ראשי / טורים / ריקי עזרא

ריקי עזרא

לבער את ה"חמץ" מהזוגיות

בני זוג מכירים, מתאהבים, לומדים להכיר לעומק, ומתחתנים מתוך רצון לחלוק את חייהם באהבה. אז מה קורה שם מתישהו שמתחילים החריקות, המריבות, הויכוחים והעימותים ביניהם? מהו הדבר שגורם לקונפליקטים בזוגיות?

מריבה על פי רוב מגיעה ממקום שבו יש לכל אחד מבני הזוג דרישה, הנוגדת את דעתו של האחר. כמו שתי מכוניות העומדות זו מול זו במעבר צר, חד סיטרי, כששני הנהגים בטוחים שעליהם לעבור קודם. "שאני אוותר? מה פתאום?! שהוא יוותר!" אתם בוודאי מכירים את זה…
כאן למעשה משחק "האגו" תפקיד נכבד, מתנפח וגודל ולא נותן לאפשר לזולת לבטא את עצמו או לקבל את מה שהוא רוצה. האגו שלנו ממלא אותנו, וכשהוא גדול ונפוח, אין לנו מקום לשני. ככה זה כשאנחנו מלאים בעצמנו. האגו הוא חשוב, הוא מגן עלינו. השאלה כמה מקום אנחנו נותנים לו, וכמה זה מזיק לנו.

ברוב מוחלט של הויכוחים והמריבות, יש אפשרות לתמרן, לוותר מדי פעם, לקבל חלק מדרישותיו של האחר, ובכך למצוא את האיזון הנכון כדי לאפשר לממש את הרצון של שני הצדדים. אבל אם כל אחד יתעקש על שלו ולא ייתן מקום לזולת – העסק יישאר תקוע. כשהריטואל הזה חוזר על עצמו שוב ושוב בחיי היום יום, זהו מתכון בטוח להתדרדרות ואף לפרידה.

הרעיון הזה מתבטא יפה במצה שאנחנו אוכלים בחג הפסח.
מרכיביהם של החמץ והמצה זהים – קמח ומים. אולם דבר אחד עושה את ההבדל הקוטבי ביניהם – העיסה של החמץ תופחת ומתנשאת, ואילו העיסה של המצה נשארת בגודלה המקורי, בלי תפיחה והתנשאות.

גם המילים 'חמץ' ו'מצה' מורכבות כמעט מאותן אותיות: האות מ' והאות צ' נמצאות שתיהן בחמץ ובמצה. ההבדל ביניהן הוא רק באותיות ה' וח', וגם הן די דומות זו לזו בצורתן. רק הבדל קטן מבדיל ביניהן: האות ח' סגורה משלושת צדדיה, ואילו באות ה' יש פתח קטן.

האות ח' סגורה ואטומה מלמעלה. יש בה חסימה והיא רואה רק את עצמה. מכאן מגיעה הנפיחות שלה והיא מסמלת ומייצגת את החמץ. היא מייצגת סגירות למצבים חדשים וחסימה לרוח חדשה בחיי הזוגיות. לעומתה, האות ה' פתוחה מלמעלה, מה שמייצג פתיחות ויכולת תמרון במצבים שחוסמים אותנו בחיים. לא סתם היא מייצגת את המצה הנקראת "לחם עוני" – ענווה, וביטול האגו האישי שלנו.

כשאנחנו פתוחים לבני זוגנו, כמו האות ה' המסמלת את המצה – אז יש לנו מקום לקבל את הזולת, להקשיב לו ולהבין אותו. פתיחות מסמלת אמפתיה ואם צריך, אז גם לקיחת אחריות והכרה בטעויות. וכשאנחנו פותחים פתח בלבנו, אנחנו גם נותנים מקום וגישה לשינויים בחיינו.
כעת, ערב פסח, נלמד מהמצה את כל המעלות הטובות הללו, ונאמץ אותן לחיי הזוגיות שלנו. כשנאמץ אותן, אין לי ספק שנחווה את חג החירות האישי והזוגי שלנו מתוך שמחת הלב.

חג פסח כשר, שמח ואוהב
שלכם, ריקי

לאן נעלמה האהבה?

ריקי עזראמאמנת אישית וזוגית מוסמכת

חברת הוועד המנהל בלשכת המאמנים בישראל

אחרי שנה וחצי בלבד, עם תינוק בן ארבעה חודשים, הם לא מבינים לאן נעלמה האהבה הגדולה שהייתה ביניהם ממש לא מזמן. אלה רק שלוש דוגמאות למצבים שבהם זוגות מגיעים אליי מתוסכלים, ואומרים לי: "באנו למצוא את האהבה שנעלמה לנו".

בתחילת תהליך הבירור חשוב לשאול "מה היה שם, כשבחרנו לקשור את חיינו יחד?" האם החלטנו להתחתן מתוך ידיעה שיש בינינו מכנים משותפים משמעותיים, מעבר למשיכה הגופנית ולפרפרים בבטן? האם נלקחו בחשבון הערכים, תפיסות העולם, המנטאליות, תחומי העניין, תיאום ציפיות?

מיותר לציין כי אהבה מחזיקה לטווח הארוך רק כאשר היא מושתתת על כבוד הדדי, הקשבה, הבנה, אמון, נתינה וכדומה, גם בזמן קשיים ומשברים. ואולי דווקא בזמנים הקשים היא זו שמצילה ומרימה את הזוגיות מכל קושי שמאיים עליה.      

אנשים נוטים לבלבל בין התאהבות ובין אהבה. אלה הם שני מצבים שונים, הנובעים ממקורות שונים. התאהבות היא הורמונלית ואינה תלויה ברצון שלנו, לעומת אהבה שנבנית נדבך על נדבך מתוך היבטים רציונאליים ושקולים ומתוך רצון לנתינה ולשותפות. לפעמים תתפתח אהבה בעקבות ההתאהבות ולפעמים עם מיצוי שלב ההתאהבות, יסתיים הקשר  הרומנטי הזוגי, שלא היה בו הרבה מעבר לתשוקה גופנית.

שלא תבינו לא נכון. משיכה ותשוקה הם חשובים והכרחיים בקשר הזוגי, אך יחד עם זאת בשלב ההתאהבות הם מטשטשים את שיקול הדעת ההגיוני. בלהט ההורמונים פשוט לא רואים ולא קולטים תכונות, עובדות והתנהגויות, שבשלב מאוחר יותר יתבררו כמכשול לזוגיות.

כשבני זוג לא מבינים לאן נעלמה האהבה שלהם, סביר להניח שהם מחפשים את אותה תחושת התאהבות שהיתה להם בתחילת הדרך. בלתי אפשרי "לצוות" על רגש ההתאהבות להופיע, אולם כן אפשרי להיזכר, לחדש, לרענן, לחזר ולגוון את שגרת הזוגיות האפורה שנוצרה ולחוות תחושות דומות. זה כמובן תלוי במשקעים השליליים שנצברו עם הזמן. ככל שנצברו משקעים, כך התהליך של עוררות הרגשות החיוביים יהיה מורכב יותר ויכלול בראש ובראשונה, את שלב הסליחה!    

אהבה, המבוססת על כל הנאמר קודם, צריכה תחזוק! כל הזמן! לשים בצד את הפנקסנות ולחשוב "מה אני יכול ומוכן לתת למערכת הזוגית?" ולא "מה אני רוצה לקבל?". ברור שאם נותנים מכל הלב, מקבלים בחזרה כפליים. הרי בחרנו זה בזו מתוך רצון אמיתי לאהוב ולהיות נאהבים… אז בואו נשקיע ביסודות האהבה, שאולי קצת שכחנו.

אם גם אתם מחפשים את האהבה שפעם פרחה ביניכם, או שאינכם נמצאים בזוגיות ולא מצליחים ליצור קשר על בסיס אהבה אמיתית, אני מזמינה אתכם לבחון את המרכיבים החשובים שעליהם מושתתת האהבה ולמצוא אותם בזוגיות שלכם.

בהצלחה!

שלכם, ריקי 

איך לשנות את בעלך מבלי להחליף אותו?

"איך לשנות את בעלך מבלי להחליף אותו?!" זה שם ההרצאה שלי. הרצאה לנשים. כאלה שנשואות וכאלה שנמצאות במערכת זוגית משמעותית וארוכת טווח. ההרצאה הזאת תענה לך על השאלות שאולי מטרידות אותך וסוף סוף תדעי איך להפטר מהתסכול.
עד כמה התוצאות שאקבל בזוגיות, תלויות בי? איך אוכל להשפיע על בעלי, לשנות את הגישה שלו כלפיי? מהן הטעויות הנפוצות, שאולי חשוב שאדע? מהם הפתרונות שאוכל כבר עכשיו ליישם כדי לשפר את שיתוף הפעולה של בן זוגי? אלה הן השאלות העיקריות שעליהן תקבלי מענה בהרצאה.

אני מקדישה הרצאה נפרדת לנשים, כי גם כשאני עובדת עם זוגות בתהליך ייעוץ זוגי, ישנו שלב פרטני שבו כל אחד מבני הזוג מקבל יחס אישי בהתאם לצרכים שלו. כן, כן, הם נמצאים בייעוץ זוגי. אנחנו עובדים יחד על שיפור היחסים ביניהם, על העצמת הזוגיות שלהם ועל מציאת הדרך הנכונה המתאימה לצרכים של שניהם. אז למה אני פוגשת אותם בנפרד?

כי יש נקודה חשובה, שאולי לעתים זוגות שוכחים, ובשביל זה אני כאן להזכיר: העובדה שהתחתנתם לא עושה אתכם גוף אחד! אתם עדיין שתי יישויות נפרדות, עם צרכים אישיים, רצונות משלכם, אופי אחר ותחומי עניין שונים. אם בחרתם לחיות יחד, זה לא אומר שאתם אמורים להפסיק לחיות את עצמכם!

רבים מבני הזוג עסוקים בהשוואות אחד מול השני, בניסיון לשנות זה את זה, ובמחשבה שאם הם לא מסכימים על דברים מהותיים, אולי משהו בזוגיות שלהם לא בסדר. בשלב ההגעה לייעוץ הזוגי, נוח יותר לכל אחד להתבצר ב"בונקר" של עצמו, ובמקום להתבונן על החלק האישי ולקחת אחריות על המעשים, עסוקים בהאשמות הדדיות וניסיון לכופף ולשנות את האחר. לכן, התהליך מותאם גם לצרכים האישיים, בתוך המערכת הזוגית, דרך מפגשים פרטניים.

"אני מאוד פגועה מבעלי, אבל אני לא מסוגלת לומר לו את הדברים בפרצוף. אני חסרת אונים מולו", כך אמרה אילנה (שם בדוי) במפגש האישי שלנו. אילן (שם בדוי) ציין בפגישתנו: "היא מוציאה אותי מדעתי, אני לא מצליח לשלוט בכעס שלי כלפיה".

לדעת כיצד לומר את אשר מציק בצורה ראויה מבלי להישאר חסר אונים, או ללמוד כיצד לשלוט בכעסים ולהבין שיש עוד צד למטבע, מה לומר באופן שיקדם את השיח ולא פחות חשוב מה לא להגיד כי זה פשוט מיותר, אלה רק דוגמאות לרכישת כלים להתמודדות אישית שמשפיעים על הקשר הזוגי ועל האווירה בבית.

ההבנה כי "אני אחראי למעשיי, לתגובות שלי, למילים שיוצאות לי מהפה, להתנהלות שלי", היא "כרטיס הכניסה" לחיים יותר טובים. ההבנה כי זוגיות נעימה תלויה במה שכל אחד מוכן לתת למערכת הזוגית ולא מה שהאחד מצפה לקבל מהשני, היא זו שעושה את ההבדל.
נשים, נשים, נשים…

מוזמנות להרצאה שלי, בעלות של 20 שקל בלבד! ביום שלישי הקרוב 7/1/17, בשעה 19:30 במתנ"ס ספרא יב'. להרשמה 08-8675261 או בכתובת: http://ashow.co.il/show.php?id=4398

נמאס לי

נמאס לי שנמאס לי!

מסכימים איתי שמספיק "נמאס לי" אחד, מתוך כל הרשימה הזו, כדי להרגיש אי-נוחות? ואם יש יותר מאחד, מה מרגישים אז? ושאלת השאלות היא: מה בוחרים לעשות עם זה?

המשותף לכל הרשימה ה"מפוארת" הזו, הוא הריחוק שבני זוג מתחילים להרגיש. ריחוק שמעיד בדרך כלל על היעדר השקעה בקשר ועל נקודות דימיון משותפות כמו רצונות, הנאות וכדומה, שהיו ונעלמו עם הזמן. כאשר זוג מאבד את הנקודות המשותפות שהיו להם, הם מפסיקים בשלב מסוים להתייחס לרצונות, לצרכים, למחשבות ולהנאות המשותפות, וכשהמצב נמשך שנים ללא ניסיון לתקן אותו, הם יכולים להפוך ממש לשני זרים החולקים בית אחד.

בני אדם מרגישים קרובים זה לזה כשיש ביניהם מגע פיזי ורגשי, וכאשר אלה כבר לא קיימים הם מתחילים להרגיש ביניהם את הריחוק שהולך וגובר. בעקבות כך, גם אין את האנרגיות המתאימות להשקיע, לשמר ולטפח בקשר הזוגי את תחושת השייכות זה לזה, ואת התקשורת הפיזית והרגשית.

אנשים שנמצאים בזוגיות ארוכת טווח יכולים להעיד על תחושה שבני הזוג שלהם כבר לא שומעים אותם, לא רק ברמה השמיעתית הפיזית, אלא ברמה עמוקה יותר של הקשבה. ההרגשה ש"אין לי מקום, ולא מתייחסים למה שאני באמת רוצה ומבקש/ת", תופסת לפעמים מקום מרכזי בשגרת החיים הרגילה. מאבקים של אגו, מי צודק, ועד כמה כל אחד עושה את התפקיד שלו כראוי, לא רק שפוגעים בהנאה מהזוגיות, אלא מרחיקים וגורמים לתחושת ניכור.

אותה תחושת ניכור, המביאה לתסכול, גורמת לאותו צמד מילים "נמאס לי" להתבטא ולפרוץ החוצה. זהו ביטוי למצב של "הגיעו מים נפש", של "אני לא יכול/ה לשאת יותר את המצב". זהו סוג של זעקה לעזרה, כשלא תמיד מאמינים באמת שיש דרך לשפר את המצב.

בשלב זה עומדות בפניכם שתי אפשרויות בחירה: 1. להרים ידיים, לומר נואש ולתת לאנרגיות השליליות לדרדר את המצב למקום של "אין מוצא" וחוסר אמונה שדברים יכולים להיות אחרת. 2. לקחת אחריות על החיים שלכם, לתפוס בשתי ידיים את ההזדמנות לצמוח מתוך המשבר, ולפנות לעזרה מקצועית שיכולה לתת לכם כלים מעשיים, יומיומיים להתמודדות אישית וזוגית.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

יין, זוגיות ומה שביניהם

יין. הפעם בא לי לדבר על יין. רגע… אבל זה טור על זוגיות. אה, אוקי… אז נדבר גם על זוגיות. מה הקשר בין יין לבין זוגיות? והאם אנחנו שואפים שגם הזוגיות תשתבח כמו יין?

כמה רעיונות קטנים מעולם היין שאפשר לקחת לזוגיות שלנו:
נתחיל מסוגי היין ששמים על שולחן החג. יש יין מתוק ויין חמצמץ, יין לבן ויין אדום, אחד יבש והשני חצי יבש. גם בזוגיות ישנו שילוב של שני סוגי טיפוסים באותו בית. כמו בזוגיות, לכל אחד מהסועדים הטעם שלו והבחירה שלו, ועדיין מסתדרים מצוין על אותו שולחן. שני אנשים שונים בבית אחד יכולים להסתדר מצוין, אם רק ילמדו להכיר בשונות ולקבל את היתרונות שיש בה.

גם בהפקת היין אפשר למצוא קשר לזוגיות. השלב הראשון הוא הפרדה של הענבים מן האשכולות. מתוך גברים רבים – בחרת את האחד שלך, ומתוך נשים רבות – אתה בחרת את האחת שלך. אתם "הענבים" שבחרתם להפיק מהם את יין הזוגיות שלכם.
טוב, אז עכשיו מגיע השלב הפחות נעים, אבל כנראה הכרחי כדי לקבל יין טוב. שלב המעיכה והתסיסה של התירוש. כן, גם בשלביה הראשונים של בניית הזוגיות, קצת מועכים וקצת תוססים, כי פתאום שני אנשים שונים צריכים ללמוד לחיות ביחד. אז הם לומדים. ולפעמים הלמידה מצריכה "תסיסה" בדמוי וויכוחים וחילוקי דעות, שעוזרים בעצם להכיר אחד את השני יותר לעומק.

כשכבר יצרנו זוגיות ולמדנו את "השיגעונות" אחד של השני, מגיע הזמן להשקיע בשימור. כן. להשקיע!!

המקום האידיאלי לשמירה על היין במצב אופטימלי, הוא במקום שקט, קריר, אפל ולח. רצוי בשכיבה ומוטב במקום שאין בו יותר מדי זעזועים. אתם כבר עושים את ההשוואה לזוגיות?

הנה המצב האופטימלי לשימור הזוגיות שבניתם: הקפידו על אווירה שקטה ונעימה בבית. גם בשעת ויכוח, אפשר לשמור על מצב-רוח קריר ולא לעלות לטונים רותחים. זה רק יקלקל את מרקם "היין" שלכם. יש מישהו שלא אוהב להתפייס? ברור שכולנו אוהבים. כן. התפייסות במקום קריר, אפל ולח… ורצוי בשכיבה. תמיד תבטיחו לעצמכם שהוויכוח הבא יהיה יותר שקט ויותר מכובד מקודמו.

אז… כשאתם מוזגים את היין המשובח אל הגביעים שלכם בסעודת החג, תחשבו על הזוגיות המשובחת שלכם, על כל המשתמע מכך. מה כל אחד מכם תורם מהמזג שלו לאווירה בבית, מהן החוזקות שכל אחד יכול להביא אל תוך המערכת הזוגית, ואיך אתם רוצים לשמר אותה.
אם אתם בתחילת דרככם המשותפת, לימדו כיצד לבנות ולייצב את הזוגיות שלכם.

ואם כבר עשיתם כברת דרך ביחד, של כמה שנים טובות, התבוננו על מה שכבר בניתם ומה עוד צריך לבנות כדי לשמר ולהמשיך ביציבות ובאהבה. וממני, שנה טובה וזוגיות משובחת כמו יין טוב!

שנה מתוקה
שלכם, ריקי

לאהוב את עצמי בתוך הזוגיות

לכאורה שתי קבוצות נשים שונות. האחת, נשים נשואות שנמצאות במערכת זוגית, והאחרת – נשים גרושות, שטרם מצאו את אהבתם השנייה, או אולי חלקן אפילו לא מעוניינות במערכת זוגית מחייבת, לאור חוויות העבר השליליות. אז מה בכל זאת משותף לשתי הקבוצות?
בשתי הקבוצות עסקנו בסופו של דבר ב"אני". האני הפרטי שנמצא בתוך זוגיות או מחוצה לה. עם שתיהן התמקדתי בערך העצמי ובאהבה העצמית, עוד לפני ההתמודדות (או לפחות במקביל) עם המערכת הזוגית. בשני המקרים, האמירה הרווחת היא: "אני רוצה שיאהבו אותי כמו שאני!"

ואני ביקשתי מכל אחת מהן לשאול את עצמה בכנות(!) את השאלה המשמעותית: "האם אני אוהבת את עצמי כמו שאני?" בחדר שררה שתיקה ומיד אחריה "שמעתי" את האסימונים נופלים.

כן. אותו "אסימון" שאומר: אהבה לאחרים (/לבני הזוג) תלויה באהבה שלי לעצמי!
אם אנחנו לא אוהבים את עצמנו, איך אנחנו מצפים שמישהו אחר יאהב אותנו? זה נכון לגבי נשים וגברים- זוגות שכבר חיים במערכת יחסים משותפת, וזה נכון גם לגבי אלה שמנסים ליצור זוגיות בחייהם. אם אנחנו רוצים להצליח ליצור זוגיות בריאה, יציבה ואוהבת, אנחנו צריכים לשמור על הערך העצמי שלנו ועל ה"אני" שלנו בתוך הזוגיות.

אהבה עצמית קשורה תמיד באינטראקציות שיש לנו עם הסביבה. הרי אם היינו חיים לבד בעולם, ממילא לא היינו מוטרדים מאיך שאנחנו נראים, ממה יגידו עלינו, מלהיות "בסדר", מלעמוד בציפיות, מלתפקד בתוך מערכות שמגדירות ומכניסות אותנו לתבניות ומקטלגות אותנו בתוויות. היינו פשוט חיים בשלווה ובאהבה למי שאנחנו.
אבל מה לעשות, אנחנו חיים בסביבת אנשים, בתקשורת אינטנסיבית עם הזולת, בעולם תחרותי וסטיגמתי, שמוביל אותנו למקום של השוואה מתמדת בין עצמנו לבין "אידיאל" מסוים. אם נרצה או לא נרצה נכפית עלינו תחרות. כן, גם בזוגיות אנחנו כל הזמן בהשוואות ובתחרות.

אז הנה לכם כמה כלים פשוטים להגביר את האהבה העצמית ואת הערך העצמי:
1. הצהירו שמגיע לכם! – "מגיע לי שיהיה לי טוב", "מגיע לי יחס שווה", "לאהוב ולהיות אהובים", "לחיות בכבוד" ועוד… 2. זַהו והכירו ביכולות ובחזקות שלכם – מה שמיוחד בכם, הוא רק שלכם! (עשו רשימה) 3. בחנו את עצמכם תמיד ביחס לעצמכם ולא בהשוואה לאחרים! המשאבים שלכם שונים משל אחרים. אל תנסו להיות מי שאתם לא! פשוט תהיו עצמכם. 4. שאלו את עצמכם מול סיטואציות מטרידות: "האם המציאות הזו בשליטתי?" אם לא, וותרו על האנרגיות השליליות ושחררו. אם כן, בדקו מה אתם יכולים לעשות כדי לא להיות מוטרדים, ופעלו לטובת שלוות הנפש שלכם.
בהצלחה!

שנה טובה מלאה אהבה עצמית
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

הזוגיות שלכם לא בחופשה!

חום יולי-אוגוסט, ללא ספק, כבד מאוד. ולא רק על החום אנחנו מקטרים, אלא גם על מחירי הקייטנות, המרץ העודף שיש לילדים, השעות שבהן הם הולכים לישון, על כך שאנחנו הופכים להיות "צוות הווי ובידור" לקטנטנים שלנו 24/7, ובכלל, על כך שהחופש הגדול כל כך גדול.
מה שלא פעם אנחנו שוכחים, שהחופש הגדול משפיע בצורה משמעותית גם על ההיבט הזוגי, אם נרצה או לא נרצה, לטוב ולרע.

מה קורה לזוגיות בתקופה הזו? איך לשמור עליה בין ההפעלות לבין הטיולים? איך מתמרנים עם העבודה? איזו סבתא נרתמת יותר לעזרה? ואיך יוצאים לחופש גדול מבלי שגם הזוגיות שלכם תצא לחופש?
בשגרה היומיומית הרגילה ישנן מטלות ברורות (סדר יום קבוע, הכנת שיעורי בית, זמני משחק ועוד) והן בדרך כלל מוסכמות, אבל בתקופת החופש הגדול הגבולות מטשטשים לגמרי, מה שנוטה לערער על הבית בכלל, וגם על היציבות הזוגית. אם מוכרחים להקדיש שעות בילוי ארוכות עם הילדים, זה בהחלט יכול להשפיע על צמצום זמן האיכות הזוגי.

אז איך שומרים על זוגיות טובה בחופש הגדול – לגזור ולשמור.

תכנון מוקדם– כבר בתחילת החופשה, צפו את הקשיים שבדרך, וחישבו על פתרונות להתמודדות.

חצי חצי!– להיות עם הילדים במהלך החופשה זו משימה מעייפת ומתישה אף יותר משהות במשרד/בעבודה. חלקו את העומס ביניכם חצי חצי (עד כמה שניתן).

רשימת אנשי הקשר– זה הזמן ליצור קשר. לבקש עזרה מסבים וסבתות ולתכנן מפגשים עם קרובי משפחה ומכרים כדי להקל על העומס. כשילדים נמצאים עם בני גילם, הם מעסיקים את עצמם. כך תקלו על העומס הזוגי וגם תבלו.
אל תוותרו על זמן איכות זוגי – שמרו על הרגלים שמאפשרים לכם לבלות וליהנות יחד. צאו לחופשה זוגית קצרה בלי הילדים. מה יקרה לילדים אם יבלו את אחד מסופי השבוע אצל סבתא? כלום!

גם אתם בחופשה– גם אם יצאתם לחופשה עם הילדים, בחרו פעילויות שיהיו מהנות גם בעבורכם. סעו ביחד עם משפחות חברים, קחו חדר נפרד מהילדים כדי ליהנות מלילה אינטימי. נסו להגיע לאן שחלמתם תמיד. גם לכם מגיע.

קחו הכל בפרופורציה– ובכן, אינכם צריכים לשעשע ולהעסיק את ילדיכם בכל רגע, ואתם לא בתפקיד המדריכים בקייטנה המשפחתית. הילדים בהחלט יודעים וצריכים להעסיק את עצמם, רק תנו להם. ככל שתהיו פנויים יותר, כך יהיה לכם יותר זמן לזוגיות שלכם.
זמן איכות משפחתי – זכרו שהחופש הגדול הוא גם הזדמנות לבלות יחד כמשפחה, מבלי להיות עסוקים במטלות השוטפות. תיהנו, תבלו ואפילו הרשו לעצמכם להתפרק במגלשות מים ולחזור להיות ילדים לזמן קצר. זה יחזיר לכם צבע ללחיים.
פרגון – זה הזמן לפרגונים, מחוות קטנות ומחמאות. כן, בדיוק עכשיו. הם אלה שיכולים לפצות על העומס ועל הצמצום בזמן האיכות הזוגי.

חופשה נעימה ובטוחה!
שלכם ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

"כאבי גדילה"

אם לומר את האמת, אני שומעת את המשפטים האלה כמעט בכל תהליך אימון אישי וייעוץ זוגי שאני מלווה, ואני בהחלט לא נבהלת. זהו תהליך טבעי של שינוי, המצריך "לחשב מסלול מחדש" ולא תמיד זה קל. ניתן להשוות אותו לתהליך צמיחה והתפתחות ולכאבי הגדילה שמלווים אותו. אנחנו מכירים את המונח "כאבי גדילה" כתופעה נפוצה אצל ילדים ומתבגרים, וכדי לפקח על התפתחותם התקינה ועל שלילת סיבות אחרות לכאבים, מבצעים בדיקות שגרתיות ומדדי גובה, משקל ועוד.

מה הקשר להתפתחות אישית וזוגית?
כן, גם בחיינו האישיים והזוגיים אנחנו חווים "כאבי גדילה" וגם בהם אנחנו צריכים לעשות מדי פעם בדיקה תקופתית. כאבי הגדילה שלנו באים לידי ביטוי כמעט בכל שלב ובכל תחום שקיים בחיינו. כאבי הגדילה הם אותם אתגרים שאנחנו חווים, הקשיים שאיתם אנחנו נאלצים להתמודד, חוסר ביטחון בעצמנו או בזוגיות שלנו, בעיות תקשורת, מצב כלכלי, סכסוכים, תסכולים, משקעים שנצברו כתוצאה מאגירת כעסים ועלבונות… ועוד ועוד. כאבים!

אולם, אם נדע להתבונן בכאבים האלה, ללמוד מהם, להפיק לקחים ולהתמודד בצורה החיובית והנכונה עבורנו, נוכל לחוות את עצמת הצמיחה וההתפתחות.

צמיחה והתפתחות מתוך כאב/משבר, הוא תהליך שמצריך התבוננות פנימית על מה שקורה לנו בזמן המשבר, ברמה המחשבתית, הרגשית וההתנהגותית. הדבר העיקרי שעליו אנחנו נוטים לחשוב בזמן כאב, הוא על הכאב עצמו, על הקושי עצמו, ועל כמה שאנחנו "מסכנים". ההתעסקות עם הכאב משפיעה באופן ישיר על הרגשות הקשים הנלווים למחשבות האלה. במצב כזה, אנחנו לא פנויים להתבוננות ולמידה. במצב כזה, של התמקדות בקושי, יש נטייה לשכוח את כל הדברים הטובים שכן יש לנו בחיים. זוהי מערבולת שלעתים רק איש מקצוע יכול לסייע לאדם לצאת ממנה, מתוך הבנה שהקושי בא ללמד אותו משהו על עצמו והכאב יכול להיות נוכח (בינתיים) מבלי שישפיע על ההתמודדות היומיומית.

בחיים הזוגיים של כולנו ישנם קשיים. אם זה קשיי תקשורת, הבנה, אמון הדדי וכדומה, או קשיים כלכליים, בריאותיים ועוד. אלה הם "כאבי הגדילה" של הזוגיות שלנו וטוב שנדע לקבל אותם… בתנאי! בתנאי שאנחנו עוצרים מדי פעם לביקורת! לבדיקה תקופתית!
אותה בדיקה יכולה להיות בין בני הזוג, בינם לבין עצמם בבית. או בסיוע איש מקצוע, שידע לנתב את השיח למקום של צמיחה והתפתחות.

אני מזמינה את כולנו לשאול את עצמנו בכנות: עד כמה אנחנו מקפידים, באמת, לבצע "בדיקות תקופתיות" בזוגיות שלנו? אני נוטה להאמין שרוב הזוגות נשאבים אל תוך המרתון של החיים ולא באמת מתפנים להתבונן על הקשיים שיש להם בזוגיות מנקודת המבט שממנה אפשר ללמוד, לצמוח ולשפר. החיים על אוטומט מונעים מאתנו לעצור ולחשוב.

גם אלה שכבר נמצאים בתהליך של ייעוץ אישי או זוגי, חווים את הקושי בשינוי הרגלים. לשנות הרגל זה קשה!

"כאבי הגדילה" שאתם חווים בזוגיות שלכם, הם נורמליים. מרבית הזוגות (אם לא כולם) חווים אותם, אולם לא תמיד יודעים מה לעשות איתם. שהרי אם כולם היו מקפידים לעצור, לבדוק ולטפל, אחוזי הגירושין לא היו גבוהים כל כך, יותר מאי פעם. אל תתנו לכאבי הגדילה להפיל אתכם.

אני כאן בשבילכם.

שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

תוצרת "כחול-לבן"

יום העצמאות מעורר בנו את תחושת השייכות והגאווה בַּאֵרץ הקטנה והסוערת שלנו. במיוחד המעבר החד משני ימי זיכרון גדושים בכאב ושכול, שמזכירים לנו בעצם למה אנחנו פה. תגידו מה שתגידו, יש משהו בחגיגיות הזו שגורם לנו לשכוח ליום אחד את המחלוקות, הבעיות והצער, ולהתמלא ברגשות של שמחה על היותנו כאן ושייכותנו לעם המיוחד הזה. בכל זאת יום-הולדת למדינה, לא?

אז מה יש לנו פה? חֵבֵל ארץ מדהים עם נופים יפיפיים, מוחות מבריקים, תעשייה משגשגת, תוצרת מרשימה בהחלט (בכל התחומים), ייצוא למדינות העולם, אנשים טובים באמצע הדרך, צבא ואנשי ביטחון מהמעולים שקיימים, אחווה והתגייסות בזמנים קשים, אחדות ושותפות בימים שמחים… והכל תוצרת "כחול-לבן".

האם זה אומר שאין בעיות ומחלוקות? בודאי שיש! האם זה מעיד על כך שאין מה לשפר? כמובן שיש ויש! הכל עניין של נקודת מבט ועל מה בוחרים להסתכל. תכלס', מה שיש במדינה שלנו אין בשום מקום אחר.

לא. אני לא נציגה של אגף התיירות או משרד הכלכלה והתעשייה, וגם לא מושתלת של "קונים כחול לבן", אני רק רוצה להראות לכם מה הקשר בין תוצרת "כחול-לבן", לבין הזוגיות שלכם.

מוכנים?

הסתכלו רגע על הזוגיות שלכם כמיקרו-קוסמוס של "תוצרת הארץ". יש בזוגיות שלכם שפע מהכל! הרי מלכתחילה בחרתם זה בזו כי ראיתם את הדברים הטובים והיפים שיש בכל אחד מכם, מצאתם את המכנה המשותף שיש ביניכם, ויצרתם ביחד תא זוגי מיוחד משלכם. תא שמורכב מחברוּת, שותפוּת, תמיכה, אהבה, תשוקה ועוד.

מרגישים שהזוגיות שלכם כבר לא מה שהיתה פעם? משהו בתא הזוגי שלכם התערער? אין שיתוף פעולה ויש רק ויכוחים ומריבות? זה לא אומר שכל ה"תוצרת" שבניתם יחד, נעלמה. זה לא אומר שההשקעה שלכם בתא המשפחתי, צריכה לרדת לטמיון. זה רק אומר ששכחתם להתרענן בדרך, למלא מצברים, להיות יצירתיים, לחדש את תיאום הציפיות בינכם, להציב מטרות ולהיזכר למה בחרתם זה בזו.

מיצאו והעצימו את הדברים הטובים והמיוחדים שיש בכם, את ה"תוצרת" שיִיצרתם ביחד בחלקת "הארץ" הקטנה שלכם, עם כל המחלוקות והויכוחים שהיו (ובודאי עוד יהיו), כי אתם לא דומים לשום זוג אחר. מה שבינכם הוא רק שלכם ומיוחד לכם! גם אם נראה שהדשא של השכנים ירוק יותר, האמינו לי שגם להם יש "תיק" משלהם. תכלס', מה שיש בזוגיות שלכם אין בשום מקום אחר.

כמו אותה גאווה ישראלית, צרו את גאוות הזוגיות שלכם, על כל המשתמע מכך: תכונות האופי החזקות שיכולות לתרום ולחזק את המערכת הזוגית, השותפות לדרך, לחינוך הילדים, להצלחת התא המשפחתי, לתקשורת חיובית ואוהבת, לזמן איכות ביחד… גם אם לא הכל ורוד. החיים מורכבים מהמון צבעים, כאלה שאוהבים יותר ואוהבים פחות.

ואסיים בציטוט משירו של אריק איינשטיין למילותיו של נתן אלתרמן: "לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ"… תרתי משמע… גם בזוגיות שלכם.

מעבדות לחירות

"אז בעצם הגעתם אליי כדי לנהל את הזמן שלכם בצורה כזו שתאפשר לכם זמן לזוגיות?" שאלתי. בהבעת פנים של שניים המאוכזבים מעצמם, ענו לי שניהם אחד אחרי השנייה: "הלוואי וזה היה מסתכם רק בניהול זמן. בגלל שלא מצאנו זמן לזוגיות שלנו בין טרדות היום, זה הוביל אותנו להיות יותר לחוצים, פחות סבלניים. יותר שליליים, פחות מקשיבים. יותר מעליבים, פחות מתחשבים"… "עכשיו כבר הצטברו משקעים. שנינו פגועים אחד מהשני. הבית מתנהל בצעקות ובחוסר תקשורת נורמלית… אנחנו מקווים שזה הפיך".
אם הסיטואציה הזאת מוכרת לכם, הטור הזה הוא בדיוק בשבילכם. האמת, בשביל כולנו (כמניעה).

אנחנו נשאבים לעבודה, למשימות, לטיפול בילדים ולצרכי הבית. מסיימים את היום עייפים, וגם אם יש מעט זמן לשתות קפה ביחד, אין כבר ממש חשק. זה במקרה הטוב. נוסיף לכל אלה את ההוצאות, החשבונות, המשכנתא, האחריות, הדאגות, והתסכולים, והרי לנו מתכון "מושלם" ל- Stress!!

מיותר לציין שככל שאנחנו לחוצים יותר, כך ההשפעה על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו הולכת וגדלה. ומה קורה אז? אנחנו חלשים, עצבניים, מקטרים, מאשימים, כועסים, פוגעים ונפגעים.
המחיר שמשלמים הוא לא רק מחיר אישי גבוה, אלא מחיר זוגי ומשפחתי יקר ומיותר!
מה עושים? מנצלים את חופשת הפסח לשנן ולהכניס כמה הרגלים חדשים לחיי היום יום שלנו:

1. בשלב ראשון, נפטרים מהמילה "עבדים". גם אם יש לנו לעתים תחושה שיש לנו אלף ואחד עניינים על הראש, שאנחנו נותנים מעצמנו מעל ומעבר על חשבון הזמן הפרטי שלנו, ושאין לנו רגע להתאוורר- אנחנו לא עבדים של אף אחד! אכפתיות, נתינה, אחריות ודאגה הם לא עבדות.
2. מחליפים את תחושת המועקה בתחושה של אהבה. הרי בשביל מי ובשביל מה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? בשביל היקרים לנו מכל! אנחנו, בני הזוג שלנו וילדינו. נכון, החיים מלאים אתגרים, אבל אם יודעים לעשות סדר עדיפויות מתאים, לנהל את הזמן בצורה מיטבית ולמצוא את האיזון בין כל התחומים בחיים, אפשר להפחית את רמת הלחץ והתסכול ולהעלות את מפלס האהבה.
3. יוצרים לוח זמנים מסודר ומאוזן, שבו מכניסים את המטלות היומיומיות, לצד עניינים חשובים נוספים, בסדר עדיפות. יש להקדיש זמן קבוע לזוגיות! כמו שלא תבטלו תור לרופא, כמו שלא תוותרו על חוג לילד, כך לא תאפשרו לעצמכם לדחות זמן זוגי. אני יודעת, הכי קל לוותר על הזמן שלנו לעצמנו. אם תחליטו (באמת!) שמגיע לזוגיות שלכם זמן… זה יקרה!
4. תַרגלו!… תַרגלו!… תַרגלו! אם לא מתַ¬¬רגלים את סדר היום החדש, זה לא ייכנס למערכת ההרגלים שלכם.
5. הַחליטו ביחד מה ואיך אתם רוצים לבלות את הזמן הזוגי שלכם. זה לא חייב להיות בהוצאה כספית מעיקה. גם טיול על החוף, רכיבה משותפת על אופניים, או ארוחת ערב ביתית מפנקת, יכולים בהחלט לעשות את העבודה.
חירות זוגית, היא אותה תחושה שאנחנו רוצים להרגיש כשיש לנו פנאי ל"ביחד" שלנו, מבלי להתעסק (לפרק זמן מסוים) בכל דבר אחר שאינו נוגע בחברוּת, בהקשבה ההדדית, באהבה ובאינטימיות ששייכת רק לנו.

רוצה להמשיך הלאה…

הדבר הראשון שאני אומרת לאנשים המבקשים בעצתי הוא, שאני לא נותנת עצות ולא מחליטה עבורם מה לעשות או איך לנהל את חייהם. במקום לתת עצות אני מכוונת דרך שאלות ממוקדות, הקניית כלים לשינוי דפוסי חשיבה והתבוננות פנימית, כך שאדם יקבל את ההחלטות בעצמו.

אני מאמינה גדולה ביכולת של כל אדם להגיע לתשובות הנכונות מתוך היכרות עם עצמו, וכי את העצה הטובה ביותר אנשים יכולים לקבל בעצמם, מתוך עצמם! וכששואלים אותי "איך אני יכול לדעת מה לעשות?" אני מציבה בפניהם מספר שאלות, שאם הם יענו עליהן, הם כבר ימצאו את הפתרון הטוב ביותר בעבורם, מתוך ההרגשה הפנימית שלהם (כמובן שמדובר בתהליך, ולא בשליפה של מטה קסם).

אחת השאלות החשובות שאדם יכול לשאול את עצמו היא "מה יעשה לי טוב?". זו שאלה שלכאורה נראית מאוד פשוטה, ובכל זאת, לא תמיד התשובה ברורה לנו. מדוע?

רוב האנשים עסוקים במה שלא טוב להם ומשקיעים את מרבית זמנם במחשבה סביב הסיבות שהביאו אותם למקום הרע הזה או בניסיון לכבות שריפות, אבל הם לא באמת שמים את ליבם לעסוק בשאלה – מה כן יכול לעשות להם טוב עכשיו, ומכאן ואילך.
אנשים נוטים לומר לעצמם שאם יהיה להם X – יהיה להם טוב, אם הם ישיגו Y – הם יהיו מאושרים. אבל מה הם עושים תכלס בשטח כדי שיהיה להם X או Y שיובילו אותם לחיים טובים?

כששאלתי את משה "איך אתה מרגיש עם זה שאתה רודף אחריה והיא לא נענית לך?", כתשובה הוא תיאר כמה רע לו ושהוא יודע שהרדיפה הזו לא תוביל לשום מקום, כי הם כבר פרודים יותר משנה ללא כל התקדמות. הוא ציין שאין לו מושג למה הוא ממשיך להתענות ככה, במקום להפסיק ולמצוא מישהי שתעריך אותו. כשביקשתי ממנו לשאול את עצמו "מה יעשה לך טוב?" הוא הגיב כאילו גיליתי לו את אמריקה. הוא פשוט לא חשב בכיוון הזה. הוא היה עסוק כל השנה סביב המקום שעשה לו רע, ושקע ב"שעבוד" אחרי ניסיונות חסרי סיכוי, שממשיכים לתסכל אותו. כשבעצם, אם הוא רק ייתן לעצמו את החופש לעשות מה שמרגיש לו טוב-תהיה לו חירות אמיתית ושמחה.

משה החליט לעבור תהליך שבו הוא ילמד לשחרר ולהמשיך הלאה בחייו, כי זה מה שהוא בחר שיעשה לו טוב.

ומכם, זוגות יקרים, אני מבקשת לשאול אחד את זולתו "מה היית רוצה שיקרה בזוגיות שלנו, שיעשה לך טוב?" זהו כיוון החשיבה הנכון והחיובי. אחרי שתקבלו את התשובות, תתחילו להשקיע ברעיונות כיצד לממש את הדברים שעושים לשניכם טוב בזוגיות ובחיים בכלל.
אני כאן בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

אהבה ב-SMS

גם תקשורת דרך הודעות טקסט, יכולה להועיל להפקת תועלת רבה למערכת הזוגית. גם שימוש בהודעה הכתובה אפשר לנצל למטרת קירבה (בלבד!). תנו לי לנחש… רבים מכם ודאי מרימים עכשיו גבה ואומרים לעצמכם, איך יועצת זוגית מעלה את האפשרות לתקשורת מקרבת, בסמסים?

למען האמת, צודקים! אסור שהתקשורת הזוגית תהיה מושתתת על התכתבויות, ובודאי לא בַּתִמצות המאפיין סמסים. התבטאות בכתב, היא מנותקת לגמרי מהבעות הפנים ותנועות הגוף, וחסרה בה כל אינטונאציה ורמזים בלתי מילוליים נוספים שמלווים את הדיבור (וזו הסיבה, שנולדו כל הסמיילים למיניהם). הודעות בוואצאפ אינן תחליף לשיחה חמה בין בני זוג, והן לא נועדו להעביר רגשות אהבה, שאי אפשר להעביר בשום צורה אחרת מלבד נימת הקול והמגע האינטימי. שיחה וירטואלית בטח לא אמורה לשמש דרך ליישוב סכסוכים, ובודאי לא פתרון (קל) להבעת התנצלות והתפייסות.

אסור בשום אופן לריב בהתכתבות – מריבות זוגיות עשויות לצאת משליטה כאשר אחד הצדדים קורא הודעת טקסט, בטון הלא נכון. כאשר בני זוג רבים ביניהם פנים מול פנים, אזי שפת הגוף, ההבעות וטון הדיבור, עוזרים להם להבין את התגובות העתידיות של בן הזוג, ואף לדעת מתי כדאי להם לבלום את מה שעמדו להגיד, אם בן הזוג נכנס למצוקה, נמצא על סף דמעות או חיוורון. ההצמדות לסמארטפון פוגמת בתקשורת הבינאישית במובנים רבים, אבל זה נושא חשוב בפני עצמו.

יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה, שהודעות טקסט הפכו לאחד מאמצעי התקשורת הפופולאריים של ימינו, ומשמשות את רוב הזוגות עשרות פעמים ביום.

מה אני בעצם מציעה? אם אתם כבר מנהלים תקשורת כתובה ביניכם, נצלו את ההזדמנות למילת חיבה, לפרגון הדדי, להבעת תודה, או סתם להזכיר כמה אתם אוהבים… מי מאיתנו לא אוהב לקבל מילה טובה, מהשותף הכי קרוב אליו בחיים? כמה כוח זה נותן לנו לעבור את המרתון היומיומי. איזה כיף לבוא הביתה, אחרי שקיבלנו הודעות מחמיאות אחד מהשני.

אם כתבת לבעלך רשימת קניות בוואצאפ, דאגי בסוף הרשימה להודות לו על המאמץ ולשלוח נשיקה וירטואלית (תאמיני לי, הוא יקנה לך מה שתבקשי), אלא אם כן, את עושה את הקניות, אז תפקידו להודות לך. אם אשתך טרחה להכין לך ארוחת בוקר לעבודה, אל תחסוך בשליחת הודעה "תודה על הארוחה, יקירתי, היה מאוד טעים" (תהיה בטוח, שמחר תהיה ארוחת גורמה), או שאולי אתה מכין לה ארוחה לעבודה? אז יהיה כיף לקבל ממנה תודה ומחמאה על הדאגה שלך.

נכון, היום כבר לא צריך לסמוך על "חבילות סמס ללא הגבלה", והכל זמין באפליקציות חינמיות… אבל לעולם אל תוותרו על השיחה, על החיבוק ועל האינטימיות ביניכם, לטובת הוואצאפ.
קחו את הנייד שלכם. ממש עכשיו! וסמסו לבני הזוג שלכם את אהבתכם. כן, סתם ככה באמצע היום.
ואם קשה לכם, אני כאן בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

"היום בא לי לצאת לבד"

כל אחד מאתנו זקוק לקצת ספייס. אתם מכירים בוודאי את התחושה הזו שבא לכם לפעמים לברוח, להתרחק מהילדים, מהבית, מהחשבונות… וכן, גם מבן הזוג. לשבת עם חברים, לשתות משהו ולשפוך את הלב.

טבעי בהחלט שלכל אחד יש את הצרכים שלו, והנישואים לא אמורים לשנות את הצרכים האלה. בני הזוג לא אמורים (ולא יכולים) לספק זה לזו את כל הצרכים האפשריים. המערכת הזוגית אמורה להביא את הזוג לאזן בין הצרכים האישיים של כל אחד, לבין הצרכים הזוגיים והמשפחתיים. אלה הן 'יישויות' נפרדות, עם צרכים שונים. זו הזדמנות של כל אחד בנפרד לעסוק בדברים שמעניינים אותו ולא את הפרטנר שלו.

איך עושים זאת נכון? בכל זוגיות יש "הסכם זוגי" לא כתוב שנרקם בין בני הזוג, והוא מהווה בסיס לניהול החיים המשותפים. אם ישנה הבנה והסכמה שכל אחד יכול לצאת לפעמים עם עצמו ועם חבריו מבלי שזה יאיים על הקשר ביניהם, אין שום סיבה שזה ייפגע ביחסים הזוגיים. להיפך, הריחוק יכול להעצים את הקשר ואת הגעגוע. אולם חשוב לשים לב שהמרחב לא יהפוך למרחק. אם היציאות הנפרדות הופכות להיות תכופות, על חשבון הזמן המשותף, זה מצב שצריך להדליק נורה אדומה.

כשקיימת קנאה ביחסים, יש לכך השלכות לגבי ההסכמה בעניין היציאות הנפרדות, ופה יש מקום לבדוק את הביטחון העצמי. ככל שלבני הזוג יש תחושת ערך גבוהה וביטחון בעצמם ובקשר, כך הם יצליחו לשחרר יותר. אם רק צד אחד מעוניין לצאת לבד והצד השני מתנגד, זה מחייב דיאלוג אמיתי בין בני הזוג, ולבחון מה מקור ההתנגדות – האם קיימת בעיית אֵמון? האם בן הזוג המתנגד סובל מתחושת ערך נמוכה או מתחושת חוסר ביטחון בקשר?

אם אחד מבני הזוג חש צורך בבילוי נפרד והשני מונע ממנו, זה יכול להעיד על חוסר רגישות לצורך הבסיסי של בן הזוג, ובעתיד זה עלול לכרסם במערכת היחסים. וחמור מכך, אם למשל בעל טוען שמה שמותר לו, אסור לאשתו (ותתפלאו, התופעה הזו קיימת, לצערנו) זהו חוסר שוויון שאין לו מקום בין בני זוג, שהרי מילת המפתח במערכת היחסים הזוגית, היא הדדיוּת.

כך או כך, אם רק אחד מכם מעוניין לצאת לבד, או שישנה התנגדות של אחד מכם ויש קונפליקטים סביב הנושא, זה מצריך שיחה משמעותית ביניכם, תיאום ציפיות וקבלת החלטות.
אני כאן בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

התחתנתם כי זה מה שאהבתם…

שמתי לב, שהרצון הנפוץ ביותר של האנשים המגיעים אליי לאימון, קשור לצורך לשנות את האחר. לרוב אנחנו חושבים שאנחנו מתנהלים בסדר, והאחרים, הם ה"אשמים" במה שקורה. אם כן, מה הפלא שאנחנו רוצים לנסות לשנות אותו בהתאם למה שלדעתנו נכון וצודק. אבל מי אמר שאנחנו בהכרח הצודקים? ובכלל, מי אמר שיש "צודק" אחד? מאיפה נובעת המחשבה שאפשר לשנות את האחר, ולא את עצמי?

משום מה, לאחר זוגיות מתמשכת, בני הזוג חושבים שהתפקיד שלהם זה לשנות האחד את השני, מתוך רצון לחזור למצב ה"אידיאלי" שהיה בשיא פריחת אהבתם. רגע! לפני שאתם ממהרים לנסות לשנות מישהו, אבקש מכם לעשות דבר פשוט. נסו להיזכר בתקופה הפורחת באהבה שלכם בטרם התחתנתם, ובסיבות שהביאו אתכם לרצות לחיות יחד. האם הכרתם כבר אז את החולשות של השני? בודאי שכן! ואת האופי? ברור! הרי זה מה שאהבתם אחד בשני. התחתנתם בגלל מה שאתם, ולא בגלל שחיפשתם "פרוייקט שיפוצים".

אתם יודעים למה לא ניסיתם כבר אז לשנות האחד את השני? כי בחרתם לראות את הצדדים היפים, בחרתם להתעלם מהחולשות, ונתתם דגש על הדברים הטובים והחזקים שבכם. ה"דפקטים" של שניכם היו גם קודם, אלא שבחרתם להסתכל על החיובי והמשלים ביניכם.
"אבל אנשים משתנים"… נכון, אנשים משתנים, וזה קורה מעצם העובדה שלאחר הנישואים מתמודדים עם מצבים שלא היו לפני שהתחתנתם. ילדים, רכישת דירה, מציאות סוערת, משברים שמביאים למצבי רוח משתנים – כל אלה ועוד, גורמים לשינוי דפוסי התנהגות, אבל המהות הפנימית שלכם לא השתנתה. נסו לחדד את היכולת לראות את ה'פנימי' של האדם שהתחתנתם איתו, ולהבין שהוא אותו אדם. השינויים הם תוצאה של התמודדות עם מציאויות וסיטואציות משתנות בחיים. שניכם מתמודדים עם המציאות, כל אחד בדרך שלו.

אתם זוג, כי בחרתם להיות שותפים בהתמודדויות החיים ולסחוב ביחד את החבילה המשפחתית שלכם. ביחד, זה יותר קל. כל ניסיון לשנות את השני, בהתאם למה שנראה לכם, זה ניסיון פתטי שנדון לכישלון מראש.

כמו שאתם רוצים שבן/בת הזוג שלכם ישתנה, גם השני היה רוצה בכך. במקום לשאול את עצמכם, "איך אני אצליח לגרום לבעלי/אשתי להשתנות?", שאלו: "במה אני יכול/ה לשפר את ההתנהלות שלי מולו?". יש לנו שליטה ויכולת לשנות רק את עצמנו! אין לנו שליטה על מה שהאחר חושב, אומר ועושה, לכן לא רלוונטי להשקיע בכך אנרגיות. השקיעו בשינוי שלכם את עצמכם!

אתם תופתעו לגלות, איך שינוי במודעות שלכם ביחס לזולת, התנהלות נכונה, ותמיכה בהתמודדות של האחר, יובילו להשפעה על הצד השני כלפיכם. הקסם יעבוד. פשוט תנסו. והכי חשוב, הקדישו כמה דקות ביום לשחזר את הדברים הטובים שראיתם אז, כשבחרתם אחד בשני.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

נתונים מדאיגים

והיום, אחרי 10 שנים שבהן הוכפלו ושולשו ספרי ההדרכה, הסדנאות, ההרצאות והיועצים הזוגיים, שאמורים היו למזער את התופעה, הנתון החדש מחריד עוד יותר. בשנת 2015 – "כל זוג שלישי מתגרש". מה קרה לנו? איך יתכן, שלמרות כל הידע, ההרצאות המצוינות ואנשי מקצוע מעולים, מפלס הגירושין רק עולה, במקום לרדת? מוזר לא?

מה עוד לא נכתב על זוגיות? אלו טיפים עוד לא קיבלתם? לאיזו הרצאה על עניינים "שבינו לבינה", עדיין לא הלכתם? אלו רשימות "עשה" ו"אל תעשה", כבר גזרתם ותליתם על המקרר, כדי להגיע לזוגיות ה"מושלמת", שתחיו בה באושר ועושר? הפסקתם לספור, אה?
האם כל האפשרויות שהזכרתי, לא אמורות לעזור לזוג שנקלע למשבר ביחסים? מהו הפתרון? הפתרון טמון בעשייה! קריאה, הקשבה להרצאות, ידע והבנה, לא מספיקים כדי לגרום לשינוי משמעותי. לא בחיים האישיים, לא בזוגיות, ולא בשום תחום אחר. רק פעולה אקטיבית, הלכה למעשה, מקדמת לשינוי מהותי.

כשם שלא יעלה על הדעת, שאדם ילמד לשחות מקריאת ספרים, מבלי לקפוץ למים. כשם שאי אפשר לרזות מקריאת שיטות הרזיה, מבלי לאכול נכון, בפועל. כך אי אפשר לשנות התנהלות או התנהגות, ללא פעולה אקטיבית. אי אפשר לצַפות שישתנו דברים בחיינו, מבלי לעשות מעשה. ולפעמים זה מצריך מעשה אמיץ של שינוי. רגע! שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא באה לגרום לכם להפסיק להתעניין בחומר מקצועי על זוגיות, או לא להשתתף בסדנאות מעצימות. להיפך, אני באה להדגיש עד כמה הידע חשוב, וכמה ההכוונה של איש מקצוע, זה מחייב… בתנאי(!) שכשחוזרים הביתה, ופוגשים את בן/בת הזוג, עושים ביחד עבודה, ומיישמים את כל התובנות לכדי עשייה, תכלס' בשטח.

אם שמעתם הרצאה על "תקשורת חיובית מקרבת", או השתתפתם בסדנה לשיפור האינטימיות (שכבר התפוגגה עם השנים), או קיימתם מפגשים עם יועצת זוגית, זה הזמן להגיע הביתה וליישם את כל מה ששמעתם. כי רק תרגול מייצר הטמעה ושינוי!

אתם יודעים מה? לא הכל. תתקדמו צעד אחר צעד. תטפסו לאט ובבטחה לעבר מטרות שתציבו לעצמכם מראש, כפרט וכזוג. דברים שלא מתאימים לזוגיות שלכם, בהחלט נכון יהיה לסנן מתוך המידע שקיבלתם רק את הרלוונטי לאישיות, לערכים וליעדים שלכם. אם בחרתם בייעוץ זוגי, אצל איש מקצוע המומחה בתחום, הוא ידע לעזור לכם לתפור את החליפה המתאימה עבורכם. כך או כך, יש לקחת את עצמכם בידיים ולהתחיל בעשייה יומיומית להגשמת השאיפות המשותפות שלכם. אחרת, תישארו בדיוק באותו מקום.

וביננו? אין דבר כזה "בדיוק באותו מקום"… אם לא מתקדמים – נסוגים לאחור. הציבו מטרות מוגדרות, הכניסו את המפתחות לסוויץ' והניעו את גלגלי היחסים הזוגיים שלכם כדי לצאת באמת לדרך משותפת, לעבר שיפור הזוגיוּת. אל תחכו למשברים בלתי הפיכים! אתם לא רוצים להיות חלק מהסטטיסטיקה המדאיגה… היו אתם אלה שמשפרים אותה.
אני כאן בשבילכם!

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

לשים את האגו בצד

האגו מנהל את מרבית בני האדם בכל תחומי החיים, בזוגיות, בעבודה ובמשפחה. זוגות מתגרשים בגלל אגו, שותפים נפרדים בגלל אגו, בעבודה מתפטרים או מפוטרים בגלל אגו. לאגו יש רצון להתנפח, לבלוט ולשלוט. זוגות יכולים להיקלע לויכוח שהיה יכול להסתיים בשתי מילים פשוטות (לפחות בחלק מהמקרים): "סליחה טעיתי" ובזה לחתום את הסיפור. אבל כנראה שיותר קל להילחם (לפעמים על כלום) רק כדי שנחוש שאנחנו "מושלמים".

למה קשה להודות בטעות? כי הודאה פירושה "אני לא מושלם" ו"ייתכן שטעיתי". אדם בעל אגו מפותח ימצא את כל הסיבות להצדיק את עצמו והוא מוכן לצאת ולהלחם מלחמת חורמה על צדק הזוי; אך מי שמפסיד בה – זה הוא עצמו. כשמגיעים אליי זוגות לייעוץ זוגי, אני עוזרת להם לשים את האגו בצד ולהתחבר למי שהם באמת ובכך להיות מוכנים להקשיב ולהכיל את הצד השני. צריך פשוט להגביר את המודעות העצמית, להכיר ולהודות שעד עכשיו האגו ניהל אתכם ולרצות לחולל שינוי מהותי, מה שישפיע לחיוב על כל תחומי חייכם. אם תהיו מודעים יותר וממילא קשובים יותר לזולת מאשר לאגו שלכם – קיבלתם את החיים מחדש במתנה. לא פחות!

בעיית התקשורת במערכות יחסים מתחילה כשאנחנו הופכים את הקשר הזוגי מצוות משותף מנצח, לשני מחנות – מחנה שלי ומחנה שלך! זה אומר שאנחנו לא צוות, אלא שני מאגרי אגו שכל אחד מתבצר בבונקר של עצמו. רדיפת הכבוד גורמת לנו לנזק, גורמת לכעס, לשנאה ולחוסר יכולת להבין באמת, העיקר שלא להודות בטעויות. אנחנו עסוקים בלהציג את פנקס החשבונות בפני בן הזוג במקום להקשיב לו, עסוקים בהצטדקות במקום בהבנת הזולת. כבר איננו האחד בשביל השני ואז קשה לנהוג בשיקול דעת.

זוגות שרוצים ליצור שינוי בתקשורת הזוגית, צריכים בראש ובראשונה לקחת אחריות אישית! כל אחד על עצמו! לקחת אחריות זה אומר להודות בכך שאינני תמיד צודק, וכבן-אנוש אני עושה טעויות אבל גם מוכן לתקן אותן, כי חיי זוגיות טובים בסופו של דבר הם אושר וכוח בעבורי, וזה שווה מאמץ אישי. ברגע שלומדים להניח לאגו, החיים משתנים בכל תחום. הסיבה לשינוי תהיה בזכות השינוי בתפיסה שלכם את עצמכם. פתאום מתחילים לראות את בני הזוג באופן שונה, לאהוב אותם ולקבל אותם ולהכיר בעובדה שמישהו אחר (האגו) תפס עד כה את מקומכם.

אגו וצדק, לא הולכים עם זוגיות טובה. ובמלחמת זוגיות אין מנצחים, יש רק מפסידים!

מאחר וכולנו מעת לעת לוקים במעט נפיחות "בבלוטת יותרת האגו" רצוי שכל אחד ואחת מאיתנו ינסה 'לזפזפ'… להניח לערוץ האגו – ולעבור לערוץ אחר. רק כך ייחסך הכאב.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

"אחרי החגים" שמח

"יותר מאוחר", "מחר יום חדש", "אחרי החגים", אלו אמירות שנמצאות בשימוש רב אצל אנשים הסובלים מדחיינות. הם חלילה לא משקרים, לא לעצמם ולא לאחרים. הם באמת מתכוונים לכך, הם גם מאמינים שהם יבצעו כל מטלה שהבטיחו לעשות, אך לרוב הדבר לא נעשה בזמן, לצערם.

ומה קורה למחרת? אותו דבר. שוב הם מבטיחים לעצמם ולאחרים… ושוב הם דוחים. ישנם דחיינים שנוטים לדחות את מטלות הבית או העבודה. ישנם שידחו החלטות חשובות על חתונה, קניית דירה או צעד משמעותי בחייהם האישיים או הזוגיים, ויש הדוחים גם שיחות חשובות שיכולות לקדם אותם ואת יקיריהם. גם הסיבות לדחיינות הן שונות, וגם עוצמת הבעיה שעליה הן מעידות היא שונה, אבל לכולם משותפת האמונה שהזמן הכי טוב לעשות משהו, הוא "אחר כך".
האם תופעת הדחיינות משפיעה גם על הזוגיות? האם הזוג עלול לשלם מחיר על החלטות ופעולות חשובות שצריכות להיעשות, אך הן נדחות שוב ושוב?

זה לא סוד שמערכת היחסים הזוגית זקוקה לתחזוקה כל הזמן. על פני השטח זוגות מוצאים סיבות רבות ומגוונות לדחיית שיחות, לדחיית בילויים משותפים, לדחיית ארגון סדר העדיפויות הזוגי והמשפחתי ואפילו לדחיית פנייה לאיש מקצוע שיעזור להם לצאת מהפלונטר בזוגיות. כל אלה קשורים בודאי לאורח החיים האינטנסיבי ולעומס המטלות היומיות. אך מאחורי הסיבות הללו מסתתרים לעיתים גורמים מורכבים יותר, ואם נבחן אותם נגלה לא פעם שאלה הם יותר תירוצים ובריחה, מאשר חוסר יכולת "לעשות" במקום "לדחות".

זוג המאופיין ב"דחיינות רגועה" הוא כזה שנמנע מעשיית דברים שאינם לרוחו והוא מחליף אותן במטלות "מהנות" יותר. שיחה חשובה, למשל, שיכולה להציף נושאים לא נעימים, תוחלף בצפייה בתכנית טלוויזיה יותר מהנה משיחה מעיקה. מדובר במציאות של הכחשה, בריחה והתמודדות עם המחשבה ש"הכל כבר יסתדר".

זוג המאופיין ב"דחיינות מתוך פחד" הוא כזה שמעדיף לא להתמודד עם תחושות קשות, שלהרגשתו יכולות להוביל למצבים שליליים וקיצוניים יותר בזוגיות. למשל, לא מעט זוגות פוחדים לגשת לעזרה מקצועית, מתוך פחד לחשוף מקומות אישיים, חשש להציף רגשות שלא באו לידי ביטוי, או לגלות דברים שאולי לא ידעו קודם. אך הם שוכחים שכאשר הם יושבים מול איש מקצוע, הוא יודע בדיוק כיצד לנווט את התהליך למקומות טובים ומקדמים, מתוך ראייה ניטרלית ומציאותית, ללא התערבות רגשות.

הפתרון לדחות פעולות למועד אחר מסתמן אולי כפתרון יותר קל ומרגיע. אך אם נהיה כנים עם עצמנו, על דחייה משלמים מחירים כבדים בעתיד! דחייה מייצרת תחושה של תסכול ואווירה מעיקה בתווך הארוך. אין פתרונות קסם. אם תחליטו ש"אחרי החגים" היא לא סתם אמירה, אלא החלטה אמיתית וכנה לשפר ולחזק את הזוגיות שלכם, זהו צעד משמעותי לקראת עשייה. כדי לקיים מערכת יחסים תקינה, בריאה ושמחה, צריך להפסיק לדחות ולהתחיל לעשות. היום!

ריקי עזרא – מאמנת אישית וזוגית מוסמכת
חברת הוועד המנהל בלשכת המאמנים בישראל

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

"שנהיה לראש" ונתכוון לזה!

"שוב לכתוב על התחלות חדשות?", כך שאלתי את עצמי בזמן שאני מחפשת השראה לכתיבת הטור. והאמת? התחלות זה עניין של נקודת מבט. ישנם אנשים ש"התחלה" זו דרך מושלמת לעבוד על עצמם. כל פעם הם ממציאים לעצמם התחלה חדשה – תחילת יום, תחילת שבוע, תחילת חודש. תנסו להיזכר כמה פעמים דחיתם התחלה של משהו, להתחלה אחרת? כמה פעמים אמרתם "ביום ראשון אני מתחיל הליכה" וזה נדחה לראשון הבא, "בתחילת החודש אני מפסיק לעשן" וזה יקרה אולי בחודש הבא. אבל עזבו את זה… כמה מכם נשבעו לעצמם, שהחל מיום ראש השנה החדשה, אתם מתחילים לקחת אחריות על החיים שלכם ועל הזוגיות שלכם?

אני מבקשת לתת לכם זווית ראייה נוספת על התחלות. לשם כך אשתמש בברכה הנאמרת בשולחן החג- "שנהיה לראש ולא לזנב". אנחנו מאחלים ומתכוונים לכך, אבל כמה מאיתנו באמת מצליחים לתרגם את הברכה הזו בצורה פעילה ולממש בחיי היום יום?
הראש באופן טבעי הוא מוביל, הוא מקבל החלטות, הוא מפלס דרך והוא קובע את המסלול. הזנב לעומתו, הוא נגרר, חסר יוזמה, הוא הולך לאן שמחליטים בעבורו. אין לו אמביציה ורצון משלו.

לא פעם בחיינו, אנו נמצאים במערכת זוגית שברור לנו שהיא צריכה שינוי. קשה להמשיך במצב שבו הבית ספוג אווירה לא נעימה, ולפעמים אפילו עוינת. מריבות, ויכוחים וחוסר הבנה, כמו גם חוסר תקשורת בין בני זוג, שאף אחד לא באמת רוצה בזה. כשנכנסנו לחופה חלמנו על משהו אחר – על זוגיות טובה ובריאה, על מערכת תומכת, מבינה ומכילה.

אנחנו מסכימים שהגיע הזמן לעשות שינוי בזוגיות שלנו, לשפר אותה, להוביל מהלך, לשנות דרך ולעבור למשהו חדש, אבל אין בנו את הכוח ואת האנרגיות לעשות זאת. ובאיזה שהוא מקום אנחנו מעדיפים כבר להישאר ב"מוכר והידוע" על אף העובדה שזה מקום לא קל ולא פשוט. איכשהו אנחנו ממשיכים להתמודד עם הקשיים הזוגיים שאנחנו ממילא מכירים ושמלווים אותנו חודשים ואפילו שנים.

זה בדיוק המקום שבו אנחנו הופכים ל"זנב". חוסר התגובה וחוסר הרצון להוביל מהלכים – מצד אחד, והנגררות אחר מצבים שאיננו רוצים בהם – מהצד השני. מוקפים מכל הכיוונים בחוסר יוזמה לפעול. לגמרי לא נעים. להיות לראש ולא לזנב זו אינה עוד אמירה או איחול, אלא בחירה בדרך חיים אידיאלית. לעשות את הטעון עשייה ולהוביל מהלכים התורמים לכל אחד מכם בנפרד ולמערכת הזוגית המשותפת. לחיות על פי קווים ברורים ומוגדרים מראש ולא להיות מונעים על ידי גחמות נשלפות ורגעיות. זהו בסיס חשוב לאושר בחיים בכלל ולזוגיות בפרט.
יש לי בקשה אליכם: כשתשבו לארוחת החג ותברכו את עצמכם מכל הלב "שנהיה לראש" תתכוונו באמת להיות מובילים, להחליט על הגורל שלכם, לפלס דרך אחרת בחיים שלכם ולהתייחס לכל משתנה כמבחן בדרך למטרה הגדולה שלכם. כי בידיכם נמצא הפתרון! נכון, לפעמים הוא כרוך במאמץ, אבל גם לחיות בזוגיות לא טובה, זה כרוך במחיר. מחיר כבד!

אל תתנו לזוגיות שלכם להתדרדר לעוד שנה של תסכולים. הזמן לפעול, הוא עכשיו!
מאחלת לכם שנה של זוגיות יוצאת מגדר הרגיל, שבה תהיו ל"ראש".

בהצלחה!
שלכם, ריקי

ריקי עזרא – מאמנת אישית וזוגית מוסמכת / חברת הוועד המנהל בלשכת המאמנים בישראל

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

שנת הלימודים, זוגיות ומה שביניהם…

מי לא רוצה שהילדים שלו יצליחו בלימודים (ובכלל בחיים)? כולנו רוצים ילדים מוצלחים עם הישגים טובים, נכון? אז אנחנו דואגים לרשום אותם לבית הספר המתאים ביותר עבורם, נדאג לקנות להם את הציוד הכי חדיש, את התיק האופנתי שהם רוצים ואת התלבושת האיכותית ביותר. נשקיע בשיעורים פרטיים, בהכנה לכיתה א', בהכנה לכיתה ז', בקורס קיץ באנגלית ומתמטיקה (כי זה הכי חשוב), בחוברות עבודה, באבחונים והקלות… רק שיצליחו!

רגע!!! לפני המירוץ המטורף אחר כל אלה, אני מזמינה אתכם להסתכל על מה שיכול לתת לילדים שלכם את אחד המפתחות המשמעותיים והחשובים להצלחה: הזוגיות שלכם! ילד שגדֵל בבית שבו ההורים מנהלים זוגיות טובה ויציבה, מרגיש שיש לו קרקע בטוחה להתפתח בה! אווירה טובה בבית מקנה לילד שקט נפשי להתפנות ללימודים, לחיי חברה ולביסוס העצמאות שלו בתחומים השונים, בצורה בריאה.

ואם ההורים גרושים? כאן דרושה תשומת לב כפולה. ממחקרים עולה שכאשר מדובר בהליכי גירושין קשים בין ההורים, ביריבות מתמשכת גם לאחריהם, וכאשר הילדים מעורבים ומודעים לכל המתרחש בין הוריהם, ישנן השפעות קשות על הילדים. קשיים בלימודים, בעיות התנהגותיות רבות, תפיסה עצמית שלילית, בעיות חברתיות עם בני גילם וקושי להסתדר עם ההורים, עם בני זוג בעתיד ועם חברים- אלה עיקר הקשיים מהם סובלים הילדים. אגב, פגיעוֹת דומות מאוד מתרחשות גם בקרב ילדים שחיים תחת קורת גג אחת עם הורים נשואים, שקיים ביניהם קשר מתוח, פוגעני ואלים, אליו נחשפים גם הילדים.

כמו בכל מערכת זוגית סוערת או גירושים, הילדים כמעט תמיד הם הקורבנות העיקריים. הם מוצאים את עצמם קרועים בין שני עולמות מסוכסכים ומרגישים אפילו אשמים לפעמים. בזמן שההורים עסוקים בלהתווכח ולריב, הם עלולים לזנוח את הצרכים של הילדים, דבר שעשוי לגרום להם עוול כבד בטווח הקצר וכמובן בטווח הארוך, בתחומי החיים השונים.

אותם מחקרים מראים כי לזוגיות רצופת מאבקים, יש קשר הדוק לירידה ביכולות הקשב והריכוז של הילדים וכתוצאה מכך גם להתפתחות בעיות התנהגותיות שעלולות להגיע אף לאלימות בבית הספר. מחקר גדול שנעשה בתחום הוכיח שילדי גירושים קשים או זוגיות סוערת, מעורבים בעשרות אחוזים יותר מילדים שעברו גירושים נינוחים או שהוריהם ביחד, במקרי אלימות פיזית ומילולית בבית הספר.

זוגות שמשכילים להתגרש בדרכי שלום (כן, זה אפשרי!) ולא מערבים את הילדים בהליכים, ישנו סיכוי לנזק יחסית קל שיחלוף לאחר תקופת התאקלמות קצרה למציאות החדשה של שני בתים. גם אז, יש לדאוג לסביבת למידה נוחה ונעימה אצל כל אחד מההורים.
ככל שמעורבות ההורים (יחד או לחוד) בכל הנעשה עם הילדים במסגרות החינוכיות יהיה חזק ומשמעותי יותר, כך הילדים יהיו מעורבים יותר בלימודים וישיגו הישגים טובים יותר.
בואו ניצור סביבה תומכת לילדים וניתן להם להיות מרוכזים בַּהצלחה שלהם בלימודים ובחיי החברה. נדאג שהזוגיות שלנו תהיה נעימה, סבלנית, תומכת ואוהבת. אחרת, יש חשש שאת מה שחסכתם על ייעוץ זוגי עבורכם, תאלצו להוציא אחר כך על טיפול רגשי לילדיכם.
אני כאן בשבילכם.
מאחלת לכולנו שנת לימודים מהנה ומוצלחת.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

זוג בזיג-זוג

חגורת בטיחות – הגנה על הזוגיות

מה יקרה אם תכנסו לרכב, תשכחו לחגור את עצמכם ותתחילו לנסוע? מן הסתם, אחרי כמה שניות מנגנון ההתראה יפעל ויתחיל לצפצף כדי להזהיר ולהזכיר לכם שאתם לא קשורים. להיות חגור/קשור למושב הרכב, זה אומר להיות כמה שיותר קרוב והדוק למושב. כך גם בזוגיות, להיות קשורים זה להיות קרובים אחד לשני, כדי שתהיה לכם זוגיות בטוחה. בדיוק כמו מנגנון ההתראה ברכב, גם לנו יש מנגנונים שבעזרתם אנחנו יכולים לבדוק את הקשר או את חוסר הקשר בזוגיות, ואם קשה לנו לזהות את המנגנונים האלה, ייעוץ זוגי יכול בהחלט לעזור לזהות אותם.

רוב הפונים לייעוץ זוגי, מתארים חוסר תקשורת, חוסר הקשבה אחד לשני, חוסר הבנה, חוסר בשיתוף פעולה, חוסר כבוד ועוד כמה חוסרים מעיקים, שמערערים את הביטחון בזוגיות שלהם. אני מבינה מהם את הצורך ב"חגורת בטיחות", כזו שתשמור ותחזק את הקשר ביניהם.
קשר קרוב או רחוק בין בני זוג, אם נרצה או לא נרצה, קשור לתקשורת הזוגית שראינו והרגשנו בבית ההורים. כולנו עברנו שיעור בקרבה ואינטימיות רגשית במהלך שנות חיינו הראשונות ובהמשך… בבגרות שלנו. במודע או שלא במודע, ההורים שלנו מסמלים עבורנו מודל של התנהגות בחיים וכן של תקשורת זוגית קרובה או רחוקה. מתוך כך, כל אחד "למד" רמה שונה של קִרבה לה הוא מוכן להיחשף. חלקנו חשים בנוח עם אינטימיות רגשית וגופנית וחלק מרגישים שלהימרח ולהיות "דביקים", זהו קשר קרוב מדיי לטעמם. כילדים, חשנו את ההורים שלנו, חשנו אם יש אהבה ביניהם, שמנו לב אם הם מחבקים ומנשקים, הרגשנו גם אם יש כעס ביניהם אפילו אם הם לא רבו לפנינו. כילדים, חווינו את האווירה בבית והפנמנו את מנגנוני הקשר או חוסר הקשר בזוגיות של הורינו, ואת אותם מנגנונים אנחנו מפעילים בחיים הבוגרים שלנו ובמערכות היחסים הזוגיות שאנחנו יוצרים.

כדי לשמור על קשר המביא לביטחון בזוגיות, צריך לזהות את המנגנונים של הקִרבה והריחוק שקיימים בזוגיות שלכם. את מנגנוני הקִרבה, אותם אתם בודאי חשים, צריך לשמר ולחזק, אולם
איך תדעו לזהות מנגנונים של ריחוק?

1. שימו לב אם ישנה הימנעות מלהיות בבית עם בן או בת הזוג ו"התמכרות" לשעות נוספות ממושכות, מעבר לשעות העבודה הרגילות. ההעדפה להישאר באופן מוגזם במרחב העבודה מאשר בבית, מצביע על ריחוק.
2. שקיעה מוגזמת בטלפונים הניידים, במחשב או בטלויזיה, בזמן שאפשר לבלות יותר במחיצת בני הזוג, מצביעה על בריחה לקשרים מרוחקים והימנעות מקִרבה לבן או בת הזוג שלידנו.
3. הצפה של המרחב הזוגי בחברים וידידים, על חשבון זמן איכות של שניכם יחד. על פניו נראה שזה גורם לזוגות להרגיש שהם מבלים ונהנים יחד, כשלמעשה זהו מנגנון הסוואה לזוגיות שלא ממש מתקיים בה "זמן זוגי" . התחושה הטובה שיש להם כזוג מורגשת רק כשהם נמצאים עם חברים.

בדיוק כמו מנגנון ההתראה על חגורת הבטיחות, כך גם בזוגיות חשוב לפתח מנגנוני זיהוי של חוסר קשר. זיהיתם הגזמה במנגנוני הריחוק, התריעו על כך בשיחה נעימה עם בני הזוג. קשה לכם לזהות מה גורם לריחוק ביניכם? ייעוץ זוגי יעזור לכם לזהות מנגנונים של קרבה וריחוק.

אני כאן בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

מכירים את "יהיה בסדר" ?

דינה ודני (שמות בדויים) פרשו בפניי מסלול נישואים רצוף מריבות, ניתוקים וסחיטות רגשיות קשות, מהן סבלו 18 שנים, שבמהלכן נוספו "שחקנים" חדשים למאבק, מעורבים בעל כורחם, שלושת ילדיהם הקטנים. כבר בתחילת הקשר ביניהם, כשעוד היו חברים, נהגו להתווכח על כל דבר, אבל הם האמינו שכשהיחסים יתקדמו ויהיו קבועים ובטוחים, המריבות יירגעו.

מסתבר שגם הנישואים לא הביאו ל"הפסקת אש" ולא לרגיעה הרמונית. להיפך, הויכוחים התרחבו לנושאים חדשים שהיה "שווה" לריב עליהם: הבית, ההוצאות, משפחות המוצא, ועוד.

"חברים טובים" עודדו אותם להביא ילד לעולם, ש"ירגיע את המצב". החלום שהולדת תינוק יביא הביתה הרמוניה, שקט ושלווה, התנפץ להם בפרצוף, כמו לזוגות רבים ששותפים לחלום הזה. הולדת בנם הבכור לא רק שלא הביא לרגיעה, אלא העצים את המאבקים. כל ההבטחות שהבטיחו לעצמם, שהזמן ייטיב איתם, לא עבדו… גם לא לידת הילד השני… והשלישי.

כשכבר הגיעו אליי לייעוץ, ניצבו מולי שני יריבים המבוצרים בעמדותיהם, מרירים ומתוסכלים ממשקעים קשים של עלבונות, שחוקים ממאבקים ממושכים.

אילו הגיעו לייעוץ בתחילת דרכם המשותפת ולא היו סומכים על כך שהזמן והחיים יעשו את שלהם, סביר להניח שהיו חווים קשר זוגי מספק ונעים. הזמן והחיים בהחלט "עשו את שלהם"… אך לא בכיוון הרצוי.

אם "נהרוג את הכאב כשהוא קטן", נמנע מעצמנו כאב גדול בעתיד, שהשלכותיו הרסניות למערכת הזוגית והמשפחתית. זוגות הפונים אליי אחרי "פיצוץ", או כשהם שוקלים גירושים, הם זוגות שנמנעו מלפגוש את הכאב, כשעוד היה קטן. הם עקפו "מוקשים", נמנעו מלדבר על מצוקות ורגשות, התאמצו לא להפר את ה"הרמוניה"… ואכן, הם הצליחו להימנע מהכאב הקטן, אבל כעבור שנים, הם ניצבו מול כאב ענקי עם "גרורות". סבל ש"יושב" חזק ועמוק, כזה שיותר מורכב לטפל בו.

התקווה שזה יעבור, היא הבסיס להימנעות מללכת לייעוץ זוגי. תקווה, היא דבר חיובי ומקדם, אך היא משחקת לפעמים תפקיד שאינו משרת את טובתנו. כמו בכאב שיניים, כאשר סומכים על התקווה שהכאב יעבור עם הזמן, אפשר בקלות "לטפח" חור קטן בשן, שיכול היה להיפתר על ידי סתימה פשוטה, לבעיה חמורה יותר ולזיהום חריף, שיצריך טיפול מורכב.

כשיש כאב שנובע מיחסים זוגיים, במקרים רבים מנסים להפעיל אופטימיות ותקווה מטייחת, ובלבד שלא לגעת בעצבים החשופים. ממשיכים לכאוב וממשיכים לקוות שזה יעבור.
מניסיונם של דינה ודני, כמו מניסיון של זוגות רבים אחרים, ברור שעדיף לפתור בעיות כשהן קטנות, בתחילת הקשר, לפני השחיקה ולפני הצטברות המשקעים… כשהאהבה, המשיכה והמוטיבציה נמצאות עדיין בתפקוד סביר.
אל תגידו "יהיה בסדר" – עשו שיהיה מצויין!
אני כאן בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

שתיקה לא מייצרת "שקט"

"הוא מדבר אליי בצורה מזלזלת, והוא אפילו לא שם לב שהוא פוגע", כך טענה הילה (שם בדוי) כשישבה מולי ומול בעלה, בחדר האימון שלי. ומנגד טען בעלה, בפנייה אליי, "מה שאני לא עושה, לא טוב בשבילה! היא מוציאה את כל החשק לעזור לה".
"שמתם לב ששניכם יושבים אחד ליד השני, ומדברים על 'הוא' ועל 'היא'? מתי לאחרונה קיימתם שיחה גלויה על מה שמפריע לכם?", שאלתי.

בחדר שררה דממה, שהסגירה את התשובה. נדמה היה כי זו הפעם הראשונה שכל אחד מהם שמע מה מציק לשני.

זוגות רבים לא מדברים בשקיפות מלאה מול בני זוגם. החשש מתגובה כעוסה, הימנעות ממריבה, התכנסות בגלל פגיעה, הן רק חלק מהסיבות לאי קיום דו-שיח משמעותי.

חשוב לומר, כי כל מילה שלא נאמרת מגדילה את הריחוק, וכל מחשבה שנאגרת מעצימה את התסכול. מריבה בין בני זוג היא תוצאה של חוסר תקשורת על מה שמתסכל וכואב. יחד עם זאת, אפשר ללמוד כיצד לנהל שיח, באופן ענייני ומכובד. אני תמיד אומרת, שטבעי שיש חילוקי דעות ולגיטימי שמתווכחים, רק צריך לדעת איך להתווכח. אחת הדרכים לקבל את תשומת ליבו של הצד השני, היא לשתף בתחושות. שתפו את בן/בת הזוג בתחושות שלכם – בדברים שמפריעים לכם, שפוגעים בכם, שלא טובים לכם. שתפו בעלבון.

איך אפשר לעשות זאת בתבונה?
פנייה מתלהמת ומאשימה, כמו "את/ה תמיד מעליב/ה", תגרום מיד להתגוננות שמתבטאת או בשתיקה והתכנסות במקרה הפחות טוב, או למתקפה חוזרת במקרה הגרוע. הבעת רגש אישי ושיתוף מבלי להאשים, כמו "אני מרגיש/ה פגוע/ה, נעלבתי מאוד" תרכך את הצד השני להיפתח להקשבה, ואף להתנצל.

אני יודעת שברגעים כאלה, הדבר היחיד שבא לכם לעשות זה "להתפוצץ" על השני, לא לדבר על הרגשות שלכם, ולהעמיד אותו על דוכן הנאשמים. אבל הדרך היחידה להשיג הקשבה, זה לשתף במה שמרגישים, ולדבר כל אחד על עצמו ולא על האחר. זוגות רבים מעדיפים לשתוק, גם כשיש להם הרבה מאוד מה לומר. הם מוכנים "לבלוע" יחס מסויים, על מנת למנוע מריבה או כדי "להגן" על הילדים. לא חייבים לשתוק, אפשר פשוט להגיד את הדברים בשקט!

יחסים בינאישיים בכלל, ויחסי זוגיות בפרט, מושתתים בראש ובראשונה על תקשורת. הכוונה היא לא במובן הפשוט של המילה. ברור שכולנו מתַקְשרים עם הסובבים אותנו, ואין לי ספק שישנם תחומים בחיים, שכל אחד מאיתנו אפילו מתַקשר בצורה מעולה. הכוונה היא ברובד החיובי, זה שמטיב את הקשר הזוגי – תקשורת חיובית אפקטיבית.

השתיקה היא פתרון מדומה. זו לא תקשורת, זו תשקורת. אל תשקרו לעצמכם שהכל בסדר. כלום לא נפתר בשתיקה. להיפך, היא גורמת להמשך התייחסות הדדית שלילית שמחלישה את שניכם, ומביאה לצבירת כעסים מיותרת. ואם הזכרנו את הילדים, אז הם קולטים הכל!
שאלו את עצמכם, "מתי בפעם האחרונה ישבנו ושוחחנו בנחת על מה שמפריע?".
אני כאן בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

איך לפנות לבני זוג 'סרבנים'?

"בעלי מסרב לשמוע על אימון זוגי, הוא חושב שהוא מושלם. לדעתו, הבעיה היא אצלי, ואני זו שצריכה אימון". כך אמרה יפעת, שהגיעה אליי לאימון אישי בסוגיית הזוגיות שלה. "אין מצב שאשתי תשתף פעולה עם התהליך הזה. היא לא רואה את המצב. הדבר היחיד שהיא רואה זה את הקריירה שלה", טען בפניי אריאל שהגיע לאימון לבדו. המצב האידיאלי הוא שזוג יעבור את תהליך האימון ביחד, כאשר העבודה המשותפת שלהם תיתן תוצאה טובה ומוצלחת יותר, ולרוב, אף מהירה יותר.
מה בכל זאת ניתן לעשות כאשר נתקלים בסירוב של בן/בת הזוג להגיע לאימון זוגי? איך מביאים אותם לשיתוף פעולה?

שתפו את בן/בת הזוג עד כמה תהליך כזה חשוב לכם: אם התקשורת ביניכם לקויה, יהיה עליכם למצוא 'שעת כושר' מתאימה לשיחה כזו. לא בשעת כעס או מריבה, ולא בשעה שהצד השני עסוק בענייניו ואינו "זמין" להקשבה. דברו על הצורך שלכם ואל תאשימו את הזולת בסרבנותו.

הציעו לו/לה להגיע לפגישת היכרות בלבד: כדי להתרשם מהיועץ הזוגי וגם לשמוע יותר פרטים על התהליך. בשיחת היכרות יכול בעל מקצוע להבין ממה נובעת ההתנגדות ולסייע. ששש

בקשו מבן/בת הזוג "לעזור" לכם, בכך שיצטרפו למפגש אחד או שניים: המסר שאתם מעבירים הוא: 'זה לא את/ה, זה אני'. ולכן תיפנו בבקשה: "אני מבקש/ת שתצטרף/פי אליי כדי לעזור לי". כשמדובר בסיוע, רוב בני הזוג מוכנים להיות שם.

הסכמה מאולצת: אם הצד המסרב עושה פרצוף של "עושה לך טובה", לא נורא! ההימצאות במרחב האימוני, על אף ההתנהגות הפסיבית וחוסר שיתוף הפעולה, עדיין מביאה להקשבה. מאמן זוגי טוב יכול להשתמש בכלים שיסייעו ל 'סרבן' להבין ששיתוף הפעולה ישתלם לשניכם.
הבטיחו שמירה על דיסקרטיות: אנשים רבים רואים בפנייה ליועצת זוגית, פגיעה באגו שלהם או הודאה ב"כישלון". עם הזמן, כשהתהליך מתקדם, לומדים לשים את האגו בצד וישנה הבנה בתועלת הרבה שצומחת מהתהליך.
לא להאשים. לא לפגוע. לא להשפיל: אין להתבטא במשפטים מאשימים ובביקורת כלפי הצד המסרב, כדוגמת: "אם את רוצה לראות מי צודק, בואי נלך לאימון זוגי". "אפילו לאימון זוגי אתה לא מוכן לטרוח להגיע".

כדאי לומר: "אנחנו לא מצליחים לבד לשפר את היחסים, בוא ננסה להיעזר באיש מקצוע". "הרגשות הסוערים שלנו משפיעים על המשבר בקשר שלנו, לכן עדיף שנפנה לאיש מקצוע עם נקודת מבט חיצונית, שיעזור לנו לקיים שיחות רציונאליות ולא רגשיות".

נחזור ליפעת ואריאל. כל אחד מהם בנפרד, ישב מולי סקפטי לחלוטין נוכח הסיכוי שיחול שיפור בתקשורת הזוגית שלהם, כשהם נמצאים בתהליך לבדם. "זה לא תלוי רק בי!", הם טענו.
לשמחתי, הצלחתי להחדיר בהם מוטיבציה ורצון לקחת אחריות ולעשות שינוי. הפעולות שהם עשו בהתמדה והכלים שהם רכשו במפגשים, גרמו לצד השני להבין שמשהו "אחר" קורה.
ללא ספק, אם תיקחו אחריות על החיים שלכם ותעשו את הצעד לקבל עזרה מקצועית, כל שינוי שלכם ישפיע גם על הצד השני.
אני כאן בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

לא כל הצועק צודק

ראיתם פעם שני עורכי-דין, שהאחד צועק ומתלהם, צולב את העדים בחקירה הנגדית, ומנסה להגיד את המילה האחרונה מול השופט, כדי להוכיח צדקתו. לעומת עורך דין אחר שמדבר נינוח, שקול, מכבד את העדים, את השופט ואת עצמו? האם בהכרח "כל הצועק צודק"?
ומה באשר לזוגיות? לא פעם קורה שאֵת השיח המכובד וההקשבה ההדדית מחליפים צעקות ועלבונות, כדרך להוכיח את הצד "הצודק" בויכוח.

תומר ולימור (שמות בדויים) הגיעו אליי, התיישבו ושתקו. כבר בשיחת הטלפון הבנתי את הסיבה לבואם: "אנחנו לא מצליחים לדבר בצורה נורמלית. כל שיחה מתחילה ונגמרת בצעקות". פתחתי את הפגישה שלנו במילים חמות על ההחלטה לעשות צעד לשיפור התקשורת בזוגיות שלהם, אבל הם היו עסוקים במבטים "עוינים" אחד כלפי השני. לא היה צריך הרבה כדי להגיע לרגע שבו תינתן להם "ההזדמנות" להראות לי את האינטראקציה הבעייתית שביניהם, את הדיבור המזלזל ואת חוסר הכבוד לתת לזולת לסיים משפט. "אם היינו בבית השיחה היתה עולה לטונים אחרים. לידך אנחנו מתביישים לצעוק", דאגה לימור לציין בפניי בכאב.

בואו נתחיל מהאגו. האדם, מעצם בריאתו מסתובב עם תחושה שהוא 'מרכז העולם' ודברים צריכים להתנהל כפי רצונו. עם השנים, בנאדם לומד להתחשב בסביבה (מי יותר ומי פחות). בשעת ויכוח המתח גובר והאגו תופס מקום, לא זו בלבד שאין הסכמה עם דעתו ורצונו, גם התחושה היא של חוסר כבוד וחוסר הקשבה לדבריו. האם זה מצדיק צעקות? בודאי שלא! אבל ישנם אנשים שאינם מצליחים להביע את הכעס, את התסכול ואת אי-שביעות רצונם, בצורה אחרת. מבחינתם, הצעקות הם קודם כל בבחינת "לשחרר קיטור".
אז אם באמת הכעס נובע מתחושה של חוסר הקשבה, אחד הדברים שיכולים להיות המפתח להרגיע אדם כזה, היא: ההקשבה. אם "הצעקן" ירגיש שמקשיבים לו ומבינים אותו, יתכן ולא יחוש כעס כל כך גדול ורצון להגביר את הקול ולשחרר תסכול. הקשבה היא מפתח לכל תקשורת בינאישית ולאו דווקא בזוגיות. להקשיב ולהגיד "אני מבין/נה אותך", היא לא בהכרח הסכמה!

נכון, בני זוג לפעמים יכולים להטריף את הדעת. לא מתייחסים, לא נענים לצרכים ולעתים אף מביעים חוסר אכפתיות, ואז יש תחושה שחייבים פשוט לצעוק כדי לקבל התייחסות. "עד שלא צועקים, אין התייחסות", אומר תומר. ואני משיבה לו (ולכם): "וכשאתם צועקים, זו ההתייחסות שאותה אתם מקווים לקבל בחזרה?".

זה רק נדמה שכשאדם צועק הוא חזק יותר ומצליח לקבל התייחסות. צעקות באות מתוך איבוד שליטה, מתוך חולשה וללא שיקול דעת הגיוני, וממילא גם התוצאה הפוכה לחלוטין ממה שאליה מצפים. שהרי, הדברים אינם נשמעים והצד השני עסוק בהתגוננות המתבטאת בכך שהוא אוטם את אוזניו, או בצעקות חוזרות כבומרנג. לכן, דווקא זה שנוטה לצעוק יותר, ישאל את עצמו: "מה מחליש אותי?", "איך אני יכול להשיג בדיוק את אותו דבר, בדרך אחרת?"
אגב, תומר ולימור? הם עברו אצלי תהליך של תרגול כיצד לדבר בצורה מכובדת, להקשיב לאחר וגם להתנצל כשצריך.
אני כאן גם בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

קריאת מחשבות

כן, בדיוק את! אלייך אני פונה. את לא היחידה שבטוחה שבעלך יודע מה את חושבת, מבין תמיד למה את מתכוונת, ברור לו מה את מרגישה ומהם הצרכים שלך. הרי כולנו התחתנו עם נביא, לא?
"מה לא ברור לה? מה כבר ביקשתי?", אתה בודאי אומר לעצמך, בכל פעם שהיא עושה משהו שממש לא התכוונת אליו.

שאלתם את עצמכם פעם: "האם הסברתי את עצמי בצורה ברורה?", "באיזו צורה פניתי אליה?", "האם מה שמובן לי מאליו, מובן גם לו?", "האם הצד השני בכלל מודע לכך שנעלבתי ממנו?" ועוד.
זה מעניין, שהרי שני בני הזוג מדברים באותה שפה. שניהם כבר מכירים זה את זו תקופה לא מבוטלת. ובכל זאת, בדרך העברת המסרים, משהו מתפספס ולא משרת את המטרה.

מה הסיבה לכך? למרבה הצער, זוגות יכולים לעבור חיים שלמים יחד, כשהתקשורת ביניהם מתבססת בעיקר על ניהול שוטף של צרכי הבית, טיפול בילדים, דאגה לתשלומים וכדומה, בהרגשה שהם כל הזמן "ביחד", אבל הם לא באמת מְתַקשרים ביניהם במובן הזוגי. הם לא באמת מקדישים זמן איכות כדי לשתף זה את זו במחשבות, ברגשות ובצרכים שלהם.

אני פוגשת זוגות בתהליכי ייעוץ שלטענתם 'החיים' משתלטים על התקשורת הזוגית. הם יוצאים מתוך נקודת הנחה, שהם מכירים היטב את בן/בת הזוג שלהם, בטוחים כי לאחר שנים רבות יחד הם כבר "יודעים" לקרוא את המחשבות אחד של השניה, ובתוך 'המובן מאליו' הזה- הזוגיות שלהם מתנהלת מעצמה.

מסתבר שלא. איננו קוראי מחשבות! וגם אם אנחנו מכירים זמן רב, זה עדיין לא אומר שאנחנו יודעים לפענח את הרצון של בן הזוג שלנו או להבין את רגשותיה של בת הזוג, ולא רק מהסיבה שבמשך השנים אנחנו גם משתנים, ולא נשארנו באותו מקום בו היינו בשעה שהכרנו.
החיים שלנו הם מסלול מרתון אחד ארוך, הימים עמוסים 24/7, מלחיצים ודינאמיים, וזה אומר שאם לא נתחיל להקצות זמן מסודר כדי לתקשר בשפה הזוגית, נאבד את הזוגיות, גם אם נמשיך לחיות תחת קורת גג אחת. זו סיבה מספקת כדי להוציא מהלקסיקון את צמד המילים "זה ברור!" אין זה משנה כמה שנים אתם מכירים זה את זו, לעולם שני אנשים לא חושבים זהה, לא מרגישים זהה, ובטח לא מפרשים זהה!

דברים לא נעשים מאליהם – כדי לחזק את הזוגיות יש לבצע פעולות מעשיות לצורך העצמת הקשר לחיזוק ההיכרות בינכם, ולא להסתמך על מה שנראה, כביכול, ברור. הקדישו לעצמכם זמן. תקבעו בלו"ז "דייט" משותף בו תשוחחו על מה שעובר עליכם. על מה שאתם אוהבים, מה שמעיק, מה שהייתם רוצים שיקרה. פשוט דברו במילים פשוטות, מהלב, בגובה העיניים.

מה יותר פשוט מלדבר ברור? ישר ולעניין בלי "חידונים", בלי להעמיד אחד את השני במבחן ההבנה וההקשבה. זה בהחלט יחסוך מכם ויכוחים, אכזבות ותסכולים מיותרים.
אני כאן בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
[email protected]

054-5919824

"היום בא לי לצאת לבד"

הוא ממש לא סובל את החברים שלה ולא את השיחות שלהם, והיא מצפה שהוא ישב ויהיה נחמד. "אפשר לצאת עם חברים ששנינו אוהבים" הוא טוען. והיא? מחכה שכל דקה מול משחקי הליגה עם החברים שלו, תעבור כבר, והסיוט יגמר. ואני שואלת אתכם: האם זה מחייב לצאת לבילוי יחד עם בן/בת הזוג? ואם יוצאים לבד, האם זה מעיד על משהו פגום בזוגיות?

כל אחד מאתנו זקוק לקצת ספייס. אתם מכירים בוודאי את התחושה הזו שבא לכם לפעמים לברוח, להתרחק מהילדים, מהבית, מהחשבונות… וכן, גם מבן הזוג. לשבת עם חברים, לשתות משהו ולשפוך את הלב.

טבעי בהחלט שלכל אחד יש את הצרכים שלו, והנישואים לא אמורים לשנות את הצרכים האלה. בני הזוג לא אמורים (ולא יכולים) לספק זה לזו את כל הצרכים האפשריים. המערכת הזוגית אמורה להביא את הזוג לאזן בין הצרכים האישיים של כל אחד, לבין הצרכים הזוגיים והמשפחתיים. אלה הן 'יישויות' נפרדות, עם צרכים שונים. זו הזדמנות של כל אחד בנפרד לעסוק בדברים שמעניינים אותו ולא את הפרטנר שלו.

איך עושים זאת נכון? בכל זוגיות יש "הסכם זוגי" לא כתוב שנרקם בין בני הזוג, והוא מהווה בסיס לניהול החיים המשותפים. אם ישנה הבנה והסכמה שכל אחד יכול לצאת לפעמים עם עצמו ועם חבריו מבלי שזה יאיים על הקשר ביניהם, אין שום סיבה שזה ייפגע ביחסים הזוגיים. להיפך, הריחוק יכול להעצים את הקשר ואת הגעגוע. אולם חשוב לשים לב שהמרחב לא יהפוך למרחק. אם היציאות הנפרדות הופכות להיות תכופות, על חשבון הזמן המשותף, זה מצב שצריך להדליק נורה אדומה.

כשקיימת קנאה ביחסים, יש לכך השלכות לגבי ההסכמה בעניין היציאות הנפרדות, ופה יש מקום לבדוק את הביטחון העצמי. ככל שלבני הזוג יש תחושת ערך גבוהה וביטחון בעצמם ובקשר, כך הם יצליחו לשחרר יותר. אם רק צד אחד מעוניין לצאת לבד והצד השני מתנגד, זה מחייב דיאלוג אמיתי בין בני הזוג, ולבחון מה מקור ההתנגדות – האם קיימת בעיית אֵמון? האם בן הזוג המתנגד סובל מתחושת ערך נמוכה או מתחושת חוסר ביטחון בקשר?

אם אחד מבני הזוג חש צורך בבילוי נפרד והשני מונע ממנו, זה יכול להעיד על חוסר רגישות לצורך הבסיסי של בן הזוג, ובעתיד זה עלול לכרסם במערכת היחסים. וחמור מכך, אם למשל בעל טוען שמה שמותר לו, אסור לאשתו (ותתפלאו, התופעה הזו קיימת, לצערנו) זהו חוסר שוויון שאין לו מקום בין בני זוג, שהרי מילת המפתח בנושא היציאות ובזוגיות בכלל, היא – הדדיוּת.

כך או כך, אם רק אחד מכם מעוניין לצאת לבד, או שישנה התנגדות של אחד מכם ויש קונפליקטים סביב הנושא, זה מצריך שיחה משמעותית ביניכם.

שלכם, ריקי

הדשא של השכנים ירוק יותר?

"הזוגיות של השכנים שלנו מדהימה, יש ביניהם הבנה הדדית והתחשבות. אף פעם לא ראינו אותם רבים. פשוט לקנא בזוגיות שלהם. רק אצלנו, כשמדברים אחד אל השני זה כמו לדבר אל הקיר, אין שיתוף פעולה ובכל הזדמנות מתווכחים ורבים".
זהו תסריט שאולי עולה לחלקכם בראש, השוואה בין הזוגיות הנהדרת של השכנים, לעומת שלכם. ואז מגיע השיא "בעלילה", שבו השכנים בכבודם ובעצמם, מפגינים כמה הזוגיות שלהם "מושלמת", כמה הבעל הוא חלומה של כל אישה, וזוגתו היא כליל השלמות.
הלללוווו!!! הרשו לי להעיר אתכם. מה שאתם רואים כלפי חוץ אצל השכנים/החברים, זה לא בהכרח מה שקורה "בחדר המיטות" שלהם! ואולי כן. אולי באמת יש ביניהם זוגיות נפלאה, שהם משקיעים בה ומתחזקים אותה.

אז מה בעצם גורם לנו לחשוב ש"הדשא" של השכנים ירוק יותר משלנו?
הרצון למלא איזשהו חוסר במערכת הזוגית, מביא אותנו לחפש אותו במקום אחר. אותם דברים שאנו טוענים לכאורה, שאין בזוגיות שלנו, הם אלה שקיימים לתפיסתנו, אצל השכנים. ובמקום להיות עסוקים בהתבוננות פנימית, בשיפור והתקדמות – נעצרים להסתכל על חייהם של אחרים.

כולנו רוצים להיות זוגות מאושרים. שיתוף פעולה בין בני זוג, השקעת זמן איכות, חיבה וקירבה, הם רק חלק מהיסודות שמביאים להרגשה טובה. אבל כאשר זוגות מחפשים השוואות במקומות חיצוניים, כאן מתחילה הבעיה וזה נראה בערך כך: "אם בעלי היה עוזר לי כמו בעלה של מיכל, הייתי מאושרת". "אם אשתי היתה מתחשבת בי כמו אשתו של משה, אז הנישואים שלנו היו נראים אחרת". רגע! האם הזוגיות שלכם היא הזוגיות של מיכל או של משה? האם אתם אותם טיפוסים?

כאשר אדם מצליח למצוא את הטוב בהוויה הפנימית שלו, בדברים שתלויים בו ובמעשים שלו, הוא יחפש פחות ופחות במקומות אחרים. כך גם במערכת זוגית – הפוטנציאל לחיי זוגיות מאושרים נמצא ביכולת של בני הזוג לראות את הדברים החיוביים שיש להם ולמנף את הצד החזק של כל אחד, לטובת הזוגיות.

ההסתכלות על אחרים היא כמעט בלתי נמנעת. זה בטבע שלנו וזה נובע מייצר התחרותיות. אנחנו רוצים להיות הכי טובים, הכי מוצלחים, שכולם יגידו "איזה זוג משמים אנחנו". ואתם יודעים מה? תחרות היא לא בהכרח שלילית. התחרותיות מביאה אותנו לשאוף, לאתגר את עצמנו, לנסות דברים חדשים ולהתקדם. אם לא היינו שואפים לשום דבר מעבר למה שיש, אז לכולנו היה אותו דבר, וממילא לא היינו מסתכלים על אחרים. אפשר בהחלט ללמוד מהתנהלותם החיובית של זוגות חברים, בתנאי שזוהי התנהלות שמתאימה לכם ולאופי הזוגיות שלכם, ולא בגלל שאתם רוצים להיות כמותם.

יחד עם זאת, אם אתם עסוקים בהשוואה שמביאה אתכם למצב של נפילה, דכדוך, קינאה או פגיעה בזולת – כאן צריכה להיעשות התבוננות פנימית רק על הזוגיות שלכם.

שלכם, ריקי

054-5919824

זוג בזיג-זוג

"איפה אתה?", "עם מי את?", "למה שתצא עם החברים שלך ולא איתי?" אלה הן שאלות לגיטימיות כשנמצאים בזוגיות ואף יכולות להעיד על דאגה, אכפתיות ועל הצורך בקרבה של בן/בת הזוג. אולם ישנו גבול דק בין יחסים של אהבה, תמיכה ודאגה הדדית, לבין יחסים בהם התלות תופסת פיקוד על המערכת הזוגית. זוגיות תלותית אינה בריאה וחשוב מאוד לתת לכל צד את המרחב האישי, לו הוא זקוק. עצמאות אישית בתוך הזוגיות.

אחת הסכנות המאיימות על זוגיות טובה היא המעבר מיחסים של שיתוף, חברות, חום וכבוד הדדי- ליחסי תלות. תלות הדדית מבטלת את עצמִיותו של כל אחד מבני הזוג, ומהר מאוד יוצרת מתחים ותסכולים. אין הכוונה לחיות ללא שיתוף, או לא לעשות דברים ביחד, אלא שיש הבדל מהותי בין קשר זוגי אוהב, משתף ובונה לבין ביטול וויתור על העצמאות של כל אחד בתוך הזוגיות.
אז איך אפשר לשמור על עצמאות ביחסים הזוגיים, מבלי לפגוע בתא הזוגי?

-זמן לתחביבים. החופש להמשיך ולעסוק בדברים שמעניינים אתכם ועושים לכם טוב, הוא אחד מהיסודות החשובים במערכת יחסים בריאה. נכון שאתם יכולים לעסוק בהם ביחד, אך לא פחות חשוב, לעשות אותם לבד. אתה אוהב כדורגל עם החבר'ה? את אוהבת לצאת לקפה עם חברות? חדר כושר? המשיכו בכך! זה עשוי לשמש חלון הזדמנויות מצויין לצד השני לעשות את מה שהוא אוהב. כאשר יש לבני הזוג תחביבים אישיים, זה עוזר להם להיות נאמנים לאני העצמי שלהם, ללא פגיעה בזוגיות. זה בדיוק אותו "ספייס" עליו בני זוג מדברים לפעמים שהם צריכים, ונותן להם מעט חופש וביטוי עצמי. הדבר חשוב גם לחיזוק הכבוד ההדדי ולהקשבה לצרכים שלכם.

-אל תחפרו. שאלות כמו "איפה את?", "מתי אתה חוזר?" הם נחמדות ומראות על קשר חזק, אבל כמו בכל דבר בחיים, הכל שאלה של מינון. יותר מדיי שאלות, SMS וטלפונים, עלולים להתפרש כתלות, כחוסר ביטחון ואף לשדר תחושה של חוסר אמון. הקפידו על מינון סביר של התעניינות ואל תחפרו.

-חברים זה אויר לנשימה. שניכם חייבים להבין ולזכור כי מפגשים של בני הזוג שלכם עם חברי ילדות, מהצבא, מהעבודה, נראים שונה לגמרי כאשר אתם לא בסביבה. וטוב שכך! תנו אחד לשני את החופש לצחוק, לקשקש ולהשתטות עם חברים, כי בין חברים המכנה המשותף הוא יותר מצומצם ואישי. לא חייבים להגיע לכל מקום ב"זוג". תפרגנו אחד לשני יציאות עם חברים, היתרונות הם רבים ובמיוחד תחושת הגעגוע שעולה אחרי ש"נפרדתם" לטובת זמן איכות עם החבר'ה.

נכון, אתם בזוגיות. אתם לא לבד. אך גם בזוגיות חשוב לדעת להיות לבד בסיטואציות שונות. זהו מפתח חשוב ליצירת זוגיות בוטחת וכזו שיודעת לרענן את עצמה ולאפשר לכל צד לפרוח גם בנפרד וגם כזוג. עצמאות, זה כל הסיפור.

מה נשתנה?

"קושיות תשאלי בפסח", כך אמרו לי כשהייתי ילדה קטנה ושאלתי שאלות שלא תמיד היה למבוגרים מה לענות לי. סיפור ההגדה שזור כולו בשאלות, שאם נתעמק בהן נבין שמטרתן היא לספר את סיפור יציאת מצרים, את היציאה מעבדות לחירות. סדר הפסח גדוש בסימנים המונחים בקערה, ושאלות שמעוררות את הרצון לברר את אותה יציאה מן המֵיצר.

ואני דווקא רוצה לעשות לכם "סדר פסח" בזוגיות שלכם. לשאול "מה נשתנה?" ולבדוק מה בין סדר פסח, מה נשתנה, וזוגיות?

ראשית, חשובה ההבנה והמודעות לכך שכולנו נמצאים, ברמה כזו או אחרת, בתוך מֵיצַרים. אותם מיצרים, אישיים וזוגיים, יכולים להיות הקשיים היומיומיים, החסמים שמונעים מאיתנו להתקדם, דפוסי המחשבה שגורמים לנו לפרש את המציאות כבלתי אפשרית להתמודדות, הפחדים שמשתקים אותנו מלנסות לצאת לדרך חדשה, ועוד.

כאן מגיעה שאלת המחץ: כמה אנשים/זוגות מודעים למצב הקיים, רוצים ליצור שינוי בחיים שלהם, אבל לא באמת עושים משהו כדי לשנות?

אחסוך מכם את התשובה ואגלה לכם שמעל 80% מהאנשים, מעדיפים (במודע או שלא במודע) להישאר ב"אזור הנוחות" המוכר והידוע להם, על אף הקשיים וההתמודדויות, כי למקום הזה הם רגילים וכל שינוי מצריך מהם אומץ, מאמץ, השקעה ואחריות אישית. וכן, לפעמים גם כאב.

בזוגיות צריך שניים לא רק לטנגו, אלא גם לעשיית סדר. וכמו שכולנו מסובים סביב שולחן משפחתי אחד, כך שני בני הזוג צריכים להיות "מסובים" סביב אותה מטרה- לשפר ולחזק את התא הזוגי. כל אחד צריך לעשות קודם סדר פנימי עם עצמו, ולאחר מכן להניח את התובנות האישיות בתוך "קערת הסדר" הזוגית,

לעשות חשיבה משותפת והחלטות חשובות, שיקדמו את שני בני הזוג לעתיד טוב יותר.

אז איך עושים סדר בתוך הבלאגן? בדיוק כמו שעשינו סדר בארונות ובמגירות, כך עושים סדר בחיים האישיים והזוגיים. בתהליך מיון החפצים אנחנו שואלים את עצמנו שאלות שמובילות אותנו להחלטה אם לשמור, למסור או לזרוק. שאלות כמו: מה עדיין בשימוש? מה מתאים ומה לא? מה זה יועיל לנו בהמשך? מה כבר דהוי וצריך לחדש? אלה הן שאלות רלוונטיות גם לחיים שלנו, בכל תהליך של קבלת החלטות.

שאילת שאלות היא הבסיס לכל תהליך של סדר ואיזון בחיים. אנשים שבוחרים להיעזר בתהליך אימון מקצועי, מבינים מיד בתחילת הדרך שמטרת השאלות היא למקד אותם בערכים, בצרכים, בשאיפות וברצונות האישיים והזוגיים שלהם. יכולות להיות שאלות נוקבות, שאלות שהתשובה עליהן לא תמיד נעימה, לא פעם מתאמנים שלי מגיבים בהפתעה: "מעולם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו", ועם התשובה- מגיעה התובנה.

וכמו בהגדה, כך בחיים. ארבעה בנים וארבע קושיות, כל אחד בגישה האישית שלו, בשפה שלו. כל אחד מבני הזוג, והשאלות שמתאימות לו. ביחד תמצאו את הדרך החוצה מהמֵיצַרים, לחירות אישית וזוגית אמיתית. מזמינה אתכם לשאול: מה ישתנה הלילה הזה, מהיום והלאה?

ניקיון בזוגיות

מכירים את המשפט "אבק זה לא חמץ, וילדים הם לא קורבן פסח" ? ובכל זאת, אנשים מקדישים את זמנם למירוק וצחצוח כל פינה בבית, לא רק על חשבון הילדים (שזה נושא בפני עצמו) אלא גם הזוגיות שלהם משלמת מחיר. אין סוף התרוצצויות לקניית אוכל לחג, כלי הגשה יפים לכבוד האורחים, בגדים לכל המשפחה, בחירת צבעים לחידוש הקירות, רכישת פריטי ריהוט ואקססוריז לרענון האווירה בבית ועוד ועוד. אבל רגע! האם חשבתם פעם לעצור לרגע מכל ההתרוצצויות ולפַנות קצת זמן לסדר וניקיון בחיי הזוגיות שלכם?
במיוחד כשמדובר במערכת יחסים רבת שנים, שהשגרה נתנה אותותיה והניצוץ כבר דעך, חייבים להיפטר ממשקעים רגשיים, לטהר את האוירה ולסדר כל דבר במקומו הרצוי.
ישנו מושג שאומר "לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח", שהכוונה מן הסתם היא: שעדיף לא לדבר על הדברים הכואבים, המעצבנים, המציקים, ומוטב להסתיר את הרגשות המעיקים ולהמשיך לזרום עם החיים, מאשר להציף הכל ולהסתכן במשבר או אפילו בפיצוץ.
ואני מציעה שכל אחד ישאל את עצמו: האמנם זה עדיף? מהו המחיר הכבד עוד יותר, שעלולים לשלם על כך? (ולא בכסף) ואם אנחנו חוששים או לא יודעים לעשות את זה לבד, מי יכול לעזור לנו?

כמה סימנים מובהקים שלפיהם נדע שהגיע הזמן לעשות ניקיון פסח בזוגיות שלנו:
1. לא זכור לנו מתי בפעם האחרונה ישבנו לשוחח על הזוגיות שלנו.
2. החיים שלנו סובבים רק סביב העבודה, הילדים והבית.
3. אנחנו מרגישים שכבר אין את הכיף, הצחוק והחוויות המשותפות שהיו לנו פעם.
4. חוסר סבלנות, ביקורת וטענות כלפי בני הזוג שלנו, תופסים חלק נכבד מהיום.
5. כמות המריבות עולה על כמות ההנאה והשהות ביחד.
6. אנחנו מעדיפים לעשות כל דבר אחר, מאשר להיות בבית ולהתמודד עם בעיות הזוגיות.
7. יחסי מין או אפילו רק מגע אינטימי ורומנטי כבר לא בסדר העדיפות שלנו.
8. אין בינינו הסכמה על נושאים שחוזרים על עצמם שוב ושוב.

אם הזוגיות שלכם מתאפיינת באחד או יותר מהמצבים האלה, זהו בדיוק הזמן לרוקן את מגירות הזוגיות, לנער את "האבק" ממערכת היחסים, למיין צרכים, לסדר מטרות, לרענן את התקשורת ולהתחדש.
ולא! ממש לא "להציף במים", לא "לחבוט בכוח", לא "לשפשף בליפה מברזל" או "לחנוק בחומרים רעילים", אלא ההיפך… דברו!
שבו לשיחה רגועה, בהקשבה הדדית, ללא האשמות או עלבונות. התייחסו לכעסים כמו אל חפצים שאתם כבר לא צריכים, הוציאו אותם מהבית, התאמצו לסלוח והתחילו לאהוב מחדש.
אני כאן בשבילכם.

זוג בזיג-זוג

לפניכם, טור מיוחד עם עשרת הדיברות לזוגיות מאושרת:

אל תנסה לשנות את רעך. אין טעם להשקיע אנרגיות בניסיון לשנות את בני הזוג שלכם, השקיעו את האנרגיות במאמץ לשנות את עצמכם. וככלל, המציאות לא תשתנה על פי רצונותיכם, אבל ההסתכלות שלכם על המציאות, תלויה רק בכם.
אל תתעלמו מהכרת הטוב. הפנימו היטב, שאין דבר כזה "מובן מאליו". מחובתנו להעריך ולהודות על כל עשייה שמישהו מבני הזוג תורם לבית, למשפחה ולמערכת היחסים, גם אם זה נראה "מובן מאליו".

בחרו להסתכל על כל היתרונות. לכולם יש חסרונות. כן, גם לכם. אם תסתכלו על החסרונות בזכוכית מגדלת, אזי הם אלה שיקבלו את הפוקוס ותמצאו את עצמכם מתוסכלים. שימו את הזרקור על הדברים הטובים ושם תמצאו את השמחה.

אל תדברו בשפה ביקורתית ומאשימה. אין דבר כזה ביקורת בונה, וכשהיא מלווה בהאשמות היא לעולם הרסנית. במקום לנסות להוכיח את האחר, שתפו אותו בבקשות שלכם. במקום לומר "את/ה אף פעם לא עושה", אמרו מה ישמח אתכם שכן ייעשה.
כבדו את דברי האחר. לעולם לא תסכימו במאת האחוזים על הכל, וזה בסדר. אולם יש דרך לומר את דעתכם מבלי לקטול או לזלזל בדעה שאינכם מסכימים לה. ראשית, הקשיבו. ואל תאמרו "את/ה מדבר/ת שטויות", מכובד יותר: "אני לא מסכים עם דעתך".

אל תערבו שמחה בשמחה או קושי בקושי. כאשר בן זוגכם מתרגש לספר על שמחה או כשהוא משתף אתכם בקושי, אל תקפצו ותספרו על השמחה או הקושי שלכם. תנו לו את המקום האישי שלו לחלוק ולפרוק מטענים רגשיים. היו שם בשבילו. כשיסיים, יהיה פנוי רגשית לשמוע גם אתכם. אל תפרשו את דברי האחר. את הפרשנות שלכם על דברי האחר או על מעשיו, תשמרו לעצמכם. לעולם לא תדעו בדיוק למה התכוון, אם לא שמעתם ממנו הסבר מפורש על כוונתו. פרשנות מנקודת המבט שלכם, היא רק שלכם. פרשנות מוטעית מובילה לכדור שלג מתגלגל, שקשה לעצור.

עשו לכם הרגל קבוע וצאו ל"דייט" פעם בשבוע. זוגיות דורשת טיפוח והשקעה. קיבעו ביומן (ברצינות) זמן איכות רק לשניכם, כדי לשבור את שגרת היומיום ולרענן את מערכת היחסים. דייט לא חייב להיות הוצאה כספית, דייט הוא המרחב המשותף שאתם בוחרים לבלות בו ביחד.
תאהבו ללא תנאים. מי שרוצה לזכות באהבה, צריך לתת אהבה מבלי לצפות לקבל דבר בתמורה. ככל שתעניקו לבני הזוג שלכם, כך תאהבו אותם יותר ותקבלו יחס אוהב בחזרה. נסו ליישם את צורת האהבה שלכם לילדיכם, גם בזוגיות.
תאמינו שאפשר לתקן. אם הגעתם לאווירה לא נעימה בבית, זכרו שלכל אחד מכם היה חלק בתוצאה. כמו בטנגו, גם בזוגיות, ישנם שני שותפים לריקוד. קחו אחריות על הצד שלכם, והאמינו בְּפוטנציאל ההצלחה שבזוגיות שלכם. "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן".

יום האישה???

יש לנו יום ("אחד") בשנה שאנחנו יכולות להתפנק, או לפחות להכריז שמגיע לנו. יום שבו נוכל להרגיש (אולי) מחוזרות, נאהבות וליהנות מקצת יותר נעים בגב, ובנוסף לשחק את "הקשוחות" שעומדות על זכויותיהן החברתיות והסוציאליות. אנחנו עושים קצת מישמַש מהרעיון המקורי של אותו "יום הפועלות" ההיסטורי, ומשלבים בו קוקטייל של יום האם ויום הולנטיין, תערובת פוליטיקה, סוציולוגיה ומגדר, ובעיקר תיבול חריף של פמיניזם.

חגיגה ממש! לתפארת מדינת ישראל. עד כאן הציניות. ומעכשיו הרצינות.

שמעתי מישהי ביום האישה, אומרת: "זה מרגיש כאילו אנחנו מצורעות". הבנתי את הכוונה שלה. התחושה שאולי היום הזה דווקא מעודד תודעה קורבנית אצל נשים ונותן לגיטימציה להדגיש את המקומות ה"חלשים" שלהן, במקום את ההיפך. דוחף לשים את הפוקוס על ההדרה, במקום על ההידור.

אין ספק שיש לנו במה להתהדר, אבל לא זה העניין. השאלה היא מה עושים עם כל היכולות, הכישורים והחוזקות הנשיוֹת האלה?

נכון שברוב המקומות חגגו כראוי את הנשיוּת ונתנו לה מקום של פאר וכבוד, בחלקם אף השתתפתי בעצמי, אבל כשחושבים תכלס' על המציאות אז בעצם אני פוגשת אותן אצלי מדי יום. את אותן נשים שאני מאמנת. הנשים האלה שרוצות לעשות שינוי ונתקלות במחסומים פנימיים ופחד. שרוצות למצות את היכולות שלהן ומתקשות להאמין בעצמן. שמשוועות להעלות את הביטחון העצמי וחוששות מתגובות מנמיכות. שמבקשות להיות מוערכות אבל לא מעריכות את עצמן. שצמאות ללמוד, להתקדם בדרגות העבודה ואף חולמות לפתח קריירה, אבל יש מישהו שדואג "לכבות" את ה- passion שלהן להצליח. שלא לדבר על מקרי אלימות רגשית, מילולית, כלכלית ופיזית, שמשַתְקים אותן ואת כבודן העצמי.

ומה המשותף לחלק גדול מהן? נכון! רובן נשואות או שנמצאות במערכת זוגית כזו או אחרת, ורבות מהן מעידות על חוסר תמיכה מוחלט של בן הזוג לממש את עצמן, להתפתח ולהרגיש שהן חיות את הצרכים והרצונות שלהן. ואני לא מדברת רק על רצון לקריירה מפוארת, אלא אפילו על הדברים הקטנים, כדוגמת יציאה לבילוי עם חברות, עיסוק בתחביב, לימודֵי העשרה וכדומה. לא פעם אני נתקלת בנשים שנשלטות על ידי הגברים שלצידן, מבלי יכולת לקבל החלטות בעצמן או חס ושלום לבצע מהלך מסויים ללא "אישור" של בן זוגן, כשמדובר בעניין לגמרי אישי שלהן.

אישה שטוב לה עם המציאות הזו, לא מעיק עליה, לא מתסכל אותה, והיא מרגישה שכך היא רוצה "לנהל" את חייה, מי אני שאומר לה אחרת? אבל אם את, אישה יקרה, מרגישה שהמצב מעיק, פוגע, מתסכל וכואב, אין שום סיבה בעולם שתמשיכי לחיות כך!
אני מאמינה שאף פעם לא מאוחר לעשות שינוי, צריך רק להחליט שבאמת רוצים לעשות אותו. וכשיש את ה"מה" שרוצים, מוצאים את ה"איך" לעשות אותו.
אני כאן בשבילכן.

יום המשפחה שווה ליום הזוגיות

כך אני אומרת לבני זוג רבים המגיעים אליי לאימון, עוד בשלב שבו הם צריכים להחליט על הצעדים שהם מוכנים לעשות כדי שהמערכת הזוגית שלהם תתפקד כראוי. "תִחזוק המשפחה תלוי קודם כל בחוזק של הזוגיות", אני מקפידה להוסיף.
דוגמה פשוטה אפשר ללמוד מבקבוק שתייה. אם אחזיק בידי בקבוק ריק, הרי שעם כל הרצון הטוב שלי, לא אוכל למזוג ממנו שום דבר לאחרים. אולם ככל שהבקבוק יהיה מלא, כך אוכל לא רק ליהנות ממנו, אלא גם להעניק ממנו לאנשים שאני רוצה להרוות. ככל שהבקבוק יהיה מלא יותר, כך האפשרות להעניק, תהיה גדולה.

זוגיות יציבה, היא הבסיס למשפחה מאושרת. בראש ובראשונה, זה מביא את שני בני הזוג להיות שמחים זה עם זו. זוגיות מורכבת משני אנשים פרטיים שיש להם צרכים, רצונות ושאיפות אישיות, שלא אמורות להיבלע בתוך הזוגיות, אלא להיפך, הזוגיות היא כוח למיצוי אישי. כל עוד הפרט שמח עם עצמו, אוהב את עצמו ומממש את עצמו, בתמיכת בן/בת הזוג, אז גם הזוגיות יציבה ובריאה, כך שבני הזוג שמחים להיות ביחד, והם (בדרך כלל) רגועים ונינוחים.

בתום יום עבודה כיף לשוב הביתה לבני הזוג שמצפים להם. כאשר זו האווירה ביניהם, הם מתמלאים באנרגיות טובות, ואין ספק שזה מושלך גם על הילדים שנמצאים בבית. ילדים, ולא משנה באיזה גילאים, עיניהם נשואות אל ההורים. הם לומדים אותם, מכירים אותם ולרוב גם מחקים אותם. יותר מכך: ילד הוא מאושר, כאשר הוא גדל עם תחושת ביטחון ויציבות. ילד שחי באווירה נעימה ובריאה, מתמלא שמחה וסיפוק.

כשהתא המשפחתי הוא בריא, כשיש בו שמחה, הוא מהווה בסיס יציב לכל הקיום המשפחתי של ההורים והילדים. הילדים ילכו לבית הספר עם מצב רוח חיובי ויעבירו אותו הלאה, במעגלים רחבים יותר. גם ההורים עצמם ישליכו את החוסן הנפשי למשפחה המורחבת: הסבא והסבתא, הדודים ובני הדודים וכו'. ביתם יהווה סוג של חממה שנעים להיכנס לתוכה. כי בינינו, כולנו נמשכים למקום שבו אנשים שמחים, מחייכים וטוב להם.

אגב, זה לא נגמר בכך, שכן כשאיש ואישה הולכים לעבודתם ולעיסוקיהם, הם 'מעבירים' הלאה את האנרגיות הטובות גם לאנשים סביבם. הם מוערכים ומקבלים 'פידבק' חיובי בחזרה, מה שמחזק אותם עוד יותר.

כשאדם משקיע בעסקה מסוימת, הוא מצפה בראש ובראשונה שהקרן תחזור אליו, ולאחר מכן לפירות ולרווחים. כך גם בזוגיות ומשפחה! אני מאמינה לגמרי, שהשקעה של בני הזוג האחד בשנייה, מניבה תשואה גבוהה של הנאה, סיפוק, העצמה אישית, הורות שְמֵחה, וחיים שופעים ובריאים יותר, פיזית ונפשית.

שאלו את עצמכם: כשהתשואה כל כך גבוהה, האם שווה להשקיע?!

בגידה, או לא בגידה

גיא לא נשאר חייב: "אני לא מסתיר ממך כלום", טען. "הייתה אווירה נחמדה עם כל עובדי המחלקה. וכן, צחקנו, רקדנו, התחבקנו, והנשיקה הייתה חברית לגמרי, לא יותר מזה. זה מקובל. אין פה שום בגידה, מלבד חברות כייפית". "זה בדיוק בגידה!" התעקשה. "אם זה לא בגידה, אז מה כן בגידה בעיניך?"

מהי באמת בגידה? האם כל האנשים מגדירים 'בגידה' באותו אופן? מה הופך קשר מסוים לבגידה? ומי קובע את הגבול של מהי בגידה ומה לא?

אין תשובה אחת מוחלטת, שכן זה תלוי מאד בתחושה האישית של כל אחד. יש מי שחשים נבגדים גם אם בני הזוג נמצאים בקשר אישי קרוב עם חבר או חברה ו/או כאלו שמקיימים שיחות נפש. יש כאלה שבגידה בעיניהם היא רק קשר פיזי אינטימי וכל השאר לגיטימי. יש מי שייתנו לבן/בת הזוג שלהם להתחבק עם חבר/ה, כי הם יודעים שזו ההתנהלות הסחבקית הרגילה שלהם, ותו לא. ויש גם כאלה, שבעיניהם אפילו סימוס של חיבה היא בגידה. אמנם לא פיזית, אבל רגשית.

לא פעם הדגשתי את החשיבות של "תיאום ציפיות" בין בני הזוג. מה שמתאים לזוג אחד, לא בהכרח מתאים לאופיים של זוגות אחרים. מה שמתאים לאיש, אולי לא מתאים לאישה, ולהיפך. בתיאום ציפיות ישנם, בין היתר, הצבת גבולות שיהיו מקובלים על שני בני הזוג, ושאותם לא עוברים.
חשוב מאד שבני הזוג יעבירו זה לזו את התחושות ואת הקושי בנוגע לקשרים שמפריעים להם, מבלי להפנות אצבע מאשימה או לצאת בהצהרות והכרזות. חשוב להבין ולהיות קשוב למה שמפריע לבן/בת הזוג. כשאישה מסרבת שבעלה יפלרטט אם נשים אחרות כי היא מרגישה חוסר ביטחון, על הבעל לדאוג לתחושת הביטחון הרגשי שלה, גם אם בעיניו זה רק פלירטוט.

בדרך כלל, בני זוג יאפשרו להתנהג ברמת פתיחות כזו או אחרת, לפי כמה פרמטרים: הכרת ההתנהלות האופיינית, ניסיון העבר ורמת האמון ההדדי. אם אין אמון בין בני הזוג, סביר להניח שקשר קרוב עם אדם אחר, יכול להיחשד כיותר מ"סתם" חברות ולעורר חשש ליחסים אינטימיים יותר. הבסיס הוא אפוא ליצור מערכת של אמון בזוגיות, להשקיע בה ולטפח אותה, ואז ממילא החששות מתמעטים.

בגידה היא צעד לא ראוי ולא הוגן, גם אם היתה, לכאורה, "סיבה טובה" לכך. יחד עם זאת, היא לא סימן בהכרח לסוף הדרך. לא מעט זוגות שפגשתי, התמודדו עם משברי בגידה, ולמרות הקושי, הצליחו להתרומם, לפתוח דף חדש ולבנות מערכת זוגית טובה, יציבה ובריאה יותר.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתיאום פגישות
054-5919824
פייסבוק: שביל הבחירה – ריקי עזרא / אימון אישי וזוגי

שנים ללא זוגיות

תחילה אענה על השאלה הראשונה. רבקה חדד ז"ל, שבודאי היתה מוכרת לרבים, נפטרה השבוע בשיבה טובה, במלאת לה 102 שנים. רבקה היא סבתא שלי, ועל שמה אני קרויה. לכן בחרתי להקדיש לה את הטור שלי.

על השאלה השנייה, ארחיב מעט. ברור שאין לי שום כוונה לנתח את הסיבה שבגללה סבתא שלי בחרה לחיות עשרות שנים ללא זוגיות. מן הסתם, אף פעם לא חשבתי על זה, בטח לא בתור ילדה שנולדה למציאות שסבא קיים רק בַּתמונה שבסלון, וגם לא כיום בחיי המקצועיים כמאמנת אישית ויועצת זוגית, שעובדת עם אנשים שמאוד רוצים זוגיות בחייהם. אבל כשאחד מבניה, דוֹד שלי, הספיד אותה בהלוויה ואמר: "אמא… לא העלית על דעתך אפילו את המחשבה בנוגע לפרק ב', כדי להשקיע את כל כולך לַגידול ולַחינוך שלנו", זה עורר בי את הצורך לכתוב שורות אלה.

אובדן בן זוג אהוב הוא דבר נורא. הוא מסב צער וכאב רב ומותיר את האלמן במציאות קשה להתמודדות, במיוחד כשהילדים עדיין קטנים או כשכבר עזבו את הקן והבית ריק. הקושי הגדול ביותר הוא תחושת הריקנות הפתאומית, סוף של שותפות מיוחדת, רגשית, מינית, הורית ואף חברתית. אדם המוצא את עצמו מרוקן ממה שהעניק משמעות לחייו, מכל התפקידים שהוא מילא, צריך פתאום לאסוף את עצמו ולמלא את החסַרים במשמעות חדשה.

יש המתאלמנים בגיל צעיר יחסית ויש את אלה שחיים שנים רבות יחד, עד שהזקנה מפרידה ביניהם. כך או כך, תהליך האבל הוא אינדיווידואלי, משתנה מאדם לאדם ותלוי בנסיבות המוות, אך כעבור תקופה מסוימת ואישית ישנה חזרה הדרגתית לחיים והסתגלות למצב החדש.
פרק ב' על רקע אלמנוּת מאפשר תמיכה הדדית, מספק הזדמנות להתחיל מחדש ומעורר תקווה מחודשת לעתיד. המוכנות להכיר בן זוג אחר מגיעה בדרך כלל ממקום של עיבוד הרגשות הקשים והשלמה עם האובדן. בן הזוג נדרש לעבור שינוי משמעותי בדימוי העצמי שלו, באורח חייו ובהרגלים שלו, גם האישיים וגם החברתיים. אין קיצורי דרך, רק כשמסתיים תהליך העיבוד וההשלמה, אפשר להתחיל לחשוב על קשר אחר.

נכון, סבתא שלי עשתה את הבחירה שלה, והסיבה האמיתית לכך שמורה אצלה. מה גם, שבזמנה לא נהגו ללכת לאיש מקצוע כדי לקבל עזרה בהתמודדות מול מציאות של "לבד", או של רצון ליצירת זוגיות חדשה, פשוט התנהלו בַּכוחות ובַתנאים שהיו.
היום זה אחרת. היום יש את האמצעים לעזור לאלמנים לפלס דרך, לעבד, להתמודד עם האובדן ולנסות ליצור זוגיות אחרת, אם יש להם רצון בכך.
יהי זכרך ברוך, סבתא יקרה שלי.

זוג בזיג-זוג

נמאס לי שלא מקשיבים לי. נמאס לי לחיות בתסכול. נמאס לי להיפגע כל הזמן. נמאס לי שאין בינינו אינטימיות. נמאס לי משתיקות. נמאס לי מוויתורים. נמאס לי מהאווירה בבית. נמאס לי מהמתח בינינו. נמאס לי שרק אני רוצה שינוי. נמאס לי שאין שיתוף פעולה. נמאס לי לחשוב על פרידה. נמאס לי להראות את האהבה שלי ולא להרגיש אהבה בחזרה.
נמאס לי שנמאס לי!

מסכימים איתי שמספיק "נמאס לי" אחד, מתוך כל הרשימה הזו, כדי להרגיש אי-נוחות? ואם יש יותר מאחד, מה מרגישים אז? ושאלת השאלות היא: מה בוחרים לעשות עם זה?

המשותף לכל הרשימה ה"מפוארת" הזו, הוא הריחוק שבני זוג מתחילים להרגיש. ריחוק שמעיד בדרך כלל על היעדר השקעה בקשר ועל נקודות דימיון משותפות כמו רצונות, הנאות וכדומה, שהיו ונעלמו עם הזמן. כאשר זוג מאבד את הנקודות המשותפות שהיו להם, הם מפסיקים בשלב מסוים להתייחס לרצונות, לצרכים, למחשבות ולהנאות המשותפות, וכשהמצב נמשך שנים ללא ניסיון לתקן אותו, הם יכולים להפוך ממש לשני זרים החולקים בית אחד.

בני אדם מרגישים קרובים זה לזה כשיש ביניהם מגע פיזי ורגשי, וכאשר אלה כבר לא קיימים הם מתחילים להרגיש ביניהם את הריחוק שהולך וגובר. בעקבות כך, גם אין את האנרגיות המתאימות להשקיע, לשמר ולטפח בקשר הזוגי את תחושת השייכות זה לזה, ואת התקשורת הפיזית והרגשית.

אנשים שנמצאים בזוגיות ארוכת טווח יכולים להעיד על תחושה שבני הזוג שלהם כבר לא שומעים אותם, לא רק ברמה השמיעתית הפיזית, אלא ברמה עמוקה יותר של הקשבה. ההרגשה ש"אין לי מקום, ולא מתייחסים למה שאני באמת רוצה ומבקש/ת", תופסת לפעמים מקום מרכזי בשגרת החיים הרגילה. מאבקים של אגו, מי צודק, ועד כמה כל אחד עושה את התפקיד שלו כראוי, לא רק שפוגעים בהנאה מהזוגיות, אלא מרחיקים וגורמים לתחושת ניכור.

אותה תחושת ניכור, המביאה לתסכול, גורמת לאותו צמד מילים "נמאס לי" להתבטא ולפרוץ החוצה. זהו ביטוי למצב של "הגיעו מים נפש", של "אני לא יכול/ה לשאת יותר את המצב". זהו סוג של זעקה לעזרה, כשלא תמיד מאמינים באמת שיש דרך לשפר את המצב.
בשלב זה עומדות בפניכם שתי אפשרויות בחירה: 1. להרים ידיים, לומר נואש ולתת לאנרגיות השליליות לדרדר את המצב למקום של "אין מוצא" וחוסר אמונה שדברים יכולים להיות אחרת. 2. לקחת אחריות על החיים שלכם, לתפוס בשתי ידיים את ההזדמנות לצמוח מתוך המשבר, ולפנות לעזרה מקצועית שיכולה לתת לכם כלים מעשיים, יומיומיים להתמודדות אישית וזוגית.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתיאום פגישות
054-5919824
פייסבוק: שביל הבחירה – ריקי עזרא / אימון אישי וזוגי

מחכים לנס?

כשאני אומרת לאנשים ולזוגות שמגיעים אליי שהשינוי תלוי בהם, בהחלטה שלהם לעשות צעדים משמעותיים, ברצון של כל אחד לבחור לקחת אחריות על החיים האישיים והזוגיים שלהם, במוכנות להתמיד בהרגלים חדשים, וכן, גם בתקציב הכלכלי הנדרש לפעמים לייעוץ זוגי, הם אומרים לי "זה לא כזה פשוט וקל".

מישהו שמע/קרא אותי פעם אומרת, שלתחזק את הזוגיות זה פשוט וקל?

נדמה לי שיש עוד כמה דברים בחיים שלנו (וכל אחד יימנה אותם לעצמו), שהם לא כל כך קלים, ובכל זאת אנחנו עושים אותם. למה? כי אנחנו חייבים? כי ככה צריך? כי אין ברירה? כי החברה מכתיבה? כי הבוס בעבודה לוחץ?
כן קראתם אותי, יותר מפעם אחת, אומרת שזוגיות זו "עבודה" לכל דבר, ואם לא משקיעים בה היא יורדת לטמיון. אהבה דורשת השקעה, תשוקה זקוקה לחידוש, יציבות במערכת היחסים תלויה בהקשבה, בשיתוף, בתקשורת טובה ובכבוד הדדי.
משום מה, במקרים רבים, אנחנו נוטים לוותר לעצמנו ולזוגיות שלנו, ולא לשים אותם בראש סדר העדיפויות, לפני העבודה והמטלות היומיומיות. עול הפרנסה וגידול הילדים מונע מאיתנו לעצור רגע ולחשוב, ומשבש את ההיגיון הבריא שאומר: "אם יהיה לי טוב עם עצמי ועם הזוגיות שלי, כל תחומי החיים שלי יושפעו מכך לטובה!"

ובהשראת נס פח השמן, בו כמות קטנה שהיתה אמורה להספיק ליום אחד הספיקה למאור של שמונה ימים, נוכל לקחת "טיפ" קטן לחיי הזוגיות: מילה טובה אחת לבני הזוג, מחווה קטנה, פרגון נחמד, מגע מלטף, נשיקה, תשומת לב אינטימית… יכולים לספק כל כך הרבה אנרגיות ורגשות חיוביים. זאת בתנאי, שהם ניתנים ברוחב לב, בפשטות רגשית המבטאת את הרצון האמיתי לקרבה, במילים שאינן מתפזרות חלולות באוויר, אלא מלאות בכוונה ובמשמעות, באופן כזה שיהיה כיף לקבל אותם.
אז אפרופו "ניסים", אין בעיה להאמין שהם קורים ועוד ייקרו, אבל אל תשבו ותחכו להם, ויותר מכך, אל תחכו שיכאב! אלא קומו ועשו מעשה.

זהו, הרמתי ידיים!

הם ישבו מולי, סקפטיים לחלוטין, בדבר הסיכוי שמַשהו יכול להשתנות, אם הם יעברו את התהליך לבד. "הרי זה לא תלוי רק בי!", כך הם טענו. לשמחתי, הם היו חדורי מוטיבציה ורצון לעשות שינוי, שבאופן מדהים הפעולות שהם עשו (בהתמדה) והכלים שהם רכשו במפגשים, גרמו לצד השני להבין שמשהו "אחר" קורה. אם גם אתם נתקלים בסירוב של בני הזוג להגיע יחד לאימון זוגי, הרי לכם מספר דרכים כדי לנסות להביאם לשיתוף פעולה:

1. שתפו את בני הזוג בתחושות שלכם, ועד כמה התהליך חשוב לכם. אם התקשורת ביניכם לקויה, יהיה עליכם למצוא "שעת כושר" מתאימה לשיחה כזו. לא בשעת כעס או מריבה, ולא בשעה שהאחר עסוק בענייניו ואינו "זמין" להקשבה. דברו על הצורך שלכם! ואל תאשימי אותו בסרבנותו.

2. הציעו לבן הזוג להגיע רק לפגישת היכרות, כדי להתרשם ולשמוע יותר פרטים על התהליך. יתכן מאוד שהחשש יפחת. כך גם ניתן לברר באופן ישיר ממה נובעת ההתנגדות.

3. בקשו מבן הזוג "לסייע" לכם בכך שיצטרף למפגש אחד או שניים. המסר שאתם, כביכול, מעבירים הוא: "זה לא את/ה, זה אני". כשמדובר בבקשת עזרה, רוב האנשים מוכנים להיות שם.

4. אם הצלחתם להביא את בני הזוג להסכמה 'מאולצת', תוך כדי הבעת פרצוף של "עושה לכם טובה", לא נורא! גם בהפגנת פסיביות וחוסר שיתוף פעולה, עדיין נמצאים יחד במרחב האימוני, ולרוב יש גם הקשבה. איש מקצוע יודע להשתמש בְּכלים שיסייעו ל"סרבן" להבין ששיתוף פעולה ישתלם לו.

5. אל תפטפטו עם החברים. הבטיחו לבני זוגכם שמירה על סודיות מוחלטת בדבר הליכתכם לאימון זוגי. יש שרואים בכך (לצערי) פגיעה באגו שלהם. עם הזמן, כשהתהליך מתקדם, מבינים את התועלת האישית והזוגית הרבַּה. וכשרואים תוצאות והצלחות, כבר לא מהססים אפילו לרוץ ולהמליץ לחברים.

6. אין להתבטא במשפטים מאשימים ובביקורת. כמובן, לא לפגוע ולהשפיל. משפט כמו "אם אתה רוצה לראות מי צודק, בוא נלך לאימון זוגי", הוא מיותר בהחלט. ובכלל, מאמן מקצועי לעולם לא "תופס צד".

אין ספק, שהמצב האידיאלי הוא לעבור את התהליך ביחד. השותפות תיתן תוצאה טובה יותר, ולרוב אף מהירה יותר. אבל, אם כל ניסיונות השכנוע נכשלו, האם תעדיפו להרים ידיים ולהישאר תקועים בדיוק במקום שבו אתם נמצאים היום? האם תבחרו להיכנע למצב, ובכך לעשות טעות שעלולה להחמיר את היחסים ולהוביל למחיר כבד יותר? אני כאן לעזור.

בהצלחה
שלכם, ריקי

לתיאום פגישות
054-5919824
פייסבוק: שביל הבחירה – ריקי עזרא / אימון אישי וזוגי

זוג בזיג-זוג

הם ישבו מולי, סקפטיים לחלוטין, בדבר הסיכוי שמַשהו יכול להשתנות, אם הם יעברו את התהליך לבד. "הרי זה לא תלוי רק בי!", כך הם טענו. לשמחתי, הם היו חדורי מוטיבציה ורצון לעשות שינוי, שבאופן מדהים הפעולות שהם עשו (בהתמדה) והכלים שהם רכשו במפגשים, גרמו לצד השני להבין שמשהו "אחר" קורה.

אם גם אתם נתקלים בסירוב של בני הזוג להגיע יחד לאימון זוגי, הרי לכם מספר דרכים כדי לנסות להביאם לשיתוף פעולה:
1. שתפו את בני הזוג בתחושות שלכם, ועד כמה התהליך חשוב לכם. אם התקשורת ביניכם לקויה, יהיה עליכם למצוא "שעת כושר" מתאימה לשיחה כזו. לא בשעת כעס או מריבה, ולא בשעה שהאחר עסוק בענייניו ואינו "זמין" להקשבה. דברו על הצורך שלכם! ואל תאשימי אותו בסרבנותו.
2. הציעו לבן הזוג להגיע רק לפגישת היכרות, כדי להתרשם ולשמוע יותר פרטים על התהליך. יתכן מאוד שהחשש יפחת. כך גם ניתן לברר באופן ישיר ממה נובעת ההתנגדות.
3. בקשו מבן הזוג "לסייע" לכם בכך שיצטרף למפגש אחד או שניים. המסר שאתם, כביכול, מעבירים הוא: "זה לא את/ה, זה אני". כשמדובר בבקשת עזרה, רוב האנשים מוכנים להיות שם.
4. אם הצלחתם להביא את בני הזוג להסכמה 'מאולצת', תוך כדי הבעת פרצוף של "עושה לכם טובה", לא נורא! גם בהפגנת פסיביות וחוסר שיתוף פעולה, עדיין נמצאים יחד במרחב האימוני, ולרוב יש גם הקשבה. איש מקצוע יודע להשתמש בְּכלים שיסייעו ל"סרבן" להבין ששיתוף פעולה ישתלם לו.
5. אל תפטפטו עם החברים. הבטיחו לבני זוגכם שמירה על סודיות מוחלטת בדבר הליכתכם לאימון זוגי. יש שרואים בכך (לצערי) פגיעה באגו שלהם. עם הזמן, כשהתהליך מתקדם, מבינים את התועלת האישית והזוגית הרבַּה. וכשרואים תוצאות והצלחות, כבר לא מהססים אפילו לרוץ ולהמליץ לחברים.
6. אין להתבטא במשפטים מאשימים ובביקורת. כמובן, לא לפגוע ולהשפיל. משפט כמו "אם אתה רוצה לראות מי צודק, בוא נלך לאימון זוגי", הוא מיותר בהחלט. ובכלל, מאמן מקצועי לעולם לא "תופס צד".
אין ספק, שהמצב האידיאלי הוא לעבור את התהליך ביחד. השותפות תיתן תוצאה טובה יותר, ולרוב אף מהירה יותר. אבל, אם כל ניסיונות השכנוע נכשלו, האם תעדיפו להרים ידיים ולהישאר תקועים בדיוק במקום שבו אתם נמצאים היום? האם תבחרו להיכנע למצב, ובכך לעשות טעות שעלולה להחמיר את היחסים ולהוביל למחיר כבד יותר? אני כאן לעזור.

בהצלחה
שלכם, ריקי

לתיאום פגישות
054-5919824
פייסבוק: שביל הבחירה – ריקי עזרא / אימון אישי וזוגי

שגרת זוגיות

צחוק, צחוק, אבל אותי זה לא ממש הצחיק. כן, בשבילי החופשה הגדולה ותקופת החגים היו הזדמנות להיות אמא במשרה מלאה, בלי להתחלק במשימה עם בית הספר. הבאנו את הילדים שלנו כדי להיות ההורים שלהם, לא? אני בטוחה שיש הורים רבים כמוני, שלא ציירו טבלת ייאוש ולא סַפרו את הימים עד לסיום המיוחל. החופשות אפשרו לטייל ביחד, להיות יצירתיים ולחוות מה שלא ניתן לעשות כשהם במסגרת לימודים ושיעורי בית. וגם… לישון עד מאוחר, בלי הלחץ של הבוקר.
ואיך הזוגיות נראית כשכל כך עסוקים בלהיות הורים מסורים בחופשה ובחגים?

הזוגיות לעתים נדחקת הצידה ובמקרים מסויימים אף מאבדת מהיציבות שלה, כשתשומת הלב מתמקדת בילדים. ואם אכן כך, זו ההזדמנות לחזור ל"שגרת זוגיות" תקינה, בזמן שהילדים חוזרים לשגרת מסגרות ולמידה. הבית מתרוקן בשעות הבוקר, כל אחד פונה לדרכו, והשקט היחסי חוזר. המחשבות על רעיונות "הפעלה" לילדים, מפנות את מקומן למחשבות על הזוגיות שאולי נזנחה. זה הזמן לרענן את ה"הפעלות" הזוגיוֹת, לחדש ולהעצים את הקשר.

אחלק את האנשים לשניים: אלה שחייבים להגיע למקום העבודה בשעה מדויקת ולהחתים כרטיס, ואלה שיכולים לתמרן ולהגיע בשעות יותר גמישות.

למתמרנים שביניכם, הייתי ממליצה על "בוקר זוגי מפנק", אחרי שהילדים פוזרו למסגרות. כל זוג והפינוק שלו. אם אתם טיפוסים כאלה, שכל פיסת זמן פנוי בלי הילדים אתם מנצלים לסידורים, לריצות ולמטלות היומיומיות, תעצרו לרגע ותחשבו על התועלת שתצמח לזוגיות שלכם, אם תוותרו לפעמים על המירוץ המטורף ותתפנקו קצת אחד עם השני.

לא מעט זוגות נרתעים משעות הבוקר, גם בגלל אור היום שמשבש את התדר הרומנטי שמכוּון לשעות הערב והלילה בעיקר, וגם בגלל שהשעון הפנימי מורה להם על זמן של עשייה ועבודה, ולא זמן של בילוי ופינוק. מסתבר שהכול בראש. כשהילדים לא באזור, נצלו את מסגרת הזמן הפנויה שלכם לרומנטיקה.

אלה שצריכים להגיע לעבודה בשעת בוקר קבועה, חייבים לעצמם ולזוגיות שלהם למצוא את הדרך להעצים את הקשר הזוגי ולחזק אותו, בשעות אחרות. השקיעו מחשבה ויצירתיות בהעצמת הזוגיות שלכם, גם כשהחיים דוחקים אתכם לפעילות אינטנסיבית. בעידן הודעות הטקסט, התמונות והסרטונים, אפשר להפעיל את הדמיון וליצור "פתקי אהבה" וירטואליים ולהעביר מסרים ורגשות, גם ממקום העבודה. אלה יוצרים תחושת חיבה וקירבה. עם זאת, בשום אופן אין זה תחליף לזמן איכות אמיתי ביחד. הישיבה המשותפת, המבט, הצחוק והמגע, הם אלה שיכולים להחזיר את השפיות לחייכם, כשמדובר בשגרה עמוסה.

חזרה לשגרה? לא רק לילדים, אלא גם לזוגיות הנעימה שלכם.

בהצלחה
שלכם, ריקי

לתיאום פגישות
054-5919824
פייסבוק: שביל הבחירה – ריקי עזרא / אימון אישי וזוגי

X