב הכלכלי המעיק גורם לאנשים לקבל החלטות קיצוניות, בלתי אפשריות, אפילו מטורפות. אז הנה עוד סיפור כזה, שמגיע מגרמניה, סיפור מזעזע בכל קנה מידה. באתר ebay העולמי עלה למכירה פריט שגרם לגולשים, וגם למשטרה, לצאת לפעולה. התינוקת מריה, בת 40 יום בלבד, עלתה לרשת כאחרון הפריטים הנסחרים בה. "ילדה, בת 40 ימים בשם מריה, למכירה", נכתב בפשטות, לצד תמונה של התינוקת הרכה. המחיר המבוקש: 5,000 יורו!

מיד עם עליית המודעה לאתר, היא החלה להסתובב ברשתות החברתיות ובפורומים שונים, הפכה לוויראלית וברגע שהופנתה תשומת לב האתר למודעה, היא הוסרה, והמשטרה נכנסה לפעולה. האב, פליט שהגיע לגרמניה לפני מספר חודשים, הסגיר את עצמו למשטרה ולא התנגד, והתינוקת נלקחה לידי הרשויות, בינתיים לתקופה של שישה שבועות, עד שתושג החלטה האם יש לנקוט נגד המשפחה צעדים משפטיים או לא. המשטרה לקחה אליה את מכשיר הטלפון של האב, ממנו התבצעה העלאת המודעה, וכן בו צולמו התמונות של התינוקת, בבגדים שונים.

האב ניסה תחילה לטעון שהייתה זו בדיחה, ושמעולם לא באמת התכוון למכור את הבת שלו, אך החוקרים הצהירו כבר שאינם מאמינים לו, והוסיפו שכאשר תושלם החקירה יוחלט האם יעמוד לדין על מעשיו או לא. הפוליטיקאים והפובליציסטים הגרמנים כבר הביעו דעתם בנושא בתקשורת. "לדעתי חייבות להיות השלכות משפטיות למקרה הזה", אמר הפוליטיקאי הנוצרי-דמוקרט קלאוס מונינקס. "אם ההורים אינם מרגישים שיש ביכולתם לדאוג כמו שצריך לילדתם, יש לנו בגרמניה את האפשרות להעניק לה בית מאמץ או משפחה אומנת. מכירת תינוקות וסחר בבני אדם הם דברים שאינם מקובלים עלי".

בשירותי הרווחה של העיר דויסבורג, שם מריה מוחזקת ומטופלת, מוסרים כי התינוקת במצב רפואי מצויין ואף מפתיע לטובה. "מצבה הבריאותי המצוין אושר על ידי הרשויות הרפואיות", מסרו לתקשורת, "הילדה נמצאת כרגע בטיפולה המסור של משפחה אומנת, שם תישאר עד שתתבהר הסיטואציה ואפשר יהיה להתקדם". ההורים גם הם נמצאים בטיפול שירותי הרווחה ותחת עינם המפקחת של עובדים סוציאליים. "עוד ישנה אפשרות שמריה תחזור להוריה, אם נבטיח ונוודא שלהורים אין נטיות קרימינליות ואינם שמים אותה בסיכון".
מה עוד אפשר לכתוב על סיפור מזעזע שכזה? להעמיד למכירה תינוקת בת חודש וחצי? אם רצינו הוכחה שסוף העולם מתקרב, סיפור שכזה בהחלט נותן תחושה שאנחנו קרובים מאוד לכך…

שבת שלום!

דרוש מנהיג!

אני לא הולך לזכות בפרס פוליצר בקטגוריית "הסקופ הבלעדי של השנה", על השורה הבאה שאתם הולכים לקרוא, ובכל זאת מדובר בנתון חשוב מאוד – יש משבר מנהיגות בעולם. שימו לב מי הם שני המתמודדים המתקוטטים ביניהם על נשיאות המעצמה הכי גדולה בעולם, דונאלד טראמפ והילרי קילנטון. אחד חובב נשים מושבע, עם עבר בעייתי מאוד ופה גדול שאינו מפיק מרגליות. השנייה היא אישה אפורה, משעממת, מעורבת ביותר מדי פרשיות עכורות ונראה שהבית הלבן גדול עליה בכמה מידות. אזרחי ארצות הברית צריכים לשבור את הראש מי פחות גרוע מבין השניים, וזה עצוב מאוד שבארץ האפשריות הבלתי מוגבלות אין מנהיג אחד ראוי.

עזבו את הבעיות של העשירים, בואו נעבור למדינה שלנו, כאן המצב לא פחות חמור. יש לנו ראש ממשלה שיכול להיבחר בכל פעם שהוא רוצה (כתבתי על זה בגיליון הקודם…), לא בגלל שהוא מוכשר ברמות בלתי רגילות, פשוט אין מול ביבי נתניהו אף מועמד ראוי שיכול לסכן אותו בעתיד הקרוב. יאיר לפיד הוא איש טלוויזיה מוכשר מאוד, אבל לא מתאים להוביל את המדינה שלנו. בוז'י הרצוג חסר עמוד שדרה, כריזמה ואישיות, ואני לא אבחר בו לעמוד בראש ועד בניין ענבים 4 ברובע ט"ז….

כל שאר המועמדים עדיין לא מונחים על המדף בשלב הזה כאופציה ראויה להתמודד על ראשות הממשלה, לכן מוקדם לדבר עליהם, אבל גם עם נצטייד בזכוכית מגדלת של שען חרש… לא נצליח למצוא את ראש הממשלה הבא יושב בין השורות הראשונות. נתניהו יכול לישון בשקט בשלב הזה, וכבר כתבתי שבעשור הקרוב הוא ימשיך להיבחר ולהוביל את המדינה שלנו, ולא משנה כמה מערכות בחירות יהיו, גם אם בכל שנה ניגש לקלפי…

כולנו מתגעגעים עד דמעות לדור המנהיגים שהיה כאן ונעלם, דור נכחד. דוד בן-גוריון, חיים ויצמן, משה דיין, מנחם בגין, יצחק שמיר, יצחק רבין, אריאל שרון ושמעון פרס שהיה הנציג האחרון של "דור הנפילים", שהיה כאן עד לא מכבר ועבר לעולם שכולו טוב. אלה מנהיגים שאומנם טעו (ואפילו לא מעט), גם בתקופתם התגלו חלקם כאנשים שנכשלו מוסרית ולעיתים נחשדו בפלילים, אבל אי אפשר להתווכח על המנהיגות והאחריות הציבורית שהייתה לכל אחד מהם. אין בכלל ספק שכל אחד מהם היה נבחר בימים אלה ברוב סוחף, כי כולנו מתגעגעים למנהיג אמיתי, אחד שאתה מביט בו ויודע שהוא יקבל את ההחלטות הכי טובות ונכונות למען הילדים שלנו.

משבר המנהיגות בישראל הופך להיות בולט יותר, לא מתוך נוסטלגיה לעבר אלא מתוך צורך אמיתי למנהיגות שלא רק תשרוד בתוך המציאות המורכבת של החברה ותפעל לטובת האינטרס הפרטי שלה, אלא תנסה לשפר את המציאות לטובת הדורות הבאים בתחומים של דיור, צמצום פערים כלכליים חברתיים ותהליכים מדיניים. בינתיים זה לא קורה.

"מנהיגים לא נולדים, הם מתפתחים…". את המשפט החכם הזה אמר רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, עוד דוגמא משובחת למנהיג אמיתי. במילים אחרות, מנהיגות אינה תכונה מולדת, מנהיגות ניתן ללמוד, ללמד, לפתח ולשפר. אז יש לנו עוד תקווה…

שבת שלום!

על ההבדל בין נתניהו לד"ר לסרי

הדבר המדהים הוא שביבי לא עושה הרבה בתפקיד הכי חשוב במדינה, הוא בוחר שלא לעשות באופן מודע, ומסתבר שהשיטה שלו עובדת מצוין, אין אחד שבחר בו (כמוני..) ושואל את השאלה: "מה בדיוק עושה ביבי?". התשובות מעורפלות מאוד, אבל מול משבר המנהיגות העמוק שיש בארץ הקודש, נתניהו יכול להבחר בכל פעם שהוא רוצה.

ראש הממשלה פועל בצורה שיטתית – הוא אינו מקבל החלטות הרות גורל ואינו נכנס לבוץ בזמן שאין לו מגפיים.. נוח לו להיות בחדר הסטרילי ולתת לאחרים להתקוטט, במקום עשייה הוא נותן לנו מנות גדושות של מילים בטחנויות שמחזקות אצל כולנו את הבטחון האישי, ומשם הדרך לשלשל בקלפי את תק ההצבעה "ליכוד", הדרך קצרה מאוד.

לעומת זאת, תראו מה קורה כאן בגזרה המקומית. ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, אומנם זוכה להערכה ולגלי תמיכה, שיעניקו לו את הניצחון גם בבחירות הבאות בעוד שנתיים, ועל כך אין עוררין. אך בכל זאת נראה שהוא לא זוכה לקרדיט הראוי, בעיקר בשל שיקולים אישיים של דמויות כאלה ואחרות, המנסות בכל דרך להצניע את הדברים הגדולים שלסרי עשה בשמונה השנים האחרונות. אותם אנשים אינטרסנטים מתעסקים בתפל, במשחקי פוליטיקה זולים, שאולי יכולים להשפיע על אחוזים בודדים מתושבי העיר, אבל מול העשייה שבולטת כמעט בכל קרן רחוב, אי אפשר להתמודד.

אני ממש לא מתכוון לחזור על כל הפרוייקטים הגדולים שראש העיר הוביל בתקופת כהונתו, אבל אתן לכם טעימה קטנה: בית החולים החדש ייפת כפי שהבטיח בחודש מאי 2017, ממש בעוד פחות מחצי שנה. זו לא ההבטחה של צילקר לפתוח את היכל התרבות ב-2002, וחוץ ממילים ותירוצים לא ראינו שום דבר בפועל (עד שלסרי הגיע וחילץ את הפיל הלבן..). לסרי הבטיח את ההבטחה הכי גדולה וחשובה לתושבי העיר, פתיחת בית חולים הכי חדשי ומודרני במזרח התיכון, ואכן עמד בהבטחתו. רק על כך ראש העיר ייכנס לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל כאיש שיזם, הוביל וביצע את פתיחת הקומפלקס הרפואי המדהים הזה. גם את היכל התרבות הוא פתח במתכונת משופרת בהרבה, העיר את חיי התרבות בעיר, חנך את הטיילת החדשה, הקים אמפי פארק מהיפים בארץ, שיפר את ניקיון העיר, רמת החינוך השתפרה פלאים ועוד ועוד.

שלא תתבלבלו, ד"ר לסרי אינו חף מטעויות ובשמונה השנים בתפקיד המורכב כראש עיריית אשדוד, נעשו טעויות כאלה ואחרות, אך במבחן התוצאה ובעיקר כשרואים את התפתחות העיר בכל הרבדים, ד"ר לסרי הצליח להטביע חותם ולעשות מהלכים היסטוריים שאלה לפניו חלמו ודיברו, בזמן שהוא ביצע.

"אין חילונים, אין דתיים – כולנו יהודים"

אחד הדברים המרגשים ביותר בחברה הישראלית, לפחות בעיניי, זה הכבוד וההדר שזוכה יום הכיפורים מצד כל הרבדים בחברה. מדובר ביום המאחד ביותר בשנה בין החילוניים לדתיים, כאשר רוב רובו של העם היושב בציון, נותן כבוד מיוחד ליום הזה, ונראה כי העולם עוצר מלכת ל-24 שעות, כדי לתת לכל אדם את האפשרות לערוך חשבון נפש בינו ובין עצמו, ובינו לבין היושב במרומים. עיון בפסוקי התורה מעלה את היסוד הכפול של יום הכיפורים. מחד, זהו היום של חשבון הנפש של האדם הפרטי על חטאיו הפרטיים ומאפייניו הייחודיים, מאידך זהו היום בו מכפר הכהן הגדול על חטאי הקהילה כולה, על חטאי העם.

סקר שערך ארגון "בינה" מעלה כי 73% מהציבור הישראלי יצום במהלך יום הכיפורים, בהם גם חילוניים. אבל למה חילוניים צמים ביום כיפור? מניתוח מעמיק של הסקר עולה: "הרוב המכריע בוחר לצום מסיבות שאינן דתיות, אלא דווקא אלה הקשורות לתרבות, למסורת ולהזדהות עם העם היהודי". הנתון המדהים הזה רק מראה עד כמה החברה הישראלית היא חזקה ומגובשת, כאשר אחוז מרשים מאוד של חילוניים, שכלל לא שומרים שבת, בוחרים לצום ביום הכי קדוש בלוח השנה העברי, מתוך כבוד למסורת היהודית.

אחד הדברים המרגשים זה לראות את הציבור האשדודי צועד ברחובות העיר, לאחר התפילה בערב יום הכיפורים, כאשר כולם מנסים "להידבק" בקדושה, חובשים כיפה לבנה ומחייכים לכל מי שעובר מולם. אין ספק, זו זכות גדולה לעם היהודי שיש יום מאחד שכזה בשנה, יום בו ניתן למצוא את המאחד והמגשר בעם שלנו, ולא את הסכסוכים, הפילוגים והמילים המיותרות הנזרקות לחלל האוויר בחיי היומיום.
דווקא ביום כזה אני נזכר בכמה וכמה ציטוטים מוכרים של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה הראשי של מגדל העמק. מדובר ברב העוסק בקירוב לבבות, כאשר הוא פונה בעיקר לציבור החילוני בדברי טעם. "מתוך ניסיון חיים אני מאמין בגדלות הנשמה היהודית", "כל יהודי הוא קדוש. אין חילוני בעולם. עוד לא פגשתי את היהודי החילוני הראשון, ואני עוסק בקירוב כבר 40 שנה". "אין אחד שלא מחפש את האור, האמונה, האמת, הקב"ה, כולם בעלי נשמות טהורות וקדושות, ורק צריך להראות להם איך ואיפה לפגוש את זה".

משפט המפתח של הרב, שכבר עשו בו בעבר הלא רחוק שימושים בסיטואציות שונות בחיינו: "אין חילונים, אין דתיים – כולנו יהודים". אם אנחנו מדברים על יום כיפור כיום מאחד, אין כמו משפטים מעין אלו להוכיח לנו עד כמה המאחד רב על המפלג.

היום לומר "אני מאשדוד" זה סוג של גאוות יחידה

ערב ראש השנה תשע"ז, העיר אשדוד מתמרקת ומתגנדרת לכבוד החג הראשון בלוח השנה העברי. הרחובות נקיים ומצוחצחים, אנחנו לובשים בגדי חג ומטיילים להנאתנו ברחבי העיר. גם מי שסובל מראייה חלשה וגם אלה שיש להם לחלוחית בעין ולא מסיבה רפואית אלה בעיקר מצרות עין… לא יכולים להתעלם מהשינוי האדיר, הבלתי נתפס, שהעיר המדהימה שלנו עברה בשנים האחרונות. ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי הוא זה שהצליח להטביע חותם כמעט בכל שכונה בעיר, בכל קרן רחוב, ובשמונה השנים האחרונות הוביל קו ברור הבא לידי ביטוי במגוון פעילויות – "התושב במרכז". זה התחיל כסיסמא שלא היינו בטוחים בדיוק למה התכוון המשורר, אך יום אחר יום, לבנה אחר לבנה, הביטוי הזה הפך מחזון למציאות.

תאמינו לי שאני לא עושה שום הנחה לד"ר לסרי, הוא זכה לקבל ממני ביקורת נוקבת במגוון נושאים, וגם בעיתון שאתם מחזיקים ביד פרסמנו (ונפרסם) כתבות מלאות ביקורת על מחדלים של עיריית אשדוד. מטבע הדברים בעיר עם 250 אלף תושבים יש עשייה אך יש גם מחדלים, ואנחנו בניגוד לאחרים מפרסמים גם מאלה וגם מאלה.

מה שכן, אני יכול לומר בפה מלא שאשדוד היא היום העיר הכי "לוהטת" במדינה, ואני מרגיש את זה משיחות שלי עם קולגות לעבודה במרכז הארץ, עם קרובי משפחה בדרום הארץ ובכלל בזכות הבאז החיובי שיש סביב העיר בתקשורת הארצית ובקרב האנשים המובילים את דעת הקהל במדינה שלנו. חיי התרבות, הפסטיבלים, המשכן לאומניות הבמה, האמפי פארק החדש, המזרקה, הטיילת, רמת החינוך. כל אלה, בתוספת של משאבי הטבע המדהימים שהתברכה בהם העיר, משלימים פסיפס המעניק לאשדוד יתרון ברור על רוב הערים הגדולות האחרות במדינה.

ד"ר לסרי אומנם לא המציא את הגלגל ולא עשה מהלכים מופלאים שאיש לא חשב עליהם, אבל היה לו את האומץ שאין לאחרים, וזה לקחת פרויקטים תקועים ולחלץ אותם מהמבוי הסתום. המהלכים האלה הושלמו בעקבות החלטה ברורה של יחיאל לסרי – העיר צריכה לעבור מתרבות הבינוניות, מהעיר שהייתה באותה קטגוריה כמו השכנה הגיאוגרפית אשקלון (כעיר ים נחמדה ולא יותר), לרמה שתושבי אשדוד מסתכלים בלבן של העיניים של תושבי תל אביב, הרצליה, חולון וחיפה, מתוך תחושה של גאווה. היום לומר בכל מקום: "אני מאשדוד", זה סוג של גאוות יחידה.

הגיע הזמן שנפסיק לחשוב במושגים של עיר קטנה. אשדוד הפכה כבר מזמן למעצמה של ממש, עיר עם כ-250 אלף תושבים שקלטה עשרות אלפי עולים לאורך השנים ולא מעט "שחקני חיזוק" לא רעים בכלל מערים שונות בארץ. למרבה הצער, יש עוד כאלה שפועלים מתוך תחושה שאשדוד היא אותה עיר נמל עם 60 אלף תושבים שכולם מכירים את כולם, ואת הכל ניתן להניע ולקדם דרך "הפרלמנט". זה היה, נגמר וטוב שכך…

אשדוד מודל 2016 היא עיר עם הרבה איכויות, ועתה יש לקוות שגם חיי התיירות ישתפרו פלאים בעקבות פתיחת שני בתי מלון ברמה הגבוהה ביותר, ובעתיד הלא רחוק יפתחו לפחות עוד שני מלונות יוקרה מהשורה הראשונה בארץ.

רגע לפני ששנת תשע"ז נכנסת לחיינו, אנחנו צריכים לקוות ולייחל שמעבר לעשייה הפיזית וההתפתחות המואצת, נזכה גם לשינוי בכל מה שקשור לערכים ודרך ארץ. החברה הישראלית הופכת מיום ליום ללחוצה יותר, חסרת סבלנות ולעיתים גם חסרת הבנה. אם כל אחד מאיתנו ייקח נשימה לפני מילה מיותרת שהוא משחרר לחלל האוויר, לפני אמירה שעלולה להיות בעוכריו, נזכה לחיות בסביבה טובה יותר ונעימה יותר.

שבת שלום,
חג שמח ושנה טובה!

אורך החיים של שמעון פרס אינו חשוב, אלא אורח חייו…

פרס עשה הרבה מאוד דברים טובים, ועל כך מסכימים גם אלה שאינם תמכו בו פוליטית, אך ללא שום צל של ספק הקמת "מפעל הטקסטיל" בדימונה, זו גולת הכותרת של עשייתו הברוכה. כאחד שגר שנים ארוכות בסמיכות לכור האטומי, ואף ביקר בו פעם אחת, במסגרת משלחת של בכירים מעיריית דימונה, אני יכול לומר בפה מלא ששמעון פרס היה ונשאר הדמות המוערכת ביותר בקרב האנשים שעובדים במקום הכי חשוב במדינה. מבצע הקמת הכור הגרעיני בדימונה החל באמצע שנות החמישים, כיוזמה שהפטרונים הפוליטיים שלה היו שניים, דוד בן גוריון ואיש אמונו שמעון פרס, שהיה באותם ימים מנכ"ל משרד הביטחון. פרס פעל בדרכים שונות ומגוונות מול מקבלי ההחלטות בצרפת, כדי שיסייעו בהקמת הכור.

עד לאותה התקופה היה זה בלתי מקובל לחלוטין שמעצמה, שבידיה יכולות וידע גרעיני, תאציל את הידע הזה למדינה קטנה ושולית בזירה הבינלאומית. איש המפתח בקשר מול צרפת היה כאמור פרס, שנפגש עם כל ראשי הממשל הצרפתים עד שהחזון שנראה כדמיון מופרך הפך למציאות. גם בזמן שנוצר משבר נקודתי מול הצרפתים, שגם הפסיקו את משלוחי האורניום לישראל, פרס השיג את החומר יקר-הערך באפריקה ובדרום אמריקה וכך התוכנית הגרעינית הוכתרה בהצלחה מלאה.

אם הכור האטומי לא היה מוקם בשנות ה-60, אני לא רוצה לחשוב היכן היינו היום אם בכלל… מול כל מדינות ערב שמתחמשות בצורה מפחידה וסוגרות את הפערים מול ישראל בתחומים רבים, אך לא מול היכולת הגרעינית שלנו. על כך כולנו צריכים לעמוד ולהצדיע לפרס.
יחד עם זאת, נשיא המדינה ה-9 למרבה הצער מעולם לא זכה לכבוד המגיע לו כאן בארץ, בזמן שבכל פינה בעולם מהללים ומשבחים אותו. יש סיפור מוכר על פרס, שממחיש את הסיטואציה הזו בצורה הטובה ביותר… פרס הגיע לביקור בארצות הברית, נכנס לחנות בדים יוקרתית בלב מנהטן ורכש בד איכותי ביותר. הוא ניגש לחייט צמרת בניו-יורק וביקש ממנו שיתפור לו חליפה. החייט בוחן את הבד ואומר לו: "צר לי, זה יספיק אולי למכנס…". למחרת פרס ממריא ללונדון, הוא ניגש עם הבד אותו קנה בניו-יורק לחייט צמרת לונדוני. "זה יספיק מקסימום לשרוול", אומר לו החייט. בערב הוא בפאריס, אצל חייט אחר. "אולי אצליח לתפור לך גרב", אומר לו החייט במבטא צרפתי כבד. פרס המאוכזב שב ארצה. בדרכו לבית הנשיא בירושלים, הוא עוצר ברחוב לילינבלום בת"א אצל החייט הקבוע שלו."אתה יכול לעשות משהו עם הבד הזה?", שואל פרס בקול שקט. החייט עונה לו מבלי למצמץ: "שתי חליפות ועוד זוג מכנסיים". פרס מתפלא: "איך זה שבחו"ל זה לא הספיק לכלום, וכאן אתה תופר לי חצי מלתחה?". החייט עונה לו בהחלטיות: "בחו"ל אתה ענק…".

ובנימה אופטימית זו… מה שנותר לנו לאחל זה ששמעון יחזור לאיתנו ויהיה איתנו עוד שנים ארוכות וטובות.

שבת שלום!