ראשי / טורים / פרשת השבוע

פרשת השבוע

פרשת השבוע / פרשת ראה

לכאורה ניתן לשאול: כיצד יכול היה משה להראות לישראל ברכה וקללה מוחשיים אשר אינם ניתנים לראיית העין? ועוד, מדוע לגבי הברכה קובע משה: "אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה דיבר משה בלשון ספק: "אם לא תשמעו"? לשאלות אלה משיב המדרש: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', למה נאמר? לפי שנאמר: 'החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה', שמא יאמרו ישראל: הואיל ונתן הקב"ה לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המוות, נלך באיזו מהם שנרצה, תלמוד לומר: 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך' .

משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים: אחד שתחילתו מישור וסופה קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור? בשתיים ושלוש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים, ואתם רואים שביל זה שתחילתו קוצים? בשתיים ושלוש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה לישראל: אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים? בשנים ושלושה ימים הם מצליחים בעולם הזה וסופו לדחות באחרונה, שנאמר: 'כי לא תהיה אחרית לרע". כלומר, משה רע"ה הזהיר כל פרט מישראל בלשון יחיד: "ראה" שלא תטעה אחר מראית הבלי העוה"ז שתחילתו מישור וסופו קוצים, משום שישראל ראו במוחש את מעשי אבותיהם: כשהיו עושים את רצונו של המקום היה מבקש למהר את כניסתם לארץ, אך כיוון שקלקלו מעשיהם טלטלם במדבר ארבעים שנה עד כלותם. לפיכך משה אמר לישראל: ראו את מעשיהם של הראשונים והפיקו לקח מאשר היה בסופם. וכל כך למה? כדי לזרזם שלא יחטאו כאבותיהם בכדי שיכנסו לארץ מיד.

משל למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצלו הרופא אומר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מכולם. מטעם זה נקט משה בלשון החלטית כשאמר לישראל: "את הברכה אשר תשמעו", דהיינו, חייבים אתם לשמוע! כפי שנאמר: 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך'. כלומר, ביצוע המצוות מתוך ראייה רוחנית היא מעלה גבוהה עם שכר גבוה, אך גם קבלת עול המצוות רק מתוך ראיה מוחשית או שמיעה אף הן גורמות לברכה, כמובא בגמ': "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", לפיכך בברכה נאמר: "אשר תשמעו" בלבד. לעומת זאת לגבי הקללה משה רע"ה השתמש בלשון ספק ובתנאי, שנאמר: "והקללה אם לא תשמעו…וסרתם מן הדרך", דהיינו, דרך הקללה קיימת רק אם תקלקלו את מעשיכם בפועל ותנהגו בניגוד לדעת התורה ובניגוד ללקח ראית תוצאות העבר, דהיינו, אם גם לא תשמעו וגם תלכו בדרך שקלקלו אבותיכם רק אז תיצרו מצב של עונש על עצמכם, כמובא בגמ': "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה".

שבת שלום!

פרשת השבוע-פרשת ואתחנן

לכולנו הרי לא חסרות צרות ובעיות בחיינו. לכל אחד יש את הדאגות שלו בעולמו. כולנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא פה ושם את צרכינו, וכולנו גם נופלים מדי פעם לייאוש הרסני. צריך לזכור תמיד שלכל רצון שלנו יש את מספר התפילות המתאים להגשים אותו. אצל משה רבינו הייתה חסרה תפילה אחת בלבד כדי להגיע למספר המתאים (516). מי יודע כמה תפילות אנחנו צריכים על כל בקשה ורצון שצצים לנו, ולאחר 4-5 תפילות בנושא אנו כבר מתחילים להתלונן שהשם לא שומע אותנו ומתייאשים.

דברים רבים מגיעים לנו בקלות, כי כנראה שמספיקה תפילה אחת קטנה כדי להגשים אותם. אבל מאוד יתכן שלא מעט דברים שאנו רוצים להשיג עולים תפילות רבות. אולי התפילות צריכות להיות גם אמתיות יותר שיוצאות מהלב. מישהו מאיתנו הגיע כבר ל-516 תפילות? ואולי אצלנו המספר אפילו גבוה יותר? על זה אנו אומרים בכל יום: "קווה אל השם, חזק ויאמץ לבך וקווה אל השם". לעולם לא להפסיק להתפלל, עוד תפילה ועוד תפילה, ובאיזשהו שלב נגיע לתפילה שתחצה את הקו המתאים וייתנו לנו מהשמיים את מבוקשינו. לא נדע שהתפילה הזו היא זו שתכריע את הכף לאחר כל התפילות שכבר העלינו למעלה. פתאום ללא כל התראה מוקדמת נגלה שהרצון מתגשם. ומי יודע… אולי התפילה המכריעה היא התפילה הבאה שלנו… אבל חשוב לזכור שגם אם לא, צריך להתחזק ולהמשיך להתפלל בכוונה ומעומק הלב עד שניוושע בע"ה. כי מובטח לנו שאם נמשיך להתפלל בעקשנות ובהתמדה, במוקדם או במאוחר נקבל את מבוקשינו.

הלכות שבת

א. אין קידוש אלא במקום סעודה, שנאמר: וקראת לשבת עונג, ופירשו חז"ל, שקריאת השבת (הקידוש) תהיה במקום עונג (הסעודה). לפיכך אם קידש על היין ולא סעד, לא יצא גם ידי חובת קידוש. ואפילו סעד אחר כך בבית אחר לא יצא ידי חובת קידוש. והרי הוא כאוכל בלי קידוש, ולכן אם נאלץ לאכול סעודתו בבית אחר צריך לחזור ולקדש במקום סעודה שם.
ב. מי ששומע מחברו או שכנו את ברכת הקידוש על היין, וכיוון לצאת ידי חובת קידוש, ולא סעד שם, לא יצא ידי חובת קידוש, ובכל זה אין הבדל בין איש לאישה.
ג. לפיכך השומע קידוש מחברו או משכנו הקרוב אליו, ואין דעתו לסעוד שם, אסור לו לטעום כלום, שהואיל ואינו יוצא בזה ידי חובת קידוש, הרי אסור לו לטעום כלום עד שיקדש במקום סעודתו. אבל העומד בביתו ושלחנו ערוך לפניו ושומע הקידוש משכנו, ונתכוון השומע לצאת, וגם השכן המקדש נתכוון להוציאו, יצא ידי חובת קידוש, כיון שסועד במקום ששמע הקידוש.

שבת שלום!

הלכות ומנהגי יום תשעה באב

אם קיבל עליו בפירוש בשפתיו שלא לאכול אחר סעודה המפסקת, אסור לו לאכול יותר אפילו עודנו יום. אבל אם קיבל עליו בהרהור בלב אינה קבלה.

ראוי ונכון להחמיר שלא לעשן סיגריות בתשעה באב, ובפרט יש להחמיר בעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת. אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאד בעישון, ויש לו צער גדול במניעתו מעישון סיגריות, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצנעא בתוך ביתו וכדומה, אבל לא יעשן בפרהסיה בתשעה באב.

רחיצה אסורה בתשעה באב בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. בשחרית נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ולאחר שניגבם ועדיין לחות קצת מעבירם על עיניו. אם היה לכלוך על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש. מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך.

נשים המבשלות ומדיחות הירקות במים, אף על פי שידיהם נוגעות במים, אין לחוש על זה כלל. וסיכה אינה אסורה אלא של תענוג.

נעילת הסנדל אסורה בין לאנשים בין לנשים, ודווקא בנעלים של עור, אבל של בגד ועץ וגומי, מותר, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, ואפילו לובש גרבים ונועל עליהם נעלי עור אסור.

אם שכח לקנות נעלי גומי לפני תשעה באב, רשאי לקנות לאחר מכן, אך נכון מלכתחילה שיחדש אותם איזה זמן קודם שבוע שחל בו תשעה באב.

אסור ללמוד תורה ביום זה, גם על ידי הרהור, כיון שהכל תלוי בשמחת הלב. ומכל מקום כשמהרהר בדברי תורה, ואינו מבין מה שמהרהר, כגון שמהרהר בזוהר הקדוש בתשעה באב, וכדומה, אפשר שאין בזה איסור.

אין לקרוא תהילים בתשעה באב, והמקל בזה יש לו על מה לסמוך, אבל חוק לישראל וסדר מעמדות יש להחמיר שלא לקראם בתשעה באב, אפילו אם הוא רגיל בהם בכל יום. ואומרים בסוף התפלה שיר של יום ואין כאלוהינו ופיטום הקטורת כמו בכל יום.

מותר למסור דבר מידו ליד אשתו שאינה נדה בתשעה באב. וכן מעיקר הדין אין צריך להיזהר בשאר דיני הרחקות בתשעה באב, וכן מעיקר הדין אין צריך להיזהר שלא לגעת באשתו בתשעה באב.

הכל חייבים להתענות בתשעה באב, ואסור לפרוץ גדר, ואפילו מעוברות ומניקות שפטורות משאר צומות של דברי קבלה, מתענות ומשלימות בתשעה באב. אך מעוברות ומניקות שיש להן חולי, אפילו אין בו סכנה אין להם להתענות בתשעה באב. ואם יש להן חולשה רבה, יעשו שאלת חכם. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה.

פרשת שבוע / פרשת מטות

אף שידע שלאחר קיום צווי זה ימות, לא השהה את הדבר ויכל לעשות כן, שהרי ה' לא ציוהו מתי לעשות דבר זה ויכל לחיות עוד הרבה שנים עד שיקיימנו.על כן בני ישראל נתעכבו מלצאת למלחמה עד שנמסרו בעל כורחם שנאמר וימסרו מאלפי ישראל, אך משה עצמו אינו מתחשב בשום דבר, הוא יודע שאת ציווי ה' יש לקיים מיד ואין להתמהמה גם אם הדבר יחיש את מיתתו.

מבאר הגרא"מ ש"ך זצ"ל כי כל חפצו של משה היה להרבות כבוד שמיים, האני שלו כלל לא תפס מקום במחשבתו, והסיבה שפנחס נשלח למשימה זו היא משום הכרת הטוב שהייתה לו למשה, על שגדל במדיין ואמר שאין זה מן הדין שיילחם בה. רוממות רוח וקדושה כזו אין אנו יכולים למצוא בנקל אצל בני אדם, אנו רואים פעמים רבות שאדם יכול להטיף ולדבר על כבוד שמיים, אך כאשר הדבר ידרוש ממנו לוותר על חייו או לצורך ממונו, מעטים הם אלה שיוכלו לעמוד במשימה, ומשה לא נרתע והיה מוכן להקריב את חייו לצורך ריבוי כבוד שמיים ובגלל מידת דרך ארץ אין הוא עצמו יוצא להילחם בעם שהיטיב עמו.

אמנם אצל יהושע תלמידו כתוב במדרש נאמר על יהושע "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך"… היה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבינו ולמה נקצרו שנותיו בעשר שנים שחי רק מאה ועשר שנים? אלא בשעה שאמר הקב"ה למשה "נקום נקמת בני מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמך"… אע"פ שנתבשר על מותו לא איחר הדבר אלא נזדרז "וישלח אותם משה", אבל יהושע כיון שבא להילחם עם ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד אני מת כשם שעשה משה רבינו, מה עשה התחיל מעכב במלחמתם שנאמר "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה"… א"ל הקב"ה כך עשית הריני מקצר את ימיך בעשר שנים.

והנה חלילה לנו לפרש מדרש זה כפשוטו, שיהושע מפני אהבת עצמו ח"ו התעצל במלחמת ל"א מלכים. דבר זה אסור לעלות על הדעת ואין צורך להביא ראיות לזה, אלא ביאור העניין כי ראה יהושע וידע איך היו עם ישראל כל זמן שמשה רבינו היה חי וכמה ירידות ירדו אחר מותו, כמו שכתוב בחז"ל: אמר רבי סימון כל מקום שנאמר "ויהי אחרי מות" חזר העולם לאחוריו, ויהי אחרי מות משה מיד פסק הבאר והמן וענני כבוד פירוש שמיד שמת משה ירד העם כמה מעלות רוחניות אחורנית, שאם לא כן לא היו נפסקים הבאר והמן וענני כבוד, ולא היה העולם חוזר לאחוריו. ואמרו עוד במסכת תמורה אלף ושבע מאות קלות וחמורות וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, ועוד אמרו, בשעה שנפטר משה רבינו ועלה לגן עדן מיד תשש כוחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועתה חשש יהושע מה יהיה כשהוא יסתלק מהם, הרי יינטל מהם אור הלבנה והחושך יכסה ארץ, ומה יעשה הבן ולא יחטא?

פרשת פנחס

דומה לתינוק או לשוטה שנותנים לפניו מאכל טעים ומתוק, והוא בטיפשותו מסרב לאכול עד שמרצים ומפתים אותו.

אדם בר דעת מבין שעליו לנהוג בדיוק להיפך. חובתו היא להודות ואפילו לשלם למי שנותן לו מאכלים ערבים וטובים. בדומה לכך כל המקיים את התורה ומצוותיה כראוי, חש טעם ועונג מאין כמוהו. כמו שאמר נעים זמירות ישראל: "ומתוקים מדבש ונופת צופים".

וכך גם נאמר על עם ישראל "עם מדשני עונג". אחרי התענוג שיש לאדם בעולם הזה, בשעה שמקיים את דברי התורה, הוא גדול עד מאוד, מה המקום לתבוע מהקב"ה שכר עבור קיום התורה? הרי מי שתובע שכר על "המתוקים מדבש ונופת צופים", דומה לאותו תינוק חסר דעה המסרב לאכול מיני מתיקה עד "שיפייסוהו" בדברים אחרים. אדם צריך להודות להקב"ה שנותן לו לטעום מזיו השכינה, שזהו התענוג הגדול ביותר.

כך הוא העניין אצל פנחס: שאילו פנחס היה נהנה ממעשהו, לא הייתה זו מצווה כי אם עבירה, הוא אמנם עשה לשם שמיים ובכאב גדול הרג את זמרי, עד שלא חש שום הנאה, נמצא שאין המצווה שעשה דומה לשאר המצוות שבהן יש הנאה. לכן אפשר להגיד על פנחס: "בדין הוא שייטול שכרו".

מנהגי ימי בין המיצרים:
אין לברך "שהחיינו" על פרי חדש או בגד חדש. בשבתות מותר לברך "שהחיינו", אבל אין ללבוש כלל בגד חדש מראש חודש אב.
אסור לרקוד ריקודים  בימי בין המצרים אפילו ללא כלי נגינה.

פרשת השבוע-פרשת בלק

שואלים המפרשים מדוע באמת היה דיבור הבהמה אילו יכלה לדבר זה היה יותר קשה מדיבורם לבני אדם, כי אם הבהמה הייתה מדברת אין לה את השכל להעלים דברים ולשקר והיא הייתה אומרת רק את האמת, ומול האמת אי אפשר לעמוד, כך אומר הרב קנייבסקי ובלעם במקרה הזה היה יכול להגיד שזה לא אתונו ושהיא משקרת וכו'… אך ידע שכולם יאמינו לאתון ולא לו.

וזה שאמרו חכמים: "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה…". שבלעם החכם שבאומות העולם לא יכל לעמוד בפני תוכחת אתונו, וכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה.

והמשל לאתונו שלבלעם לתוכחה שלעתיד לבוא שבא יוכיח הקב"ה אחד אחד, היא שבדברי האתון הוצגה האמת לעיני כל, וכך גם בדינו של הקב"ה ולא יהיו תירוצים לאף אדם.

עוד שואלים מדוע הוכח בלעם על הכאת אתונו? הרי כל בעל חיים נתון תחת מרות אדונו. עונים המפרשים זה מדובר כשהאדם הוא במעלת אדם, המובדל מן הבהמה בנפשו וברוחו, אבל אם האדם משפיל את נפשו לחיות חיי בהמה עד לדיוטא התחתונה, אין לו שום יתרון על הבהמה וממילא אסור לו לרדות בה ולהכותה. לכן אמרו חז"ל "לפי מה שהוא" כלומר יוכיחו את האדם לפי מעשיו והתנהגותו בזמן אחר ובמקום אחר.

מנהגי ימי בין המיצרים:

מי שמנגן לפרנסתו, או שמלמד נגינה, מותר לו להמשיך בכך עד ראש חודש אב, מכיוון שאינו עושה זאת כדי לשמוח אלא להתפרנס, וכן מותר לתלמידים מסיבה זו ללמוד נגינה בימים אלו, אם קיים חשש סביר שההפסקה בלימוד תפגע בהם, והם יתקשו לחזור למסלול בהמשך.

סעודות מצווה המתקיימות בימין אלו, כגון בר מצווה (ביומו), ברית, פדיון הבן, שבע ברכות או סיום מסכת, יש המתירים לנגן, לשמוע מוסיקה ולרקוד , ובסעודות מצווה המתקיימות לאחר ר"ח אב, לכל הדעות אסור.

מותר לטייל ולשחות בבריכה או בים , אולם משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן יש לאסור זאת. מי ששוחה לשם בריאות, מותר לו להמשיך לשחות גם בתשעת הימים. אכן יש שנמנעו ללכת בימים אלו לבריכה או לים מחשש לסכנה.

נוהגים שלא לברך שהחיינו בימים שבין המצרים . בשבתות שבין המצרים, יש שאסרו לברך שהחיינו, ויש שהתירו, ומנהגינו להקל.

שבת שלום!

פרשת חוקת

"החפץ חיים": עצה טובה לניצול הזמן ללמוד תורה, ובדרך משל המשיל זאת לסוחר גדול שהיה טרוד במסחרו מבוקר עד ערב. מרוב טרדותיו לא היה לאיש זמן להתפלל בציבור, וכמו כן לא נותר לו הרבה זמן במשך היום והלילה לקביעת עתים לתורה.

חלפו השנים ושיער לבן החל מבצבץ בזקנו, כוחותיו נדלדלו, והוא החל לחוש כי קיצו קרב ובא, ולא רחוק היום בו יצטרך לתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים.

אי לכך, החליט כי עליו להכין צידה לדרך, ולצורך זה עליו לשנות את סדר יומו. מאותו יום ואילך הלך בכל יום לבית הכנסת לתפילת שחרית בציבור, אחר התפילה נשאר במשך שעתיים בבית המדרש כדי ללמוד ואחר כך הלך לחנותו.

כאשר הגיע לחנות לאחר שהיה של כשלוש שעות בבית הכנסת ובבית המדרש, שאלה אותו אשתו בתימהון לפשר איחורו, והוסיפה ואמרה לו: הלא ידעת כי בשעות אלו החנות הומה סוחרים הממהרים לדרכם, ומה לך כי התמהמהת מלבוא? התחמק הבעל מלהשיב לה, רק זאת אמר לה שהיה טרוד בעניין חשוב ונאלץ להתעכב. וכך היה במשך כמה ימים היה מאחר לבוא לבית המסחר.

בוקר אחד פקעה סבלנותה של האישה וכאשר ראתה שהוא שוב מאחר, יצאה לחפש אחריו ולברר פעם אחת ולתמיד להיכן הוא נעלם בכל בוקר.

מה רבה תמיהתה כאשר נתברר לה שבעלה נמנה בשעות אלו בבית המדרש, היא מיהרה לשם וראתה במו עיניה את בעלה יושב רכון על הספרים והוגה בתורה, מיד הרימה קול גדול ואמרה מה איתך? יצאת מדעתך? החנות מלאה קונים ואתה יושב כאן ולומד? ענה בעלה ואמר לה: מה היית עושה אילו בוקר אחד היה מלאך המוות בא ואומר לך שהגיע זמני להפטר מן העולם, כלום היית יכולה לומר לו שאין עתה פנאי לכך, בגלל שהחנות מלאה קונים? בוודאי לא היית יכולה לומר זאת. אם כן מהיום ואילך חשבי בכל בוקר בשעות שאני נעדר מהחנות, כאילו נלקחתי על ידי מלאך המוות, ומה אכפת לך שאחרי שעה או שעתיים אקום לתחייה ואבוא לעזור לך בחנות…

רעיון זה כלול במאמר "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם…". על האדם לחשוב כאילו הוא מת ואז יתבטלו כל התירוצים והסיבות המעכבים אותו מללמוד. ואז ימצא זמן ללמוד.

מסופר על ה"חתם סופר", שכאשר נשאל לסוד הצלחתו הגדולה בתורה, ענה: נהייתי תלמיד חכם גדול בחמש דקות. התפלאו השואלים, והסביר להם… את אותם חמש דקות המרובים והמבוזבזים שיש לנו ביום ניצלתי ולמדתי בהם כל פעם… שנזכה לנצל את זמננו ללימוד תורה ומעשים טובים.

שבת שלום!

פרשת השבוע: פרשת קרח

דוגמא מוחשית אנו רואים, שכולנו יודעים ומאמינים בחיי העולם הבא וברוב הטוב הצפון בו, ובמהלך החיים אין לידיעה הזו שליטה כלל על רבים מקרבנו.
הרמח"ל אומר "שיתברר ויתאמת אצל האדם". כלומר, כדי שההכרה תשמש יסוד ושורש, יש להוסיף את הבירור ואימות כדי שיותאם הלב אל המח.
בעלי החיים אינם צריכים להתייגע לצורך קיומם, אך האדם נזקק להשקיע עמל, זמן וכסף כדי להשיג את הדברים הנחוצים לו לקיומו, רק אם כמה ימים יזניח את עצמו, כבר לא יוכלו לעמוד במחיצתו. מצד טבעם של החיות, לכל אחד יש את טבעו האופייני לו, אך באדם נתמזגו כל הכוחות הפראיים והטובים של בעלי חיים שונים.
המסקנה: העולם הזה הוא עולמם של בעלי החיים, ואין מקומו של האדם כאן, אלא מקומו בעולם אחר, ולצורך הכנה הוא נשלח לעולם הזה. וכשאדם דווקא רוצה להתחיל לשנות הרגלים או מידות, פתאום מופיע יצר הרע ומעכב בעדו.
בפרשה זו העוסקת בכוחן של מידות הטבועות באדם, את קרח הורידו לשאול תחתית הקנאה התאווה ורדיפת הכבוד הטבועים באדם.
כבר אמרו חז"ל: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אדם חי עם מידותיו ואינו חושב עליהם וכל זה מלמד אותנו בפרשת קרח, החש לנפשו ועסק חייו הוא לזכות לשלמות ולעולם הבא, שלא יתעלם מן המידות הרעות הטבועות באדם.

הלכות כיבוד אב ואם

נאמר בתורה "כבד את אביך ואת אמך". והיא מצוות עשה מן התורה לכבד את אביו ואת אמו. וצריך להיזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם, ששקל הכתוב אותם ככבוד המקום ומוראו. ואמרו חכמים שלשה שותפים יש לו לאדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ולכן חיוב גדול על כל אחד לקבוע שיעור בהלכות אלה ולהיות בקי בהם, לגודל חומרת המצווה.
אין גבול למצוות כיבוד אב ואם, שהיא מצווה יקרה, וכל המרבה לכבד את הוריו הרי זה משובח. והמקיים מצוות כיבוד אב ואם זוכה לאריכות ימים ושנים בעולם הזה ובעולם הבא, לעושר ולהצלחה בשאר ענייניו. ויזכה שבניו ובנותיו יכבדו אותו וייראו ממנו גם לעת זקנותו. והמקיים מצוה זו בארץ ישראל שכרו גדול יותר מן המקיימה בחוץ לארץ.
נאמר בזוהר הקדוש: צריך שכל אחד ייטע בלבו לאהוב את הוריו כגופו, ויכבדם מתוך הוקרה והערכה לאיזו מעלה טובה שיש בהם. כאשר הוריו ישלחו אותו לאיזו שליחות, יעשה זאת בזריזות ובשמחה, וראוי שיהיה ניכר שעושה כן לשם מצות כיבוד אב ואם. ויצווה לילדיו שיקבלו את הוריו והורי אשתו בשמחה ובסבר פנים יפות. וכשם שמתן שכרה של מצוה זו מרובה כך עונשה מרובה. והמצער את אביו או אמו גורם לסלק ממנו השכינה וגזרות קשות באות עליו, ולוקה בייסוריו. ואף אם תשחק לו השעה כאן בעולם הזה, יפרעו ממנו לעולם הבא.

פרשת השבוע-פרשת שלח לך

גם אחרי שיצר הרע מפתה את האדם, האדם יודע שדרך האמת היא האמתית, ואת השקר יחשיב רק כתחליף. אחרי שאדם ישריש בעצמו לבחון רק את דרך האמת, ישתמש בהתבוננות כדי להינצל מהשקר.

ישראל רצו לשלוח מרגלים קודם הכניסם לארץ, והקב"ה ראה את זה כחוסר אמונה. שאמרו נשלחה אנשים לפנינו, כביכול ה' אמר להם שיכנסו לארץ וירשו כל טוב, ופחדו שזה באמת לא יהיה כך, ולכן שלחו את המרגלים שיראו מה טוב בארץ באמת. ובסוף נהפך ליבם ויצאה דיבתם הרעה על הארץ.

ושואלים איך יתכן שאנשים גדולים נכבדים כל כך כמו המרגלים נכשלו בהוצאת דיבה על הארץ? אומרים שמחוסר אמונה של המרגלים ושל העם כולו, מפני שאמונתם באה בקלות על ידי ניסים ונפלאות שראו לנגד עיניהם במדבר ולכן גם הלכה להם בקלות. ואחרי כל הניסים שראו במדבר גרם להם שמתרגלים להאמין רק למה שהעיניים רואות, ובמה שלא ראו לא האמינו.

ובכל זאת משה הניח להם לשלוח את המרגלים כיוון שידע שהרבה יחטאו, אך יישארו גם צדיקים שמאמינים בתמימות בניסיו של הקב"ה שיכול לעשות הכל.
שנזכה לגאולה שלימה ולראות ולהאמין בניסים גדולים יום יום.

הלכות שבת:
ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ונכון לקנות כל צרכי שבת בערב שבת, ולא קודם, אלא אם כן חושש שלא ימצא לקנותם ביום שישי. ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו, או יש לו אישה ובנים או בנות המכינים עבורו צרכי שבת, ישתדל להכין בעצמו איזה דבר לצרכי שבת כדי לכבדו. כי מצוה בו יותר מבשלוחו.

הזיעה שהאדם מזיע בהכנת צרכי שבת, הקדוש ברוך הוא מוחק בה את העוונות כמו הדמעות. ולכן אין להתעצל בטרחה בהכנת צרכי שבת. וטוב לומר על כל דבר שקונה לכבוד שבת, כי זהו לכבוד שבת. ואף מי שהכין בהשכמה, מצווה שיוסיף גם סמוך לערב.

ש אומרים שנכון לקנות כל צרכי שבת ביום שישי, כדי שתחול עליהם קדושת שבת. אולם בימי החורף הקצרים, כשיש לחוש שאם ימתין מלקנות צרכי שבת ביום שישי, לא ימצא כמה מצרכי שבת בשוק, יקדים לקנות מיום חמישי. ואין לקנות צרכי שבת קודם תפלת שחרית, ואם יש לחוש שאם ימתין מלקנות עד אחר התפילה, לא יישארו לו המצרכים הטובים, מותר שיקנה קודם התפלה, ויקרא קריאת שמע קודם שיקנה.

פרשת השבוע-פרשת בהעלותך

ידוע מהמגיד ממזריט'ש, שחצוצרות זה חצאי צורות. כל יהודי זה כאילו חצי צורה וצריך לחבר אותו לחצי השני של הצורה, למצוא את ההשלמה שלו עם עוד אחד. אנו קוראים בפרשה שעם ישראל חונה כעם, כגוף אחד, כאיש אחד, וכן גם בנסיעה. עם ישראל אין לו תנועה, אם אין בו צורה אחת מסודרת. כמו מכונית שיכולה לנסוע רק כאשר כל החלקים מחוברים זה לזה. בשפת הקבלה, תנועה מדברת על גילוי של אור חכמה.

צריך להתחיל מהסדר הפנימי, להאיר את המנורה בפנים, למצוא את המקום של כל פרט ולגלות את היופי שבו. צריך להגיע לאהבת הזולת, להתחבר עם השני והשלישי והרביעי, עד שכלל ישראל יהיו מחוברים באהבה ואחדות גדולה. צריך להתחיל ככה, בין שני חברים, ולתת לזה לגדול, להתפשט, ולהאיר את כל העולם. זה המסר האמיתי של המנורה וזה הכלל הגדול של התורה, "ואהבת לרעך כמוך". תכיר בחלק שלך ותכיר בחלקם של אחרים, תכבד ותוקיר אותם על חלקם המיוחד ובכך ב"ה נזכה לתקן את כל הפגמים, לזכות בדעת שלמה ולראות את האור הגדול מתגלה.

תכלית מעשה המנורה זה ללקט את כל החלקים של הבריאה. צריך ללקט את כל נשמות עם ישראל, להאיר אותן ביחד, באופן מדויק, אל מול פני המנורה העליונה שבעולם אצילות. הכהן הגדול שניגש לעשות מלאכה זאת היה צריך ריכוז גדול כדי לאחד את כל החלקים, כדי שבלב שלו עצמו לא יהיה פירוד. בלב של כל אדם יש מנורה. זה משל, איך שהמח של האדם זה המנורה שתאיר את הלב כמו שהמנורה של מעלה מאירה למנורה של מטה.

אם יש בראש את התודעה של קדושת המנורה של מעלה, אז גם כל הדברים של הלב מוארים בהתאם. מה שמחזיר אותנו לעניין הפגמים שעשו דור המדבר בבחינת הדעת העליונה. כל אחד מאתנו צריך לשאוף אל הדעת השלמה, אל החיבור השלם. אצל כל אדם צריך להיות איחוד של כל החלקים, כי אם אצלו יש פירוד בין חלק וחלק זה פוגם בפעולה של המנורה כולה.

בכל פעם האדם שמדליק את המנורה, עושה את מעשה המנורה. הוא לא צריך את אותה מיומנות שהייתה לבצלאל ולמשה רבנו, כי יש לו את ההשראה מהמנורה הקיימת. הוא רק צריך להתחבר אליה והוא יכול לעשות מנורה שלמה שכוללת את כל מעשה הבריאה, במיוחד את כל נשמות כלל ישראל. הוא מגלה את המאור שבה, וכתוב שהמאור שבה מחזירו למוטב. למעשה, יש כאן שלוש מנורות: המנורה שלמעלה בשמיים, המנורה שעומדת במקדש ובמשכן, והמנורה של האדם עצמו שעושה את העבודה במנורה.
שנזכה לביאת גואל ולבניין בית המקדש. אמן.

שבת שלום!

פרשת השבוע / פרשת נשא

כתוב בפרשה: "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר ייתן לכהן לו יהיה…". אומר החפץ חיים: עיקר גדול וחשוב צריך האדם לזכור בכל רגע מימיו שרכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני, רק דברים שבקדושה, מצוות ומעשים טובים רק אלו ילכו איתו לעולם האמת. שכתוב: "קדשיו לו יהיו". כל הדברים הנעשים מכח היצר הרע ובני לוויתו אינם מהווים קניין אמיתי, ידידי שקר הם נקראים, הם נראים לאדם כאוהבים אך הכל זה זמני.

משל לאדם שהיו לו שלושה ידידים ראובן, שמעון ולוי. את ראובן אהב מאוד והייתה אהבה הדדית, גם שמעון נחשב לידידו הטוב, ולוי היו לו יחסים רופפים.

יום אחד נקרא האיש להתייצב בפני המלך, ונבהל מאוד, לא ידע למה קראו, הלך אל ידידיו שיבואו אתו וימליצו עליו. ראובן שהיה ידידו הטוב לא הסכים לבוא איתו אל המלך, ושמעון שגם נחשב ידידו אמנם הסכים לבוא אך רק עד שער המלך, ואילו לוי לא נחשב כידיד קרוב הסכים לבוא ואף להמליץ עליו אצל המלך.

המשל: הממון שחביב על האדם דומה לראובן, במשך כל חייו מתחזה לידידו הטוב של האדם, אך יום המוות זה יום המבחן והנה הוא לא יכול לקחת איתו לא זהב ולא כסף. בני המשפחה משולים לשמעון. הם אמנם ידידים טובים אך ילוו אותו עד הקבר, אך שם הם נפרדים ממנו ועוזבים אותו לנפשו. ולוי הוא דומה למעשים טובים ולימוד תורה של האדם שבא לפני המלך הקב"ה והוא בא להמליץ יושר על האדם.

וכשכתוב: "איש את קדשיו לו יהיו". בא להזכירנו וללמדנו מי הם ידידנו הטובים המוכנים להמליץ בעדינו לפני בורא עולם. לכן אדם צריך להרבות בלימוד תורה ולהרבות במעשים טובים וצדקות, שכתוב "את אשר ייתן לכהן לו יהיה", את מצוות הצדקה הזאת היא באמת שלו, לעולם הבא.

הלכות בן אדם לחברו
דרש רבי אלעזר בן עזריה: נאמר בתורה על יום הכיפורים, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה' תטהרו. עבירות שבין אדם למקום (לה') יום הכיפורים מכפר (אם עשה תשובה), עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה (כלומר יפייס) את חברו. ולכן אם הקניט את חברו, או פגע בו בכל דרך שהיא, חייב לפייסו שימחל לו על מה שנעשה.

מי שהזיק את חברו, אף על פי שהוא נותן לו (כלומר משלם לו על הנזק שגרם), אין נמחל לו עד שיבקש ממנו (מחילה), שנאמר (לעניין אבימלך שלקח את שרה מאברהם אבינו, ואמר לו ה'): "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה", ואילו לא היה אברהם מוחל לו, לא היה עוונו נמחל. והיינו שמלבד מה שצריך לחזור בתשובה לפני ה' על אותו עוון שהזיק את חברו, צריך גם לפייס את חברו שימחל לו.

וכשמבקש מחילה מחברו, אין ראוי לחברו להכביד עליו ולסרב למחול לו. ומניין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי? שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך".

שבת שלום!

חג השבועות / הרב שריקי

שואלים המפרשים לשם מה נזקק רבי יוסי לתמוך דבריו מהפסוק. מסבירים שגדול כוחו של ההרגל עד שנעשה טבע שני, ומצביע על כך שאנשים מפחדים לשנות הרגלים גם כאשר מובטח להם ששינוי יהיה יותר טוב. וגם לאחר מעשה הם רואים שיותר טוב ולעולם לא יסכימו לחזור למצבם הקודם.

לדוגמא תינוק שנמצא ברחם אמו, טוב לו שם מרוב הרגל הוא לא רוצה לצאת, כאשר ברגע לידתו כשהוא יוצא לאוויר העולם הוא בוכה ומצטער, ולמרות זאת הוא שוכח את מקומו שהיה, ומודה להקב"ה שהביאו לעולם. כך גם לגבי עולם הבא, מרוב הרגל לחיים בעולם הזה אין מי שיחפוץ להמיר את חייו בעולם הבא. אפילו שיודעים ששם זה העולם האמיתי, והכל שם בדרגות שונות. מצטייר המוות בעיני כולם כדבר רע ומר, ולכן מתפללים לאריכות ימים וחושקים להישאר לנצח. אך לאחר שעוברים את יום המיתה בבכי ובדיכאון, אין ספק שלא ירצו לחזור לעולם הזה עולם השקר.

לכן המשכיל לא יחרוץ דברים מוחלטים למצבים שנסתרים ממנו, שטבע האדם להתרשם מאחד שזכה גם לתורה וגם לעושר. יותר מאשר בעל תורה אך עני כי יגידו זה אינו מכיר את תענוגי העולם.
לכן רבי יוסי בן קסמא לא רצה שיחשבו שאינו בקי בענייני העולם הזה ולכן הוא בז לכסף למול התורה, לכן אמר שדוד המלך שהיה מלך והיה לו הכל ולא חסר לו כלום, אמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף…". שנזכה לקבל וללמוד את התורה בשמחה ובאהבה.

סדר תיקון ליל שבועות
 
פשט המנהג בכל תפוצות ישראל להיות נעורים בליל חג השבועות ולעסוק בתורה, עד עלות השחר. כדי לתקן עוון אבותינו, שבשעת קבלת התורה נרדמו ישראל כל הלילה, עד שהוצרך הקב"ה להעירם משנתם לקבלת התורה. ואמרו בזוהר הקודש: "כל אלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרונות, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של עולם העליון".

יש להימנע משיחת חולין ודברים בטלים בלילה הקדוש הזה, ושלא לאבד זמן יקר זה בשיחה בטלה. ויושב בטל כישן דמי. ועל פי הקבלה אין לקרוא משנה בלילה הזה.
סמוך לזמן חצות הלילה יש לקרוא קריאת שמע, ואין לברך ברכות התורה אלא רק לאחר עלות השחר. ומנהגינו לברך בעמוד השחר כל ברכות השחר חוץ מברכות "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר". אלא אם כן הוצרך לנקביו שאז מברך גם "אשר יצר", (אבל לא מברך "על נטילת ידיים").

העוסקים בתורה בלילה, ומגישים להם מידי פעם בפעם תה או קפה, אינם צריכים לחזור ולברך על כל כוס וכוס, אלא די בברכה אחת, והיא פוטרת את הכל. ואם יצא מחוץ לפתח בית הכנסת, ואח"כ חזר, צריך לחזור ולברך.
 

פרשת בחוקותי

עשיר אחד העסיק פועלים רבים בבית החרושת שבבעלותו. בהגיע בתו לפרקה ויום נישואיה, עמד העשיר בבעיה גדולה. מצד אחד, הוא רוצה לערוך סעודה מפוארת לעשירי ונכבדי העם כיאה למעמדו, ומצד שני הוא צריך להזמין את כל הפועלים הפשוטים שעובדים אצלו בבית חרושת. חשב והגה רעיון, אזמין את כל הפועלים לסעודה עם שולחנות מלאים כל טוב יום לפני החתונה, וכך אתפטר מהם, ויום אחרי כן אערוך את הסעודה המפוארת לאנשי רמי מעלה. הפועלים שמחו מאוד, הגיעו לסעודה, אכלו ושתו לשובעה. עבר שם אדם עשיר אחד מחבריו של העשיר, ותהה האם הפועלים האלו חשובים לו יותר מאשר אנחנו שהזמין אותם קודם לסעודה? אילו היה יודע שזו תחבולה של העשיר כדי להיפטר מהפועלים הפשוטים, כדי לערוך להם את הסעודה הגדולה, לא היה בכלל נעלב מהעשיר…

הנמשל: אמנם לעיתים דרך רשעים צלחה, נהנים הם לפעמים משפע רב בעולם הזה, אם זה עושר או כבוד או שניהם, אך פירושו של דבר שאין הם נחשבים יותר בעיני הקב"ה. אדרבה, הקב"ה רוצה לתת להם שכרם בעולם הזה כד להיפטר מהצורך לתת  להם שכר בעולם הבא. וזה שכתוב "ופניתי אליכם", שאפנה מתשלום שכר של רשעים, ואז אפנה לתן לכם שכרכם.

הלכות ומנהגים של שבועות:
בשישה בסיון חל יום חג השבועות, לאחר ימי ספירת העומר שנמשכו ארבעים ותשעה ימים, שהם שבעה שבועות, ולכן נקרא חג השבועות. וכמו שנאמר: "שבעה שבועות תספור לך וכו', ועשית חג שבועות לה' אלהיך". ואמרו חז"ל: למה תלה הכתוב יום חג שבועות בספירה, מה שאין כן בשאר מועדות, לפי שכאשר נתבשרו ישראל לצאת ממצרים, נתבשרו שהם עתידים לקבל התורה לסוף חמשים יום ליציאתם, שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

יש אומרים שבליל חג השבועות אין לקדש על הכוס עד שיהיה ודאי לילה, שאם יקדש מבעוד יום, הרי הוא כמחסר קצת מיום מ"ט לספירה, וכתוב: "שבע שבתות תמימות תהיינה". ויש חולקים ואומרים שאין לחוש לכך, ושכן פשט המנהג לקדש אף מבעוד יום, ולכן מלכתחילה נכון להמתין מלקדש עד לאחר שעברו עשרים דקות מהשקיעה, ובפרט במקומות אלו שאפשר לחשוש לדברי האחרונים ולהמתין עד הלילה, שנכון לעשות כן. ומכל מקום בשעת הצורך הרוצה לסמוך על המקלים, ולקדש על הכוס מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקודש, יש לו על מה שיסמוך. שכן הוא מעיקר הדין, וגם המנהג כן.

ובפרט בארצות אירופה וכדומה, שהשקיעה מתאחרת מאוד בימי הקיץ, ובני הבית מצטערים לשבת ולהמתין עד הלילה, וגם זה גורם הפרעה לסדר לימוד הלילה  כפי שנוהגים על פי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל, שיש להקל להם לקדש ולסעוד מבעוד יום. ואם אפשר טוב שימתינו עד תחילת השקיעה, ואז יקדשו ויסעדו. וטוב שיאכלו כזית לחם בצאת הכוכבים, ועליהם תבוא ברכת טוב.

מותר להתפלל ערבית בשבועות מבעוד יום לפני הלילה, כנהוג בכל יום, ואין צריך להיזהר בזה להתפלל רק לאחר צאת הכוכבים.

הדבר ברור שמי ששכח לברך בחג השבועות ברכת שהחיינו, אינו יכול לברך ברכה זו לאחר החג, אף לא בתוך שבעה ימים שאחר החג.

בליל חג השבועות, מותר לאכול הפת עם סלט ירקות ומיני חמוצים.

שבת שלום!

פרשת השבוע-פרשת בהר

אמרו חז"ל ההולך למוד את גורנו אומר "יהי רצוןשתשלח ברכה במעשי ידינו…". מבקש ברכה לפני שהולך למדוד את תבואתו, והרי אדם הוא בעצמו בעל עין הרע אפילו לעצמו, ואין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. לכן מבקש ברכה מלפני הקב"ה.

לפעמים הברכה חלה על ידי כך שמזדמנים לו כל האמצעים הנזקקים לו ועל ידי כך הוא מצליח, כמו שנחוץ לו עזרה של אנשים מסוימים ופתאום האנשים אלו מזדמנים לו במקרה כביכול, והוא מצליח במה שרצה, זה בכלל דרך האמצע שזה גם בדרך טבעית וגם ניסית.

ומכיוון שיש ניסים שלא ניכרים, ולא רואים הם נכללים ששורה ברכה על העסק, נמצא שהברכה זה לא נס אלא השגחת ה'. לכן חשוב שבכל דבר שאנו עוסקים, עושים, צריכים להתפלל ולבקש מה' שתהיה ברכה. כי אם לא תהיה ברכה במעשי ידינו, אזי לא ההצלחה לא תאיר פנים, גם אם יהיו לו עסקים רבים. אבל אפילו עסק קטן ששם בטחונו בהקב"ה ומבקש את ברכתו, אזי יראה הצלחה ותראה ברכה במעשי ידיו. ועל ידי קבלת התורה וקיומה זכו ישראל למידת הברכה ומי שמתחזק במידת הביטחון זוכה שתבוא ברכה אל תוך ביתו. שכתוב: "ברוך הגבר אשר יבטח בה'…"

הלכות ומנהגי שבועות

בקהילות רבות נהוג לקשט את בית-הכנסת בענפי אילנות. אחת הסיבות לכך היא, כדי להזכיר את הר-סיני שהיה מכוסה ירק, שלכן ציווה הקב"ה להרחיק את הצאן והבקר מההר.

בלילה נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה, במה שקרוי תיקון ליל שבועות. על פי המסורת ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים ל"מתן התורה".

לפני קריאת התורה, אחרי שקראו את הכהן לעלות לתורה, ולפני שבירך, אומרים בקהילות אשכנז 'אקדמות' בניגון המקובל, והוא שבח גדול ועצום לבורא עולם ולעם ישראל שקיבלו התורה, ורוב הטוב הצפון להם ממנה לעתיד לבוא.

בקהילות הספרדים נהגו, שעם פתיחת ההיכל וקודם שמוציאים ספרי תורה, אומרים את הפיוט המכונה "הכתובה". פיוט זה מתאר את ה"כתובה" כביכול, בין הקב"ה (החתן) לבין עם ישראל (הכלה).

שבת שלום!

פרשת השבוע – פרשת אמור

על הנעשה בשמיים בזמן אמירת "אמן יהא שמי רבה…". מספרים על רבי יוסי שהיה מהלך בדרך ונכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הנביא ושמר על הפתח עד שסיים להתפלל ושאל אותו מה הקול הזה ששמעתי בחורבה. אמר לו זו הייתה בת קול שכל פעם שעם ישראל מתפללים ואומרים "יהא שמי רבה.." אומרת הבת קול אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, והקב"ה מנענע את ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו כך בביתו. ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

ולכן אומרים שכל מי שאומר יהא שמיה רבה… בכל כוחו קורעים לו גזר  דינו. לכן אדם צריך להיזהר מלבטל אמירת קדיש וקדושה, ואמן יהא שמיה רבה.וכמה יתבייש האדם כשיגיע לעולם העליון ויראה את ההזדמנות הנפלאה שקב"ה נתן לו להלל ולקדש את שמו, ובמקום לנצל את זה ביטל וכהרף עין.היצר הרע יודע מהי המעלה והזכות שהקב"ה זיכה אותנו, ולכן מסית אותנו ומפתה אותנו להשליך מצווה וגדולה כזאת מעלינו. וכידוע על ידי הקדושה שאנו מקדשים שמו הגדול כך מתקדשת גם נשמתנו. "ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם".

המשך מנהגי העומר

מצווה לחנך את הקטנים לספור את העומר בכל יום, ויש לחנכם לספור עם ברכה כדת. וקטן ששכח לספור איזה לילה בימי הספירה, רשאי להמשיך לספור בברכה משום חינוך, כדי להרגילו לברך בכל שנה לכשיגדיל.קטן שהגדיל באמצע ימי הספירה ונעשה בר מצווה, אינו רשאי להמשיך לספור ספירת העומר בברכה. ואף שעד אותו יום ספר מדי לילה בלילה בברכה, משום מצוות חינוך, אף על פי כן עליו להפסיק מלברך הלאה על ספירת העומר ביום שהגיע לי"ג שנה ויום אחד, מפני שכל ספירותיו שהיו בקטנותו אינן מוציאות אותו ידי חובתו לכשיגדל. כיון שאז היה פטור מכל המצוות. ואפילו מצוות חינוך דרבנן לא הייתה מוטלת על הקטן עצמו אלא על אביו. ומכיוון שפטור היה מן המצוות קודם שיהיה בר מצווה, לא עלו לו ספירותיו בקטנותו לעניין "תמימות", כדי שיוכל להמשיך לספור בברכה אחר שיגדל. והרי הוא גדול ומצווה על איסור ברכה שאינה צריכה, אי לכך ישמע הברכה מהשליח צבור בכל לילה ולילה. ואחר כך יספור העומר עם הקהל. ומכל מקום אין למחות בקטן שהגדיל בימי הספירה אם ממשיך לספור גם אחר כך בברכה.מצוות ספירת העומר צריכה להיות מעומד. וסמכו חז"ל דין זה על הנאמר (בפרשת ראה טז. ט): "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות", אל תקרי בקמה אלא בקומה. ומכל מקום אם מנה מיושב יצא.

שבת שלום!

פרשת השבוע-פרשת קדושים

והנה בא הכהן הגדול מטיל גורל, שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל, מכאן ואילך נפרדות דרכיהם. השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', עולה לקורבן, שוחטים אותו בקדושה ובטהרה, הדם הניגר ממנו נאסף לתוך כלי ומובא אל תוך קדשי הקדשים, שם מזים אותו בין הבדים, על הפרוכת, על מזבח הזהב, הבשר ופרשו נשרפים באש מחוץ למחנה במקום טהור.

השעיר השני אינו עולה לקרבן, הוא "יעמוד חי". אילו היה שעיר זה בעל מחשבה, יתכן שהיה שמח מאוד על שנפל בחלקו להישאר חי, ולא להישחט ולא להישרף, אילו היה שעיר זה עורך השוואה בין מצבו לבין מצב רעהו השחוט, היה מתמלא גאווה, שהוא נשחט והוא לא.

ועוד שהוא מובל אל מחוץ ירושלים, והיה שמח, רגע השיא כאמור היה הרגע שהיו מעלים אותו על הצוק כדי לשלוח אותו כשעיר לעזאזל, הוא לא היה מתגאה על חברו שהובל לשחיטה. והיה באמת מגלה מיהו המאושר האמיתי.

תיאור זה יכול להוות ביטוי לעניין הבחירה החופשית, שתי דרכים שוות פתוחות בפני כל אדם מישראל. דרך האחת היא דרך תורה ומצוות, היא מובילה לקדושה.
הדרך השנייה היא דרכם של אלה החיים חיי חולין והם מלאים תאוות ואהבת חיי העולם הזה,
ורחוקים מלימוד התורה וקיום המצוות. הדרך הראשונה אמנם דורשת קורבנות, ויתור, הגבלות שונות, אך הכל כדאי כדי לשכון במקדש ה'.
לעומתם אלה שבחרו בדרך של פריקת עול ותאווה, אמנם נדמה להם שיש להם חיים חופשיים, אך סופם רע ומר.
הבאת שני השעירים האלו ביום הכיפורים מלמדים אותנו על המאבק הנצחי המתחולל בקרבו של כל אחד ואחד מאתנו,
יצר הרע ויצר הטוב. שנזכה לעמוד בגבורה במלחמות היצר, ולעלות במסילה העולה בית ה'.

הלכות ומנהגי העומר

אין הנשים בכלל איסור התספורת בימי העומר.
מותר לגזוז ציפורנים בימי הספירה.
מי שנזדמן לו להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה, מותר לו להיכנס ולדור בתוכה, ואין להקפיד לדחות כניסתו עד אחר ל"ג לעומר.
ואפילו בדירה לשם הרווחה. וכן רשאי לסייד ולצבוע הדירה, או לעשות טפטים לנוי בימי הספירה, בטרם יכנס עם משפחתו לדירה.
ויכול לעשות סעודה של חנוכת הבית בימי הספירה, ויאמרו שם דברי תורה, והלימוד של חנוכת הבית, שאז הוא סעודת מצווה, וכל שכן בארץ ישראל שהיא מצווה מצד עצמה.
ויכול לברך שהחיינו בימי העומר על כניסתו לדירה החדשה, בלבישת בגד או פרי חדש, אולם בעת חנוכת הבית אין לשמוע שירים מכלי שיר, אף מטייפ, עד ל"ד בעומר.
אין אומרים וידוי ותחנונים ביום ל"ג בעומר, ונהגו להשמיע כלי שיר בניגונים ושמחה ביום זה, לכבוד ההילולא של רשב"י.

שבת שלום!

פרשת השבוע – פרשת תזריע

עונשי השמיים לתועלת האדם הם באים לרפא את תחלואי נפשו, ועל ידי הנגעים נעשה האדם מושפל ומבוזה, ומצב זה שובר את גאוותו ומביאו לידי מצב המונעו ממה שנכשל בו.

מסופר על אדם נכבד בעירו ומעורב בין הבריות שנכשל בעוון לשון הרע ובחסדי שמיים ממרקים את החטא בעולם הזה על ידי נגע הצרעת. מיד נעשה אדם זה מנותק מביתו ועסקיו ומחיי החברה שהיה מעורה בהם, ומפרידים אותו מחברת בני אדם עד שיתרפא, לפעמים נמשך מצב זה עד יום המיתה. גם אם נרפאת הצרעת, מלווה פרשת טהרתו בביזיון – מצוות התגלחת של כל גופו, הזקן וגבות עיניו. לאחר שכל אלה נגזזים הוא שב לחברת בני אדם, כל מעשי הביזיון אשר לעתים חרפתם וקלונם משאירים חותמם עליו למשך כל חייו. תיקונים הם לחטאו ובאו עליו בגלל שעה אחת של לשון הרע.

ומוטב להיקרא שוטה כל החיים ולא להיות רשע שעה אחת לפני המקום.

אנו חיים כיום הפוך לגמרי מאמת זו, כל אחד מאתנו חי כפי שנוח לו, תחת המידות הרעות, תחת ההרגלים ובגלל פחד וכבוד, מה יאמרו הבריות מוכנים אנו להפקיר את נשמתנו ולא מוכנים להיקרא שוטה אפילו שעה אחת.

הדרך היחידה להילחם בתפיסת חיים מסולפת זו, היא התבוננות מתמדת בהשקפת התורה, האומרת כי מציאות האדם היא הנפש, וככל שנגביר את החיות הנפשית בתוכנו, נשתעבד פחות לרצונות הגוף עד שנגיע למצב של שליטה על כוחות החומר ונכוונם אך ורק לאפיק נכון. מי שאכן יבין, ידע שעדיף להיקרא שוטה כל החיים ולא להיות רשע שעה אחת לפני המקום.

עוד כתוב בפרשה: "אדם כי יהיה בעור בשרו…". מסבירים המפרשים הנגעים באים על חטאי הדיבור. הייחודיות של האדם "כמדבר" היא משמעותית מאוד בבריאת העולם והאדם. הדיבור הוא "וייפח באפיו נשמת חיים". ויהי האדם לנפש חיה, חטא הדיבור מראה על זלזול בתכונה חשובה ומיוחדת זו שניתנה לאדם, שבמקום לראות בנשמתו עיקר הוא רואה בגופו עיקר. לכן התיקון הוא נגע צרעת בגופו, להמאיס עליו את גופו את החיצוניות, וכך יתרכז כולו בנשמתו, בפנימיותו.

הלכות ספירת העומר
מצווה מן התורה, שמיום לאחר חג הפסח, יתחילו לספור בכל יום ספירת העומר, במשך שבעה שבועות תמימים. ובזמן הזה שבית המקדש חרב, ואין לנו לא קצירת העומר ולא קרבן העומר, אין חיוב ספירת העומר מן התורה, אלא מדרבנן (מתקנת חכמינו) בלבד. ולכן אין לומר בנוסח ה"לשם יחוד" שאומרים לפני הספירה, שהיא מצוה מן התורה, מאחר ואין זו מצוה מן התורה, אלא מדרבנן בלבד.

מי ששכח יום אחד לספור ספירת העומר, שוב אינו סופר ספירת העומר בברכה, אלא יספור בלא ברכה. מי שהוא מסופק אם שכח לספור יום אחד, רשאי להמשיך לספור בשאר הימים בברכה.

זמן ספירת העומר בלילה. ואם שכח לספור בלילה, סופר ביום בלא ברכה. ומכל מקום לאחר מכן רשאי להמשיך בספירת העומר בכל יום בברכה.

הנשים אינן חייבות בספירת העומר. ומנהגינו שהנשים אינן סופרות ספירת העומר כלל ועיקר. והטעם בזה מבואר על פי דברי המקובלים. ואשה הסופרת ספירת העומר, לא תברך על הספירה, מאחר והיא פטורה מספירה זו מצד הדין.

שבת שלום!

חג החרות

וידוע שאחרי שמו של האדם נמצאת מהותו של האדם, כן אחרי שמו של החג עומדת מהותו ומציאותו של החג בו אנו נמצאים, א"כ אנשי כנסת הגדולה שתיקנו לנו נוסח התפילה קבעו לנו שעיצומו של חג המצות הוא זמן חרותנו, כשם שחג הסוכות הוא זמן שמחתנו.

והנה ברור הדבר שהשם שניתן לחג, חג החרות אינו שייך לעבר, אשר אז ביציאת מצרים יצאנו לחרות, אלא זה הוא דבר המתחדש בכל שנה ושנה בהגיע ימים קדושים אלו, וראיה לדבר בחג הסוכות שאנו אומרים זמן שמחתנו, אין כוונתנו זמן כמו שפעם היינו שמחים, אלא שעכשיו הוא זמן שמחה. וכן בשבועות זמן מתן תורתנו והרי מתן תורה היה בז' בסיון, ואילו אנו חוגגים את חג השבועות בו' בסיון, א"כ  גם בחג הפסח בכל שנה ושנה אנו יוצאים לחרות עולם.

לכן הקדימו את בדיקת החמץ שמרמז ליצר הרע לפני החג, בכדי שנוכל לצאת לחרות הגדולה שהיא מכל היצרים שמקלקלים את מידותינו קודם עלינו לבדוק בחורים שיש בנו מה מסתתר שם לנקותו לבערו מן העולם, ע"י קיום המצוות בשמחה ונאיר פנינו לכל אדם באשר הוא.

ע"פ הקדמה מובן מדוע ראש כל המועדים הוא חג הפסח, שכל שהאדם אינו בן חורין אלא בבחינת עבד (וליצריו), לא שייך אצלו קבלת התורה וקיום המצוות, שעבד גרוע מגוי, שזה יכול בחפצו הגמור להתגייר ולהיות יהודי לקיים מצות, אבל עבד משועבד לאחרים ואיננו ברשות עצמו, לכן נבחר חג  החרות להיות ראש לכל המועדים, שאז יוצא לחרות מידי שלטון היצר ואז יכול לקבל את התורה בחג שבועות לשמוח בחג סוכות.

נתפלל ונתכונן לקראת החג הבא עלינו לטובה שנזכה לנצלו כיאות ועל ידי כך נזכה ולצאת מעבדות לחרות מיגון לשמחה, בברכת חג שמח וכשר.

פרשת צו

שונה הדרישה של התורה במה שנוגע למעשים ממה שנוגע למחשבות ולהרהורים.

לא יתכן לדרוש מן האדם שכל מעשיו יהיו מנותקים מכל נגיעה גשמית, שהרי עליו גם לאכל ולשתות, לעומת זאת המחשבה חייבת להיות כולה קודש, אפילו כשמתעסקים בצרכי הגוף, המחשבה צריכה להיות טהורה.

וכדי לכפר על הרהורי הלב, מקריב האדם קורבן שעולה כליל לה'. בזה הוא גם ממחיש שהמחשבה צריכה להיות כולה קודש. אולם בדומה לחטאת הנאכלת מתוך כוונה של קדושה, כך צריכים להיות המעשים הנעשים לצורך הגוף.

התורה מכוונת ומחנכת את האדם לשלוט על המחשבות והכוונות שלו, גם כשאף אחד לא רואה ולא יודע מה עובר בראש, אדם צריך לחשוב בקדושה ולטהר את מחשבותיו.

תרבות האדם פועלת בדרך כלל רק על התנהגות האדם בגלוי, והסיבה היא שכאשר אין עין בני האדם שולטת בו, אין לו רתיעה מפני מחשבות רעות ומקולקלות.

מסופר על אנשים מכובדים שישבו בשולחן במסיבת רעים, על השולחן שלפניהם הייתה מונחת רק פרוסה אחת של עוגה, אך אף אחד מהם לא הושיט את ידו לקחת. וראה פלא ברגע שכבה האור הסתערו כולם על העוגה וכשחזר האור ראו כולם, שיד אחת מושטת לעוגה ועוד עשרה מזלגות נעוצים באותה יד.

שונה היא דרך התורה שהיא פועלת על האדם בסתר כבגלוי, על המעשים בגלוי, ועל המחשבות בסתר, וזוהי היראת שמים שמתבקשת מן האדם. שהידיעה שהקב"ה רואה ושומע הכל.

הלכות ומנהגי שבת הגדול

בכל חודש ניסן אין נופלים על פניהם, ואין אומרים וידוי ותחנונים. מפני שכל החודש הוא ימי שמחה לישראל, בתקופות העבר, ההווה והעתיד, כי באחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאי שבטי ישראל הקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח במשך שנים עשר יום, נשיא אחד ליום, וכל אחד מהנשיאים היה עושה יום טוב ביום הקריבו לחנוכת המזבח, ולמחרת שהוא יום י"ג בניסן היה יום אסרו חג שלהם. ויום י"ד בניסן הוא ערב פסח. לאחר מכן שבעת ימי הפסח, ימים טובים ומקראי קודש, ויום כ"ב בניסן הוא אסרו חג של הפסח. ובניין בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו, יהיה ביום טוב של פסח, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, וכמו שכתוב (מיכה ז, טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". וחנוכת בית המקדש שתהיה נמשכת שבעת ימים תתקיים לאחר הפסח, כי אין מערבים שמחה בשמחה. נמצא שכל ימי חודש ניסן מקודשים לימי שמחה וששון לישראל. לכן אין ראוי לומר וידוי ותחנונים ונפילת אפים בימים אלו.

מצווה על כל אחד ליתן דמי קמחא דפסחא, הנגבים על ידי גבאי צדקה שבכל מקום ומקום, ולתרום כפי יכולתו עבור חלוקה לעניים, לצרכי החג.

שבת שלפני הפסח נקרא "שבת הגדול" מפני הנס שנעשה בו. כי פסח שיצאו בו ממצרים חל אז ביום חמישי בשבת, ועוד בשבת שלפניו שהוא יום עשירי לניסן נצטוו לקחת שה לבית אבות לצורך קרבן פסח, וכשעשו ישראל כן, נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום פשר דבר, ענו להם: זבח פסח הוא לה' שעתיד להרוג כל בכורי מצרים, ולכן נצטווינו לתת מדם הקרבן על שתי המזוזות ועל המשקוף לבל יבוא המשחית אל בתינו לנגוף. ומיד הלכו הבכורות אצל אבותיהם ואצל פרעה ודרשו לשלח את ישראל ממצרים לבל יהרגו בגללם, ונתקלו בסירוב מוחלט, ואז פתחו במלחמה זה לעומת זה, ונהרגו רבים ממצרים, וכמו שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם", כלומר: שמצרים הוכו על ידי בכוריהם. וכשראו המצרים כך חגרו איש חרבו לנקום בישראל, ויבקשו להשמיד ולהרוג את ישראל ח"ו, והשי"ת הגן עליהם ברוב רחמיו והחלה את מצרים בתחלואים רבים ומשונים ובייסורים גדולים עד שהיו שיניהם קהות ומעיהם מתחתכים, ונאלצו לסגת אחור. ועל ידי כך ניצולו עם ישראל מזעמם. ולכן נקרא שבת זה שבת הגדול, כי יום גדול הוא לישראל שניצולו מאבדן וכליון חרוץ ח"ו.

שבת שלום!

פרשת ויקרא

כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו.

כאשר האדם יתבונן ויחשוב שמה שנעשה בבהמה היה צריך להיעשות בו, בוודאי שתתעורר נפשו לשוב בתשובה שלמה. שכתוב בפסוק "ויקרא"  'א' זעירה רמזה לנו התורה, שכלל ראשון בהבאת הקורבן הוא השפלה והכנעה.

כתוב שאדם בעל גאווה נמסר ביד ייצרו "כי תועבת ה' כל גבה לב", ואדם שהוא תועבת ה' אין לו "סייעתא דישמיא".

שאדם שהוא בעל תאווה ואינו מתגבר על יצרו, דומה לאחד ששוכב על ערימת זפת חמה ביום חורף קר וגשום, הזפת נעימה לו, הגוף מתחמם, הרגשה טובה. אך ברגע שיחפוץ לקום ממקום משכבו ייווכח שנלכד במלכודת, וכל גופו דבוק לזפת, ושוב אין ביכולתו לנוע וללכת לאן שליבו חפץ. זהו מצבו של בעל התאווה, בשעה שהוא ממלא את תאוותיו והולך שבי אחר רצונותיו, טוב לו ונוח לו, אבל אחר מעשה מצבו נורא ממש.


הלכות ומנהגי פסח
כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ, לא עוזר לו לא הגעלה ולא ליבון. אבל התנורים והכירות הבנויים מאבנים ולבנים, עושים ליבון. וכשרוצים להעמיד על התנור איזה קדרה בפסח, צריכים להניח תחילה טס של ברזל ועליה מעמידים הקדירה, וזה מהני גם בתנור העשוי מחרסים.

קודם שמגעיל את הכלי, צריך לנקותו היטב מן החלודה (ראסט) וכדומה, שיהא נקי לגמרי. אבל מראות (כתמים, פלעקן) אין בהם קפידא. ואם יש גומות בכלי צריך לנקרם היטב. ואם הוא כלי מתכת, ישים על הגומות גחלים ללבן שם ואחר כך יגעילו. ואם אי אפשר לנקות היטב הגומות והסדקים וגם אי אפשר ללבן שם, אין לו תקנה. לכן בסכינים עם קתות, צריכין לדקדק היטב אם מועיל להם הגעלה. ומצוה מן המובחר למי שאפשר לו, שיקנה לו סכינים חדשים לפסח:

כלים שמשתמשים בהם ע"י האור בלי מים, צריכין ליבון. ולכן האגנות והמחבות שאופין בהן חמץ צריכין ליבון. והליבון צריך להיות לכתחילה ליבון חזק עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו. והמרדה (שויפעל) של עץ אין לו תקנה.

כלים שהחזיק בהם יין שרף לקיום, אין טעם וריח היין שרף נפלט ע"י הגעלה, רק אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק מהם הריח לגמרי מועילה להם אח"כ הגעלה.

"וחטאתי נגדי תמיד…"

נאמר בפרשה: "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד…" (כט, לח). בספר פרדס יוסף כתוב צריך כל אדם לזכור ב' תמידים בכל יום ובכל עת, ואז מובטח לו שיהיה ירא שמיים. ומה הם. "שויתי ה' לנגדי תמיד…". (תהלים טז ח), וגם: "וחטאתי נגדי תמיד", וזה שרמזה כאן התורה שנים ליום תמיד בכל יום לזכור את שני התמידים. לכן שעל כל יהודי להציב גדרים וסייגים למען הרחיק עצמו מלהיכשל בעבירה, וכן בעלייתו הרוחנית.

ולקרב זאת אלינו סיפר לו הרב גלינסקי זצ"ל, שפעם אחת נסע באוטובוס ולידו ישב יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאלו הרב מה הוא הקו האדום שלו, ענה לו להיות גוי להמיר דתי זה לא אעשה לעולם, ואז סיפר לו הרב מה שנעשה עימו בפרוץ מלחמת העולם השנייה, שנשלח לעיר הקרובה ע"י רבו להביא אישור לישיבה מהעירייה, אבל ואז כבר הופצצו מסילות הרכבת ולא יכל להגיע אל מחוז חפצו, אלא היה עליו לחזור ברגל והנה בחזרתו עבר דרך עיר אחת, ושם ראה התקהלות גדולה ובימה ועליה עומד ראש העיר ודורש נפנה לשמוע את דרשתו, והנה אומר ראש העיר שעליהם להילחם בחירוף נפש לא להיכנע לגרמנים, כיוון שאין כוונתם רק לכבוש את עירנו אלא שמכאן יהיה להם קל להגיע לשאר המדינה.

למד הרב מזה מוסר השכל, שפעמים אין כוונת היצר להכשילו דווקא בדבר פעוט, אלא יודע שכאשר יצליח בכך, מכאן ואילך יוכל להגיע לעבירות אחרות יותר גדולות, לכן אם עושים גבול במה אני לא מוכן להיכשל, יש להרחיק את הסייגים רחוק מאוד מקו היעד. אף אתה, אמר לו הרב, אם הקו האדום שנתת לעצמך הוא לא להמיר את דתך, דע לך שהיצר יגיע אילך ויביא אותך למקומות הרבה יותר מרוחקים ממה שחשבת להיזהר מהם.

הלכות ומנהגי פורים:
חייב כל אדם לשלוח לכל הפחות לאדם אחד שתי מתנות, דכתיב: "ומשלוח מנות איש לרעהו", משמע שתי מתנות לאחד. וכל המרבה לשלוח מנות לרֵעים, הרי זה משובח. ומכל מקום מוטב להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרֵעים, כי אין שמחה גדולה ומפוארת לפני הקב"ה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות. והמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

לא נקרא מנות אלא דבר שראוי לאכול כמות שהוא בלי תיקון, כגון בשר ודגים מבושלים ולא חיים, או מיני מתיקה או פירות, או כוס יין ומי דבש וכיוצא בו.

כל אדם, אפילו עני שבישראל המקבל צדקה, חייב ליתן לכל הפחות שתי מתנות לשני עניים, דהיינו מתנה אחת לכל אחד, דכתיב: "ומתנות לאביונים", משמע שתי מתנות לשני אביונים.

ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט יד ליטול, נותנים לו. ומי שהוא במקום שאין שם עניים, יעכב את המעות אצלו עד שיזדמנו לו עניים או ישלחם להם. גם הנשים חייבות במשלוח מנות ומתנות לאביונים. משלוח מנות תשלח אישה לאישה ואיש לאיש, אבל מתנות לאביונים יכולה גם אישה לשלוח לאיש וכן בהיפך. קצת נשים סומכות על בעליהן שהן שולחים גם בשבילם, ואינו נכון, אלא יש להחמיר.

פרשת תרומה

משל  למה הדבר דומה? משל למלך שהייתה לו בת יחידה, בא אחד מהמלכים ולקח אותה לאישה, וכשרצה לילך עם אשתו לארצו, אמר לו המלך: בתי שנתתי לך יחידה היא , לפרוש ממנה איני יכול, ולהגיד לך לא לקחת גם איני יכול בגלל שאשתך היא, לכן אני מבקש ממך שכל מקום שתלכו אליו, תעשו לי חדרון קטן שאוכל לגור בו לידכם.

הנמשל, כך אמר הקב"ה לעם ישראל: "נתתי לכם את התורה, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו". כמו שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו".

מלמדים אותנו המפרשים: אם אדם לומד בלי שמייחד מקום בליבו להקב"ה, אזי התורה היא אחרת. לכן אדם צריך לדעת שאם הלב מלא בענייני העולם הזה, ממילא אין בו מקום לבורא, חובה על כל אחד ואחד לחפש ולמצוא בהתקרבות לה' , לבנות מקום בליבו שהתורה והקב"ה יגורו בו ביחד, ורק אז יזכה לקניין תורה אמיתי.

הלכות נטילת ידיים:

מים שנשתנו מראיהן, בין מחמת עצמן, בין מחמת דבר שנפל לתוכם, בין מחמת מקומם, פסולים לנטילת ידיים. ומים שהם עכורים מחמת עפר וטיט שנפלו לתוכם, כשרים לנטילת ידיים, שדרך המים להיות מעורבים בעפר וטיט, וגם לבסוף אחר שישהו אותם דרכם להיות צלולים.

מים שצבעם השתנה למראה לבן, ויש בהם כמין ענן וערפל, ובתוך כמה רגעים נעלם הענן והמים נעשים צלולים, כשרים ליטול בהם את הידיים, אף בעודם כך, ואין צריך להמתין עד שהמים יהיו צלולים, ואפילו לכתחילה. והוא הדין במים של הברז שיש בהם תערובת חול חום, ולאחר כמה רגעים החול שוקע והמים חוזרים להיות צלולים, שמים אלה כשרים לנטילת ידיים, גם כשיש לו מים אחרים.

מים שנעשה בהם מלאכה פסולים לנטילת ידיים. אבל אם יש ספק אם נעשה בהם מלאכה אם לאו, כשרים לנטילת ידיים, ויכול אף לברך על נטילה זו, שכל ספק בטהרת ידיים טהור.

אם יש לפניו מים שיש בהם ספק אם נעשתה בהם מלאכה, אף על פי שכשרים לנטילת ידיים, מכל מקום אם יש לפניו מים אחרים שאין בהם ספק, טוב שייטול ידיו מן המים האחרים שאין בהם ספק.

פרשת המשפטים

האומות מיוסדים על הסכמת בני אדם, המושפעים מהזמן ומהמקום שבו הם נמצאים, וכן מתנאי החיים של הציבור הכפוף לחוקים שלהם. חוקיהם אינם כפופים ומחויבים לדבר מסוים, ולכן קורה שלעיתים החוקים משתנים, ולכן משפטיהם וחוקיהם הינם חסרי עקביות ומלא סתירות.

לא כן היא תורתנו הקדושה, מעשה אלוקים היא. לא זאת בלבד שאינה מיוסדת על בסיס של הסכמת בני אדם, אלא להיפך, התורה היא שיסדה את האדם, "הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא".

יצירת האדם נעשתה בהתאם להזהרות התורה והמצוות, וכך אמרו חז"ל: "רמ"ח אברים ישנם באדם כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה…". דברי התורה חיים וקיימים, תורתנו לא תהא מוחלפת, ולא תהיה תורה אחרת, תורה ואדם חד הם, האדם נשאר על מתכונתו לעולם, כל אבריו לא השתנו בכל הזמנים, מאז ומתמיד היו לו שתי עניים שתי אוזניים, שתי ידיים וכו'. הוא הדין לגבי תורה, שאסור לשנותה שכתוב: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנה…". כי מציאות אינה משתנה.

דומה הדבר לבית מגורים גדול שנבנה בתכנון מדויק למען מטרה שהועידו לו.

חדרי שינה, מטבח, ארונות קיר וכו.. פשוט בית מושלם למגורים.

והנה לפני האכלוס החליטו לשנות את הבית מגורים, לבית חולים, ולמרות כל המאמצים לשנותו, ולהכינו לבית חולים, עם חדרי רפואה , חדרי חולים, חדרי המתנה וכו.. היה זה רחוק מלמלא את ייעודו החדש בשלמות.

כך העולם כולו נברא על פי התורה, כדי לאפשר לבני אדם לחיות חיי תורה, מסיבה זו גם נתנו לאדם כל תכונותיו, כל זמן שאדם חי לפי התורה, ימצא גופו ונפשו את סיפוקו. וככל שנזכה לקיים תורה ומצוות ולמלא את הנפש, נזכה לחיים טובים ומאושרים.

 

שבת שלום!

 

פרשת יתרו

קוראים יקרים: "ויאמר מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב…". מספרים על גדלותו של יתרו שהייתה בגודל כח הביקורת שלו. הנה אנו רואים, כיצד הוא מגיע למחנה ישראל, וללא השתהות מבקר ומוכיח את רבן של ישראל.

כח הביקורת היה למעשה הדבר שהביא אותו למעלת הגדולה, שהגיע בסופו של דבר לאמת, ובא לחסות תחת כנפי השכינה. באותו כח הוא ביקר גם את משה רבנו.

בתורה אנו מוצאים דברי ביקורת על כל הגדולים, וגם משה לא נמלט ממנה.

ביקורת היא כח נפלא, אך האדם צריך קודם לבקר את עצמו, רק בזאת יוודע, אם אכן מבקש הוא את האמת.

עוד כתוב בפרשה: "אשר שם האחד את גרשם כי אמר גר הייתי…". מסופר על ה'חפץ חיים', משל לאחד שנסע ליריד לעסוק שם במסחר, בשל האפשרות לעשות שם עסקים גדולים, לא שם לב לעובדה שהיריד נמצא בארץ רחוקה מאוד, ונטש את בני ביתו לתקופה ארוכה, והנה אם יבוא מישהו ויציע לו לבזבז את זמנו במשחקים, בוודאי יגער בו ויאמר לו וכי בגלל זה עזבתי את הבית ואת כל היקר לי? והנמשל מובן: ירידתה של הנפש היקרה לאדם הוא לזמן מועט בעולם הזה, ובזמן זה צריך לאסוף מצוות, ללמוד תורה, כל דקה חשובה.

והנה מופיע היצר הרע, ומסית את האדם לבזבז חלק ניכר מזמנו היקר, על הדברים של הבל ושטות.

אף אתה אמור לו כדברי הסוחר – האם לא ידעת כי גר אנוכי בארץ הזאת? נשמתי עברה מרחק של חמש מאות שנה משמיים לארץ, נטשה את מקום מושבה רק כדי לרכוש כאן סחורה שע"י כך יוטב לה לנצח, ואתה מעז להטרידני בהבלים? לכן אדם צריך לנצל כל רגע פנוי, למעשים טובים, וקיום המצוות, כל אחד בדרך שלו, וע"י כך נזכה למנוחת הנפש בעולם הבא.

 

הלכות ברכות
קנה בגד חדש אפילו היה לו בגד כזה תחילה, יש לו לברך "שהחיינו" בשם ומלכות. ואף שמעיקר הדין היה צריך לברך בעת קניית הבגד, כבר נהגו שלא לברך אלא עד שעת לבישת הבגד. ועל דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או לבנים או מנעליים וגרביים, או כיפה, אין לברך שהחיינו.

הקונה מכונית חדשה, והוא שמח בה, וכן הקונה תכשיטי זהב לאשתו, או טייפ ושאר כלים שהוא שמח בהם, אף שמעיקר הדין היה רשאי לברך על זה "שהחיינו", כבר נהגו בכל אלה לברך שהחיינו על בגד חדש, ולפטור הכלים שקנה.

כבר פשט המנהג שבעת סעודת חינוך הבית, בעל הבית מברך שהחיינו על פרי חדש, או על בגד חדש (ולובשו), ומתכוונים לפטור את הדירה והרהיטים החדשים. ומכל מקום הקונה דירה והוא שמח מאד בקנייתו ורוצה לברך "שהחיינו", ואין לו בגד חדש, רשאי לברך שהחיינו.

מי שנתמנה לאיזה משרה חשובה, ונכבדי הקהל נתנו לו דירה לדור בה בחינם, נכון שיברך שהחיינו על בגד חדש, ויפטור את הדירה.

אין לברך "שהחיינו" בעת חנוכת בית כנסת, וגם לא יברכו "הטוב והמטיב". וכל שכן שאין לברך "שהחיינו" בעת יריית אבן הפינה לבית הכנסת, או יציקת היסודות.

 

שבת שלום!

פרשת בא

מסבירים המפרשים בדרך משל: יהודי אחד היה בסכסוך עם גוי והם הגיעו לבית משפט בפני שופט נוצרי. עמד היהודי ושלח לו לשופט מתן נאה בסתר, שאל אותו השופט כיצד הנך שולח לי שוחד, הלא בתורתכם כתוב שאסור לתת שוחד לדיין, כי יש סברא בדבר שהרי לב הדיין יטה אחרי הנותן שוחד והדין שיוציא לא יוכל להיות אמת?

ענה לו היהודי: אילו היית יהודי והיו באים לפניך ראובן ושמעון לדין, הרי דעתך על שניהם שקולה ושווה, והדין יכול להיות דין אמת, ולכן אין לתת שוחד כי ליבך יכול להטות לכיוונו. אך לא כך הדבר כאשר באים יהודי וגוי לדון בפני שופט גוי, כאן דעתו של השופט אינה שקולה ואינה שווה לשניהם, לבו של השופט כבר מלכתחילה נוטה לצד הגוי וכדי לאזן שלחתי לך שוחד.

סיפור זה יכול לשמש משל נאה על השאלה של הכבדת לב פרעה, רצונו האמיתי של פרעה לא לשלוח את בני ישראל, אבל בגלל הסבל הגדול שהיה לו ולעמו מהמכות, עמד לפעול כנגד רצונו. יציאה בתנאים אלו לא הייתה נחשבת לפרעה כזכות, הואיל ומה שנעשה היה באונס, חיזוק לבו ע"י ה' היה כדי לא לשלול ממנו את הבחירה, אלא כדי להסיר ממנו את יראת המכה, על ידו שב פרעה לרצונו האמיתי שהוא לא לשלוח את בני ישראל.

אז מקשים שוב המפרשים, הרי גם תשובה מתוך ייסורים מועילה. מסבירים המפרשים: תשובה מתוך ייסורים מועילה רק כאשר הייסורים מעוררים את האדם מתרדמת הסכלות, ובין בשכלו את אשר העווה ומתחרט על מה שעשה חרטה גמורה, אז יהיה אפשר להגיד שחזר בתשובה. אבל פרעה רצה לשלחם לא מפני שחזר בתשובה אלא מפני שגברו עליו הייסורים.

הלכות שבת
תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת, או שנתבשל רק כחצי בישולו, ועדיין אינו מבושל כל צרכו, יש אומרים שמותר לשהותו מערב שבת על גבי אש גלויה, כמו פתיליה של נפט, או גז, לצורך סעודת שבת, ואין צריך לתן טס של מתכת או אזבסט, להפסיק בין האש לקדרה, אפילו אם התבשיל הולך ומצטמק, והצימוק יפה לתבשיל. ויש חולקים ומצריכים לתן טס של מתכת או אזבסט להפסיק בין האש לקדרה. ומנהג הספרדים כסברא ראשונה ומשהים מערב שבת תבשיל כנזכר על גבי אש גלויה, אך יש להזהיר שבאופן כזה אין להחזיר הקדרה בשבת. ומכל מקום טוב ונכון להחמיר לתת טס של מתכת או אזבסט, להפסיק בין האש לקדרה, ואז גם יוכל להחזיר בתנאים מסוימים כדלהלן. וכל זה דווקא בפתיליה הבוערת על ידי נפט, שיש לחוש שמא יסבב כפתור הפתילייה להגביה האש. אבל פלטה חשמלית שאין כל אפשרות להגדיל או להקטין את מידת החום, מותר להשהות עליה תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, ואין צריך לעשות הפסק בינה לבין הקדרה, שהפח של הפלטה נחשב הפסק, ומותר להניח מערב שבת על הפלטה כל תבשיל, בין שנתבשל מעט, בין שנתבשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו.

שבת שלום!

פרשת וארא

כבוד ה' בעולם הזה הוא התכלית לכל הנבראים, שהרי הקב"ה אינו זקוק לזה, ולכן אילו אומות העולם שבים בלב שלם, היה מתגדל כבוד שמיים, אך מכיוון שהקב"ה יודע שלא ישובו בלב שלם, לכן מוטב שיתגדל כבודו בדרך אחרת, ע"י שיקשה את לב פרעה, וירבה את אותותיו ומופתיו במצרים, וע"י יכירו גם ישראל את גבורתו.

כל מטרת עונש המצרים במשך י"ב חודשים הייתה רק כדי שיראו ישראל וייקחו מוסר ויבינו את גדולת הקב"ה, דבר זה מפורש בפסוק: "כי אני הכבדתי את לבו…". למען תספר באזני בינך ובן בנך…

המופת הראשון שעשו משה ואהרון היה מופת שגם פרעה יכל לעשות, ומדוע? אלו הם דרכיו של הקב"ה לתת לאדם ניסיון באופן שיש בו מקום לטעות כדי להבחין האם יוכל להתגבר על הטעות ולהודות בהשגחת ה'. מלכתחילה מיד עם הופעתם של משה ואהרון, היה עליו להתעורר ולהכיר בהם כשלוחי שמיים, שהרי ידע שיבוא מושיען של ישראל להוציאם ממצרים.

כך הם דרכי שמיים, כל החיים הם ניסיונות, לאדם הראשון שנותן הקב"ה לאדם הוא ניסיון שאפשר להתגבר עליו, אך כאשר האדם נכשל בו מנסה הקב"ה בניסיון אחר קשה יותר, שיש לו מקום לטעות. ולכן אחרי המופת הראשון, נוסה פרעה שוב במופת התנין שהיה לו קשה יותר. כאשר רואה אדם מכשולים קשים בחייו רוחו נשברת, ואינו מאמין בעזר ה', אך לו נבין שרק בסוף הדרך הקב"ה מראה לנו את הנהגתו, נבטח בו ולא נתייאש כלל.

הלכות כבוד השבת
יסדר שלחנו ויציע כל המיטות שבבית, ויתקן את כל ענייני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת. ונכון לסדר את הבית סמוך לערב, כדי שיהיה ניכר שמסדרו לכבוד שבת. ונכון ששולחנו יהיה ערוך במשך כל יום השבת. ואמרו חז"ל, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד מלאך טוב ואחד מלאך רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא כן לשבת הבאה, ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו. ואם לאו ההיפך ח"ו.

אף על פי שדעת המקובלים שיש ללבוש בשבת בגדים לבנים, בזמן הזה שכל גדולי ישראל נוהגים ללבוש חליפות שחורות, אין לשנות מן המנהג, ויחיד המשנה ולובש בגדים לבנים, אינו עושה כהוגן, דהוי כחתן בין אבלים. וראוי להסביר זאת בעיקר לבעלי תשובה, ולהדריכם שינהגו בכל מנהגיהם כמנהגם של גדולי הדור.

ראוי לייחד בגדים טובים ונקיים לכבוד שבת וכמו שאמרו חז"ל "וכבדתו" מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וילבש בגדיו הנאים אחר שרחץ עצמו לכבוד שבת. וישתדל להחליף את כל בגדיו לכבוד שבת. ונכון לייחד טלית לכבוד שבת.

שבת שלום!

פרשת ויחי

מסבירים: מכל השבטים רק מנשה ואפרים נולדו ונתגדלו במצרים, שהייתה ידועה בטומאתה, בביתם היו תמיד שרים וחרטומים, כמקובל לביתו של משנה למלך, שם בארץ נוכרייה, הרחק מארץ ישראל הקדושה, הרחק מאבותם, שהו במשך שנים ארוכות.

שלא כן עשרת השבטים שגדלו והתחנכו בביתו של יעקב אבינו, וכשעלו לארץ ישראל מחרן, זכו להיות בצוותא עם יצחק.

אף על פי כן, כשבא יעקב למצרים, נוכח לדעת כי מנשה ואפרים לא נמשכו אחרי טומאת מצרים, לא התפעלו ולא למדו את מנהגיהם, אלא גדלו ונתחנכו על ברכי יוסף בדרך התורה והיראה, עד שנמצאו ראויים להימנות בתוך 12 השבטים הקדושים והטהורים. הדרך של מנשה ואפרים לא הייתה קלה, וניסיונות גדולים עמדו להם בדרכם, ובכל זאת התגברו, וצעדו בדרך האמת והישר.

ובכך בכל בית בישראל, כשאבא מברך את בניו שיהיו כמו מנשה ואפרים, שיתעקשו על דרך האמת, שלא יסורו ימין ושמאל, ולא ילמדו, ולא יתפעלו כלל מן העוזבים דרכי יושר.

הלכות כיבוד הורים
א . "כבד את אביך ואת אמך". היא מצוות עשה מן התורה לכבד את אביו ואת אמו, וצריך להיזהר מאוד בכבוד אביו ואמו ובמוראם, ששקל הכתוב אותם ככבוד המקום ומוראו. ואמרו חכמים: שלושה שותפים יש לו לאדם – הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ולכן חיוב גדול על כל אחד לקבוע שיעור בהלכות אלה ולהיות בקיא בהם, לגודל חומרת המצווה, בפרט תלמידים צעירים צריכים ללמוד הלכות אלה קודם צאתם לחופשת "בין הזמנים".

ב . אין גבול למצוות כיבוד אב ואם, שהיא מצווה יקרה, וכל המרבה לכבד את הוריו הרי זה משובח. המקיים מצוות כיבוד אב ואם זוכה לאריכות ימים ושנים בעולם הזה ובעולם הבא, לעושר ולהצלחה בשאר ענייניו. ויזכה שבניו ובנותיו יכבדו אותו וייראו ממנו גם לעת זקנותו. והמקיים מצווה זו בארץ ישראל שכרו גדול יותר מן המקיימה בחוץ לארץ.

ג. נאמר בזוהר הקדוש: צריך שכל אחד ייטע בליבו לאהוב את הוריו כגופו, ויכבדם מתוך הוקרה והערכה לאיזו מעלה טובה שיש בהם. וכאשר הוריו ישלחו אותו לאיזו שליחות, יעשה זאת בזריזות ובשמחה. וראוי שיהיה ניכר שעושה כן לשם מצוות כיבוד אב ואם. ויצווה לילדיו שיקבלו את הוריו והורי אשתו בשמחה ובסבר פנים יפות. וכשם שמתן שכרה של מצווה זו מרובה, כך עונשה מרובה. והמצער את אביו או אמו גורם לסלק ממנו השכינה וגזרות קשות באות עליו, ולוקה בייסורים. ואף אם תשחק לו השעה כאן בעולם הזה, יפרעו ממנו בעולם הבא.

שבת שלום!

פרשת ויגש

"ויגש אליו יהודה ויאמר…". מסבירים המפרשים שיהודה לא הסתפק בדברי תחנונים אלא "דיבר אליו קשות". לכאורה קשה להבין את טענות יהודה ליוסף, הרי יהודה עצמו הציע ליוסף עונשים חמורים יותר, ויוסף הוא שהציע להקל ולקבוע שגונב הגביע יהיה לעבד והשאר ישוחררו.
מסבירים שתחילה חשב יהודה שכל עניין הגביע הוא גזירת שמיים, מידה כנגד מידה משום מכירת יוסף, ולכן לא התנגד ואף הציע הצעות מחמירות. אך כשראה שהשליט המצרי מתעתד להשאיר דווקא את בנימין, היחיד שלא השתתף במכירה, הסיק יהודה שאין כאן אלא מזימה גרידא של שליט מצרים, שיש להילחם נגדה באמצעי ההשתדלות הרגילים, ולכן דיבר אל יוסף כפי שדיבר.

אני יוסף, העוד אבי חי? שאלה זו של יוסף נראית כתמוהה, הרי אך זה הרגע האריך יהודה להבהיר ליוסף שיעקב חי, שכן כל תחנוני יהודה נסובו סביב הטענה, שאם בנימין יישאר במצרים, יעקב לא יוכל לשאת זאת וכו'. מתרצים זאת חז"ל שיוסף לא סמך על מה שאמר יהודה קודם לכן, שהרי ייתכן שיהודה שיקר כדי להינצל מהשליט המצרי. לכן שואל אותו יוסף שוב, כעת אחר שנודע לך שאני יוסף, אמור לי את האמת, האם אבי חי ובזה יובן גם מבנה המשפט: "אני יוסף, העוד אבי חי". כלומר, האם כעת, לאחר שידוע לך שאני יוסף, אמור לי העוד אבי חי.
ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו. הגמרא על פסוק זה: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה; אם מפני בשר ודם נבהלו כך, מפני הקב"ה על אחת כמה וכמה…". ומספרת הגמרא שרבי אלעזר בכה כשהגיע לפסוק זה.

מה הקשר בין בהלת האחים מיוסף, לבין החשש מתוכחה מיום הדין?
הבית הלוי מיישב את הדברים, המשפט "אני יוסף העוד אבי חי", איננו שאלה בעלמא, אלא תוכחה, שבה סותר יוסף למעשה את כל טענות ההגנה של יהודה, וזאת מתוך מעשיו ודבריו של יהודה עצמו: אתה עצמך לא חששת למות יעקב כשמכרת את אחיך, ואיך אתה טוען כעת שיש לרחם על בנימין בגלל החשש למות יעקב? בשומעם כך נבהלו האחים ונשתתקו, שכן הם ראו, כי כל טענתם נסתרת באחת מתוך מעשיהם שלהם עצמם.

וזהו הביאור בדברי חז"ל: כשם שנבהלו האחים מכך שטענותיהם נסתרו מתוך מעשיהם שלהם, באותה מידה, כשיעלה האדם ליום הדין, וינסה לתרץ את מעשיו באמתלות שונות, יסתרו את טענותיו מתוך מעשיו שלו עצמו. כגון, אם יאמר שלא נתן צדקה כי היה טרוד בפרנסת משפחתו, יראו לו שעל מותרות אחרות בזבז כסף רב ולא חשש לפרנסת משפחתו, וכדומה. לכן אדם צריך לעשות השתדלות בקיום המצוות, כדי שיזכה בדין.

שבת שלום!

פרשת מקץ

כל דבר בעולם יש סיבה ומסובב,סיבה ותוצאה, והרבה אנשים טועים לחשוב שבגלל הסיבה יש את התוצאה. לדוגמא, אדם השקיע כסף באיזה עסקה והרוויח, הוא חושב שבגלל שהשקיע הוא הרוויח, אבל לא ההשקעה היא שגרמה לרווח, אלא גזרו משמיים שהוא ירוויח, וסובבו את העניין שהוא ישקיע את כספו בעסק מוצלח. נמצא אם כך שהמציאות היא ההיפך ממה שחושבים האנשים. כך הוא העניין אצל יוסף, "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם…". גם כאן יכול השכל האנושי לטעות ולחשוב שבגלל חלום פרעה הוא הסיבה שיוסף יצא ממאסר. אז מסבירים לנו המפרשים, בגלל שתמו שנתיים ימי ייסורים של יוסף, סובבה ההשגחה את חלום פרעה כדי שיגמר הסבל של יוסף.

אומר 'החפץ חיים': "בדור שבן דוד בא, פני הדור כפני הכלב…". טבע הכלב שכאשר זורקים עליו אבן הוא קופץ על האבן לנשכה, הוא חושב שהאבן רודפת אחריו, כך כאשר קמים צוררים לרדוף אחרי עם ישראל, אנו לא מבינים שהצוררים האלו הם רק מקלות השלוחים מן השמיים, ואנו צריכים להתבונן ולבדוק מי מחזיק במקל ומה דורש מאתנו ה'.

משל לאדם שמגיע בפעם הראשונה בחייו לתחנת רכבת, הוא רואה שזמן קצר לפני צאת הרכבת משמיע אדם שעובד שם שריקה חדה. מייד עם השמע השריקה, אנשים ממהרים להיכנס אל הרכבת, זמן קצר שוב נשמעת שריקה נוספת שלאחריה מזדרזים אנשים נוספים לעלות לרכבת, בהישמע השריקה השלישית כבר כולם עלו לרכבת, והרכבת יוצאת לדרכה. עומד לו אותו אדם וצופה במחזה ומתמלא בהערכה כלפי אותו אדם שבוודאי הוא המנהיג ועל פיו יישק דבר.

ניגש אליו האדם ונתן לו כבוד, ובעל המשרוקית אינו מבין על מה הכבוד שמקבל. שאל אותו האדם הלא אתה הוא מנהל הרכבות, ואתה המחליט הגדול מי תיסע הרכבת ומתי תעצור. ענה לו בעל המשרוקית: המנהל לא מסתובב ברציפים, הוא יושב בכורסא במשרד ממוזג, הוא נותן את הפקודות ואנחנו רק המבצעים. כך אנו רוב בני האדם, לא מבינים שלכל דבר שקורא בעולם יש הוראות מגבוה, מהקב"ה.

שבת שלום!

פרשת וישב

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "וישב יעקב…". ביקש לישב בשלווה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב. שואלים המפרשים וכי מה אכפת לו להקב"ה שצדיקים ישבו בשלווה בעולם הזה? מסבירים שאם היה נשאל אחד מאיתנו, מה היה רוצה כדי להגיע לדרגה עילאית ברוחניות, ברור שתשובתו תהיה בית מרווח, עם חדר ללימוד וספרי קודש בספריה גדולה. כמו כן כלים נאים המרחיבים את דעתו של אדם, וכמובן מצב כלכלי טוב, כדי שראשו לא יהיה מוטרד.

כאשר נתבונן על אדם זה המשתוקק לחיים קלים, ונשאל מדוע לא יוכל להגשים את ייעודו הרוחני במצב בו הוא נתון בשעה זו, ללא מילוי משאלותיו הגשמיות, נגיע למסקנה שקשור הוא בעבותות אהבת החומר, ומכאן תשוקתו וכיסופיו לחיי רווחה. אדם זה מוטעה מיצר הרע, ומרמה את עצמו, שע"י כך יהיה ראשו פנוי ללימוד התורה, לשמה.

אנו למדים מכך שעבודתו של האדם אינה להשיג את מה שאין לו בגשמיות, אלא להסתגל ולקנות חכמה במצב שהוא נמצא בו. הדבר תלוי אך ורק בו, ובכוחו להשכיל ולהשלים עם מצבו לבל תופרע עבודתו הרוחנית, ממצבו הגשמי. לכן בכל מצב ומצב שאתה נמצא בו, מודה להקב"ה במאוד מאוד, דבר זה הורונו חז"ל באמרם, אם ירגיש האדם להודות לה', בין על מידה טובה ובין על ההיפך, ח"ו. והצדיק שקרוב לשמיים נתבע על כך יותר מאחרים, וזה מה שאמרו חז"ל: "ביקש יעקב לישב בשלווה…". ולא רק שלא ישב בשלווה, אלא קפץ עליו רוגזו של יוסף. ומפני מה? מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

הלכות חנוכה:

צריך להיזהר מאוד מהדלקת נרות חנוכה, כי היא מצווה חביבה עד מאוד, לפרסם את הנס בהודאה לה' יתברך על הניסים שעשה לנו, והעושה כן זוכה לבנים תלמידי חכמים .

ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מוכר כסותו, כדי להשיג דמי שמן ונרות חנוכה. וכן חייב להשכיר עצמו לפועל כדי שיוכל לקחת שמן להדלקה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. לכן מצֻווים כל גבאי צדקה להשגיח על העניים, ולתת להם גם שמן להדלקת נרות חנוכה, אלא שאינם מצֻווים לתת להם יותר נר אחד בכל לילה, כפי עיקר הדין של המצווה.

נרות חנוכה לאלמנה הניזונה מנכסי יתומים‎ צריכים לתת לה לקניית שמן לנרות חנוכה, כיוון שאף הנשים חייבות בנר חנוכה. אולם, גם בזה אין לחייב את היתומים לתת לה יותר מכדי נר אחד לכל לילה, ואין לכוף את היתומים לשלם לה להידור מצווה.

שבת שלום!‎

פרשת וישלח

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "וישלח יעקב מלאכים…". מסבירים המפרשים, בהתנהגותו של עשיו אנו מוצאים סתירה. מצד אחד הוא אינו מתפעל כלל מן המלאכים שנשלחו אליו ע"י יעקב, ומצד שני אנו רואים שלאחר זמן נכנע ליעקב ונופל על צווארו ונושק לו. אמנם נחלקו הפוסקים אם עשיו נשקו באמת בכל ליבו או לא, או שהם אחים שלא נפגשו הרבה זמן… מסבירים שצדיק מבין ליבו של אדם ויודע היטב מה רצונו, כך יעקב אבינו ידע שהכבשים, העיזים והגמלים שהעביר לפניו, וכמו כן הכריעות וההשתחוויות, ישחדו אותו וימלאו את נפשו של אותו רשע.

זוהי דרכם של רשעים, כאשר רואים תאווה לנגד עיניהם מאבדים עשתונותיהם והם מתמלאים בתשוקה להשיג תאווה זו. בזה הם כדוגמת הבהמה אשר מאבדים את כל חייהם עבור הנאת רגעית.
וזה שכתוב :"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם, לא רק מן העולם הבא אלא גם מן העולם הזה…". יעקב אבינו ידע שאם יכבד את עשיו הוא יכניע אותו, והוא הצליח שלא רק ששנאתו של עשיו לא יצאה אל הפועל, אלא גם הפך להיות אוהבו. אנו רואים שיעקב, עם כל גדולתו, יכול היה לנצח את עשיו, אך בחר להיכנע לפני עשיו כדי שיביא אותו להיכנע לו.

זמן הדלקת נר חנוכה:

א. זמן הדלקת נרות החנוכה הוא בצאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת החמה, לא מאחרים ולא מקדימים, ונמשך זמנה עד שתכלה הרגל מן השוק, דהיינו כמו חצי שעה אחר צאת הכוכבים.
וצריך לתן שמן בנרות שיעור שתדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים. ומכל מקום, אם לא הדליק בתחילת הלילה, מדליק והולך כל הלילה בברכה, כל זמן שלא עלה עמוד השחר. ואין לחוש בזה לספק ברכות, מאחר שכך המנהג להדליק בברכה גם אחר חצי שעה מצאת הכוכבים. ואם לא הדליק עד שעלה עמוד השחר, ידליק אז בלי ברכה. אין מדליקים נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה.

ב. מי שהגיע לביתו עשרים דקות לפני עלות השחר, אף שלא נשאר לו מן הלילה חצי שעה משעת הדלקת נר החנוכה, מכל מקום ידליק בברכה, כלשון השולחן ערוך שידליק כל הלילה, ונכלל בזה ממש עד לפני עלות השחר.

ג. אסור לאכול סעודת קבע קודם הדלקת נרות חנוכה, ואפילו התפלל מנחה וערבית מבעוד יום. ודווקא סעודת קבע, שהוא יותר מכביצה פת, אבל בפחות מכן, וכן אכילת פירות וכדומה מותר. ועוגה דינה כמו פת, שאסור לאכול יותר מכביצה. ויש להחמיר חצי שעה קודם זמן ההדלקה שלא לאכול סעודת קבע, דהיינו יותר מכביצה פת. אבל סעודת עראי ואכילת פירות ושתיית משקים קלים מותר.

ד. איסור אכילה קודם ההדלקה הוא גם לאשה אלמנה או גרושה המדליקה לבדה. אולם אישה שבעלה מדליק עבור כל בני הבית, יכולה להקל לאכול סעודת קבע קודם הדלקת הנרות, ובפרט אם בעלה מאחר לבוא להדליק את הנרות, ובלבד שיש צורך בדבר. ואם נהגה האישה להחמיר בזה, תמשיך במנהגה.

ה. חיילי הצבא, שאינם יכולים להדליק נר חנוכה עם זמן צאת הכוכבים, מסיבה ביטחונית, (ואין מדליקין עליהם בבתיהם), ורוצים להדליק נר חנוכה לפני השקיעה ולכבותו עם רדת החשיכה, אין להם לברך בהדלקה זו, דחשיב ברכה לבטלה לכולי עלמא, כיון שאינו נשאר דלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

פרשת תולדות

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו…". שואלים המפרשים, איך יתכן שיצחק לא הכיר את עשיו והרי דרך חכמים שיודעים לעמוד על טיבו של אדם, וק"ו כשמדובר בבנו, ואף שכתוב "ותכהינה עיניו מראות", הרי בוודאי רבקה סיפרה לו על מעשיו הרעים?
אפשר לומר שבאמת יצחק הכיר היטב את עשיו, ידע שהוא בבחינת חזיר הפושט את טלפיו לאמור ראו כי טהור אני. וראיה לכך שהכיר מהותו של עשיו, שלא היה שגור שם ה' בפיו, ולכן אמר לו: "גשה נא ואמושך בני". וראיה נוספת שלא ברך את עשיו בברכת אברהם, אלא נתן אותה ליעקב.

אז שואלים המפרשים שוב מדוע אהב יצחק את עשיו? יש אומרים בדרך חינוך יש את היד המקרבת, שאם הבן לא מכבד את ההורים צריך להרחיקו בכלל.

אך אם הבן כמו עשיו, למרות שלא הלך בדך הוריו ולמרות זאת עדיין מכבדו ועדיין מנסה להראות לו שהוא בסדר, ושהוא מתנהג כראוי, אז כדאי לקרבו כי יש תקווה שאולי ישוב במשך הזמן מדרכו הרעה. כידוע, עשיו היה מכבד מאוד את אביו, שהיה משרתו, היה לובש בגדי מלכות, ולכן יעקב גם פחד ממנו, שרצה להרגו כי ידע שיש לו זכות גדולה בכיבוד הורים.

ולכן יצחק אהב את עשיו כי רצה לקרבו, וזה היה רק משיקולים חינוכיים.

עוד כתוב בפרשה: "ויִּגַּשׁ יַעֲקב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיאמֶר הַקּל קוֹל יַעֲקב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו…".

אמרו חז"ל: בזמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו, ובזמן שאין הקול קול יעקב אז והידיים ידי עשו, כלומר בשעה שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אז אין ידיו של עשו יכולות לשלוט, ובזמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אז עשו יכול לשלוט בידיו, יש להבין מנין לחז"ל להוסיף בפסוק את המילה "אין" ולדרוש בזמן שאין הקול קול יעקב אז והידיים ידי עשו. הרי בפסוק לא כתוב כלל תיבת אין ואדרבה משמע להיפך שהקול קול יעקב והידיים ידי עשו באותו זמן.

הנה נאמר במדרש על פסוק זה: "בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידיים ידי עשו שולטות בכם". והקשה הגר"א ז"ל מוילנא הרי לפי זה היה צריך להיות כתוב: "הקול קול יעקב ואין הידיים ידי עשו", ואילו מלשון הכתוב נראה שאף על פי שהקול קול יעקב מ"מ הידיים ידי עשו, ותירץ שבתורה נכתבה מלה זו חסרה "הקל" בלי האות ו', כלומר כאשר קול התורה הוא חלש וחסר, או אז ידי עשו שולטות, אבל כאשר קול יעקב הוא מלא בלי הקלה וחולשה אז אין הידיים ידי עשו שולטות בכם.

שבת שלום!

פרשת חיי שרה

מסבירים המפרשים ששרה הייתה אחת מארבע הנשים היפות בעולם, ולמרות היותה יפה בת עשרים כבת שבע ובת מאה כבת עשרים, אבל שרה ברוב ענוותנותה לא עשה עליה רושם, ולא עניין אותה החיים החומריים וחמודות תבל, ולא חשבה על כך, והייתה צדיקה ותמימה ללא חטא ועוון כלל.

ועוד אומרים שהייתה בת שבע כבת עשרים בתמימותה ובמחשבותיה, ועל כך יעיד ה' שרק הוא יודע מחשבות אדם.

כתוב:" ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה…". שאלו המפרשים מדוע הכף של לבכותה קטן ומדוע כתוב לספוד לפני לבכות, הרי כתוב שלושה ימים לבכי ושבעה להספד? אברהם עמד גם בניסיון הזה של להביא את אברהם לחרטה על עקדת יצחק, מפני שבגלל זה איבד את שרה אשתו, אך אברהם שהתמצא בתחבולות השטן ומזימותיו, עמד בניסיון והוא הלך לספוד את שרה לספר מעשיה הטובים ולמעט בבכי. ולכן נכתבה כ' קטנה. שאם היה בוכה הרבה היו חושבים שהתחרט על כך. וזה שכתוב קודם לספוד לשרה ואחר כך לבכותה, וזוהי דרך התורה העיקרי תחילה, לספוד ואחר כך לבכות.
אנו למדים בפרשה זו שעושי מצוות עומדים בפני שני ניסיונות, האחד קודם עשיית המצווה, שהשטן בא ומנסה בכל מיני דרכים למנוע את עשיית המצווה. והניסיון השני הוא אחרי שגבר על יצרו ועשה מצווה, גם בא השטן ומנסה לגרום לו להתחרט שעשה את המצווה.

ובעקידת יצחק אנו רואים את שני הניסיונות האלה, בדרך לעקידה השטן מפריע ומנסה לעכב את אברהם בדרכו, בכל מיני פעולות שאולי ימנעו מאברהם להגיע אל מקום המצווה. וגם לאחר המצווה מגיע השטן ומספר לשרה ובכך היא מתה, וחשב שבדרך הזו יגרום לאברהם להתחרט על כך. אך אברהם שהכיר את השטן ותחבולותיו, עמד בשני ניסיונות אלו. שנזכה לעמוד בגבורה בכל ניסיונות החיים. אמן ואמן.

הלכות הדלקת נרות:
יש אומרים שכיוון שהדליקה האישה נרות שבת, חל עליה תוספת שבת מחול על הקודש, וכאילו קיבלה עליה שבת ואסורה בעשיית מלאכה. וכן אסור לה לאכול ולשתות עד לאחר הקידוש, אפילו אם עדיין היום גדול. ולפיכך נוהגות קצת נשים שאחר שבירכו והדליקו את הנר, אינן מכבות את הגפרור שבידן, אלא משליכות אותו לארץ והוא נכבה מאליו. ויש המחמירים עוד שאין האישה מתפללת מנחה אחר הדלקת נרות שבת, שמאחר ועשתה אותו קודש לא תעשנו חול, בתפילת מנחה של חול. אולם דעת רוב הפוסקים ומרן השולחן ערוך, שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה כלל, ולכן האישה מותרת בעשיית מלאכה ובטעימה גם לאחר הדלקת הנרות, כל זמן שלא שקעה השמש. וכן עיקר להלכה. ומכל מקום נכון שהאישה תתנה ותגלה דעתה שאין ברצונה לקבל שבת בהדלקת הנרות בערב שבת, ומספיק להתנות תנאי זה פעם אחת בשנה. ואם שכחה ולא התנתה, רשאית לעשות מלאכה הנחוצה אחר ההדלקה, ומכל שכן שרשאית להתפלל מנחה. ומכל מקום לכתחילה יותר נכון שהאישה תתפלל מנחה קודם שתדליק את הנרות, אבל אם שכחה להתפלל תחילה, או שהזמן דחוק, מותר לה להתפלל מנחה אחר הדלקת הנרות, ואפילו אחר ששקעה החמה.

שבת שלום!

פרשת וירא

לעיתים קורה שכאשר צריכים להושיט עזרה ממצוקה כלשהי, אנשים רבים מתחמקים מלהושיט יד ולעסוק במצווה. לכל איש תרוץ וסיבה משלו מדוע אינו יכול לסייע כרגע או בכלל.

במעשה החסד של המתואר, לאברהם אבינו הייתה סיבה טובה מאוד להיפטר ממצוות הכנסת אורחים שהזדמנה לו. אברהם היה בן 99 וביום השלישי למילתו, ובהתאם לכך ודאי שלא היה צריך לחכות לאורחים לקבלם ולשרתם… אך אברהם אבינו, למרות כל זאת, רץ לקראתם וקיבלם באהבה ובזריזות גדולה. מהסיבה הזו התורה דווקא העצימה את המעשה הזה של הכנסת אורחים של אברהם אבינו כדוגמא למאמצים ולמסירות נפש הנדרשים מן היהודי בקיום המצוות.

עוד בשבחיו של אברהם אבינו בהכנסת אורחים רואים שהכל הוא עשה במידה מרובה, שלוש סאים קמח סולת, שלושה בני בקר טובים שנשחטו, וכן חמאה וחלב הגיש להם לרוב, אך כשמדובר במים כתוב "יוקח נא מעט מים". מסבירים המפרשים שאת כל ההכנות הכין אברהם בעצמו למלאכי השרת, וכך החזיר הקב"ה בעצמו לעם ישראל, ואת מה שעשה ע"י שליח גם הקב"ה עשה לישראל ע"י שליח. וכשהיה מדובר על שאיבת מים ע"י שליח, לא רצה להכביד עליו אברהם אבינו ולכן הסתפק ב"מעט מים". שנזכה לקיים את המצוות בשמחה ואהבת ה'.

הלכות נטילת ידיים
א. מצווה ליטול את הידיים קודם שאוכל סעודה עם פת, והסמיכו זאת על הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים", והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו'. ואף שזו מצוה מדברי סופרים מכל מקום מברכים על נטילת ידיים קודם הניגוב: "אשר קדשנו במצותיו וציוונו על נטילת ידיים". שגם על מצוות דרבנן שייך לברך בלשון "וציוונו", שהקב"ה ציוונו לשמוע לדברי חכמים. וצריך להיזהר מאד בנטילת ידיים, שכל המזלזל בנטילת ידיים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם.
ב. אף מי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להם שום טומאה, אינו רשאי לאכול לחם עד שייטול ידיו.
ג. גם הנשים חייבות בנטילת ידיים, ועל כן צריך כל אדם להיות בקיא בהלכות נטילת ידיים, וללמד את בני ביתו דיני נטילת ידיים, וישגיח שייטלו ידיהם כהלכה. וכן יחנך את בניו ובנותיו הקטנים לנטילה בברכה.
ד. האוכל פחות מכזית פת מעיקר הדין אינו צריך ליטול את ידיו, ורק אם בדעתו לאכול שיעור כזית, צריך ליטול את ידיו, אבל לא יברך על נטילה זו. ורק אם בדעתו לאכול פת שיעור כביצה, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידיים.

שבת שלום!

פרשת לך לך

בפרשה אנו רואים שהקב"ה לא אמר לאברהם אבינו מיד לאיזה ארץ הוא ילך, כדי לתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. אם היה יודע לאן הוא פונה, אז היה חושב בכל פסיעה שהנה הוא מגיע למקום מנוחה. כך נמצא שכל הליכתו הייתה מחשבתו בקיום מצוות ה' "לך לך … אל הארץ אשר הראך…". עוד כתוב על פסוק זה: "לארץ אשר אראך…". כל זמן שאדם לא הגיע למעלות גדולות ויקרות, אין באפשרותו לשער את גודלן וחשיבותן כפי שהן באמת.

לכן הקב"ה אמר לאברהם את אל הארץ אשר אראך… כלומר רק אחרי שתראה אותה תבין את גודל ערך המעלה שזכה בה. שנזכה להגיע למעלות גדולות בתשובה ויראת שמים וכך נראה ישועות ניסים ונפלאות.

הלכות שבת
אף-על-פי שאין חיוב מצד ההלכה לאכול בשר בשבת, שהרי אין חיוב שמחה בשבת, מכל מקום מי שיכול לקנות בשר לשבת, טוב והגון שיעשה כן. וירבה בבשר ויין ובתבשילים כפי יכולתו, ובכל מקום ומקום יענגוהו במאכלים ובמשקים החשובים להם עונג. ומי שאין בידו לענגו בבשר, יענגהו כפי יכולתו, ויאכל לכל הפחות ב' סעודות בשבת, ויצמצם בצרכי שאר הימים, כדי שיהיה לו לסעודות שבת ואל יצטרך לבריות. אבל אם אין לו אפשרות גם לב' סעודות, ייקח מגבאי צדקה, ויבקש מזון לכל ג' הסעודות.

נכון לאכול דגים בשבת, ואם אפשר יאכל דגים בכל סעודה מסעודות שבת, ולכל הפחות בסעודה ראשונה ושלישית. ומי שאינו אוהב את טעם הדגים, אינו חייב להכריח את עצמו לאכול דגים בשבת, כי השבת לעונג ניתנה ולא לצער. וייטול ידיו בין אכילת הדגים לבשר, ויקנח פיו בפת, וישטוף את פיו במשקה. ואם אפשר נכון שישתה איזה משקה בין הבשר לדגים, ויש לנהוג כן גם בבשר ועוף. ואין צריך לדקדק להקדים קינוח הפה להדחת פיו, אלא איזה מהם שירצה יקדים. ואם אכל על-ידי מזלג ורוצה להקל שלא ליטול את ידיו, יש לו על מה שיסמוך, אחר שידיו נקיות.

שבת שלום!

פרשת נח

דרכו של אדם להיות נמשך אחרי רעיו וחבריו בדעות ובמעשים, ונח לא למד ממעשיהם לכן היה צדיק בדורותיו, לעומת דורו. ולמרות שנח היה צריך להשקיע מאמצים רבים להגיע לדרגה שלו, לא היה נחשב בדורו של אברהם אבינו.

עוד כתוב בפרשה: "את האלוקים התהלך נח…". לנח היה אמונה גדולה בהקב"ה, ולמרות שאמר לו לבנות תיבה ולהכניס לשם את החיות וכו'… עשה כן, למרות שמדרך הטבע לא היו מספיקות אפילו שלוש תיבות כאלה, אבל היה נס גדול וכולם נכנסו שם. ושואלים מדוע אם כן ה' לא אמר לו לעשות תיבה יותר קטנה אם ממילא היה נס? הקב"ה רצה בכל זאת להשאיר לאדם בחירה לאמונה, ולא לעשות נס גלוי כל כך. כאשר יורד מן מהשמיים כולם מבינים ורואים שזה נס גלוי, אך שהקב"ה מוציא לחם מן הארץ כולם חושבים שזה דרך הטבע, ורק אדם שאינו מתבונן חושב שאין כאן נס. וזאת עיקר עבודת האדם בעולמו, לדעת ולהבין שהכל נס משמיים, ואין כאן שום דבר שהוא טבעי. כל מציאות הטבע בעולם היא כדי להעמיד את האדם בניסיון האמונה, וכל חובתו של האדם היא לעמול להשיג את דרך האמת.

הלכות ברכת הגשם:
א. בארץ ישראל שואלים את הגשמים בברכת השנים לומר "ותן טל ומטר לברכה", החל מליל שבעה בחשון, בתפילת ערבית, עד המנחה של ערב יום טוב הראשון של פסח, ועד בכלל. ואף על פי שהיה ראוי להתחיל לשאול טל ומטר תיכף ומיד אחר החג, כדרך שמזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" החל מתפילת מוסף של שמיני עצרת, והלאה, מכל מקום תיקנו חז"ל לעכב שאלת טל ומטר עד שיעברו חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיספיקו עולי רגלים להגיע למחוז חפצם, ולא יעצרם הגשם, ושיערו אז שדרוש חמישה עשר יום כדי להגיע (בתנאי התחבורה של הימים ההם) מירושלים לנהר פרת, גבול מדינת בבל, ששם היה היישוב המרוחק ביותר מירושלים.

ב. מנהג הספרדים ועדות המזרח בברכת השנים, לומר בקיץ "ברכנו", ובחורף "ברך עלינו", וכוללים בה שאלת טל ומטר. והוא מנהג נכון על פי הקבלה. ובנוסח ספרד של האשכנזים אומרים לעולם "ברך עלינו", אלא שבחורף כוללים בה ותן טל ומטר לברכה.

ג. מי שטעה ושאל טל ומטר בברכת השנים תיכף ומיד לאחר החג, קודם שבעה בחשון, אינו צריך לחזור ולהתפלל, כיון שעל כל פנים עונת הגשמים היא. ואפילו נזכר באמצע התפילה, יכול להמשיך להתפלל. ומכל מקום אם ירצה יוכל לחזור ולהתפלל בתנאי נדבה, שיאמר: "אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני מתפלל לשם חובה, ואם לאו תהיה תפלתי זו לנדבה", ואינו צריך לחדש בה דבר.

שבת שלום!

יום כיפור

בין כסה לעשור הם הימים שבין ראש השנה ליום כיפורים, שהוא אחד החגים החשובים והמשמעותיים ביותר לעם היהודי. משמעות השם יום כיפור הוא מלשון "כפרה", לכפר על החטאים של השנה שעברה. לכפר על חטאים שבין אדם למקום, ועל חטאים שבין אדם לחברו, כגון: רכילות, התייחסות בחוסר כבוד, אלימות וכדומה. ככתוב בתורה: "וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם… כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ."

"תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ — הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם…".

איסורי המלאכה ביום כיפור זהים לאיסורי המלאכה בשבת, ואין בהם את ההקלה הכתובה בימים טובים, התרת "מלאכת אוכל נפש". בדומה למצוות העינוי, גם עבירה על איסור המלאכה גוררת עונש כרת.

יום כיפור אמנם מכפר על העבירות שבין אדם למקום, אך על עבירות שבין אדם לחברו אין כפרה מהקב"ה עד שיפייס את חברו, ועל כן אמרו חז"ל ש"עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה (ויפייס) את חברו". כתוצאה מכך, נוצר מנהג שבו אנשים עושים חשבון נפש ותשובה, מבקשים סליחה איש מרעהו לקראת יום זה, ומיישבים חשבונות ישנים בדרכי שלום.

"סליחה חשוב מאוד שתושמע בפני כל נשמה טהורה פגועה… שתהיה סליחה ומחילה מתוך כוונת אמת בעת שהיא מוכנה ונכונה להישמע…".

הלכות ומנהגי יום כיפור
• ביום כיפור אסורים חמישה דברים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, יחסי אישות.
• אסור לעשות מלאכה ביום כיפור.
• יולדת, מעוברת, וחולה שקשה לו לעמוד מותרים לרחוץ כדרכם, לא לשם תענוג אלא לבריאות וניקיון.
• ילדים עד גיל מצוות פטורים מצום יום כיפור, ונהגו לחנכם לצום מעט.
• בבוקר נוטלים ידיים עד קשרי האצבעות.
• מבדילים על נר שדלק כל החג ועל יין. לא עושים ברכת בשמיים.

שנזכה להיחתם בספר חיים, ברכה, ישועה ושלום.

פרשת האזינו

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא…". מסבירים המפרשים: ישנם פעמים שנראה לנו לכאורה עוול ח"ו בהנהגת העולם, צדיק מבקש פיסת לחם לשבוררעבונו ובגד לכסות גופו, והרואה עומד ושואל היד ה' תקצר להעניק לו שלא יצטרך לפשוט יד לעזרה. אולם אמר החפץ חיים דומה הדבר לגביר שלו בן יחיד שחלה ונפל למשכב, הרופאים נלאו למצוא תרופה למחלתו, עד שבא רופא גדול ובמומחיותו הצליח לרפאות את הילד, אך הזהיר את אביו להשגיח עליו שלא יבוא דבר מאכל שיש בו בשר שמן לתוך פיו כי בנפשו הוא. ויהי היום והאב נסע לעיר אחרת לרגל מסחרו, וצווה לאמו להשגיח על בנה כפי הוראת הרופא, באחד הימים ישבה אמו לאכול ארוחת צהריים, עלה ריח הבשר באפו של הבן ניגש אל השולחן ולקח חתיכת בשר שמן תחבה אל פיו ונס החוצה. כמובן תקפה אותו שוב מחלתו וכששב אביו מדרכו מצא את בנו מפרפר בין החיים והמוות, וירץ מיד אל הרופא המומחה ובקול בוכים התחנן לפניו להציל את בנו יחידו מרדת שחת, והוסיף שמהיום לא ייסע עוד לרגל מסחרו וישגיח על בנו. לאחר מאמצים מרובים הצליח הרופא להסיר את סכנת המוות שריחפה על הבן. לאחר זמן ערך האב סעודת מרעים לבני משפחתו וידידיו, כאשר הוזמנו האורחים להתיישב ליד השולחנות הערוכים, גירש האב את בנו מהאולם. האורחים תמהו לפשר התנהגותו המוזרה של האב האכזר, שאינו מתייחס לתחנוני הילד לאפשר לו להשתתף בסעודה. איש מהם, מלבד האב עצמו, לא ידע ולא הבין כי בהתאכזרו אל בנו, הוא היטיב עמו טובה גדולה ואמיתית לאין שעור…

כן הוא בעניין הנהגת ה' את עולמו, אכן נכון לעתים הוא מרחיק דווקא את הצדיקים מהעושר והאושר המדומה, ובני אדם עומדים תמהים ומשתוממים, אך למעשה איננו מבינים את הנהגתו יתברך. מאמינים אנו בלב שלם שכל מעשי ה' הם לטובה כי צדיק וישר הוא ויודע כי יפה עניות לישראל ואל לנו להתרעם על הנהגתו.

הלכות עשרת ימי תשובה:
א. בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה ממעשיו הרעים, ולהרבות במצוות וצדקות ובמעשים טובים. כמו שכתב הרמב"ם, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק בתורה ובמצוות מראש השנה עד יום הכיפורים, יותר מכל השנה. גם נהגו כולם לקום בעוד לילה בעשרה ימים אלו להתפלל בדברי סליחות ותחנונים עד שיאיר היום. והרי אפילו בשאר ימות השנה אמרו חז"ל: לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצווה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא מאבד ממנו טובות הרבה. ומכל שכן בימים אלה שמאזני משפט ביד ה'. ואמרו חז"ל, בינונים תלויים ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים, זכו נחתמים לחיים לא זכו נחתמין למיתה. לכן לכו ונשובה אל ה' בטרם יחשכו כוכבי נשפנו. ואף על פי שהתשובה והצעקה יפים הם לעולם, בעשרת ימי תשובה יפים הם ביותר ומתקבלים מיד. וכן אמרו חז"ל: דרשו ה' בהמצאו, זהו בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

ב. שבעת הימים שבין יום ראש השנה ליום הכיפורים הם נגד שבעת ימי השבוע, ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כוחו, ויכוין לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום. למשל: ביום ראשון בשבת יכוין לתקן כל מה שחטא בימי ראשון שבמשך כל אותה שנה, וביום שני יכוין לתקן כל ימי שני שבאותה שנה, וכן על זה הדרך.

ג. צריך להיזהר מאוד בשבת תשובה בכל פרטי חומרי השבת כי רבו כהררים התלויים בשערה, וגם להיזהר באיסור אמירה לעכו"ם, שרבים נכשלים ומקילים בזה בשאר שבתות השנה. ויקבל על עצמו להיזהר באיסורי שבת בכל השנה.

ד. כתב הרמב"ם: אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהם מעשה, כגון חילול שבת, וגזל, ועריות, אלא כשם שצריך לשוב בתשובה מעונות אלו כך צריך אדם לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הגאווה והכעס, ומן האיבה ומן הקנאה, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואילו העוונות קשים יותר מאותם שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם משתקע במידות רעות אלו קשה לפרש מהם. ונאמר: יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. וכתב הרב מגדל עוז, שכל אלו העבירות: גאווה, כעס וקנאה וכו', שהם תלויים במחשבת האדם, הם בכלל מה שאמרו הרהורי עבירה קשים מן העבירה.

ה. אל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאים שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני השם יתברך כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה מאד, שהרי טעם טעם חטא, ופרש ממנו וכבש יצרו.

ו. אמרו חז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כלומר מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שבעלי תשובה כובשים את יצרם יותר מהם.

חג שמח
ושנה טובה!

פרשת ניצבים

ביארו חכמים: העונשים והייסורים שהקדוש ברוך הוא מביא על האדם, אינם בתור נקמה ח"ו, אלא הכל לטובת האדם, ייסורים מלשון מוסר כי ע"י הייסורים מתייסר האדם ולבו נשבר בקרבו, ואז מוכן הוא לתשובה. כמו שנאמר: "זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה…". ביאר הגאון מוילנא זצ"ל כאשר רוצים לזרוע שדה, צריכים לחרוש את האדמה ולהפוך הרגבים, ואז יכולים לזרוע, אבל בלי חרישה האדמה תישאר קשה ולא יפול בתוכה הזרע. כן הוא לב האדם, הייסורים חורשים את לבו ועושים אותו רך לב נשבר ונדכה, ואז יוכל לזרוע בתוכו ולהצמיח תבואת התשובה.

כשבני ישראל הוריקו פניהם לשמע הקללות ונשבר לבם בקרבם, הרי הושגה התכלית עוד בטרם נתקיימו הקללות, ושוב אין צורך להביאן עליהם ולייסרם. זהו תוכן פיוסו של משה, אמנם כל זה נכון לגבי אלה שהשמועה זעזעה אותם והיוותה תחליף לייסורים בפועל, אבל אדם שהתברך בלבבו לומר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, למרות ששמע את דברי האלה אינו נכנע, לגביו אין עצה אחרת אלא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה.
הרי לנו מה בין אלה שהוריקו פניהם לשמע הקללות לבין ההולכים בשרירות ליבם הראשונים, סילקו את הפורענות מעליהם ע"י פחדם ושבירת ליבם ונשארו חיים וניצבים, אבל אלו שהסירו פחדם והלכו בשרירות ליבם באמרם ודאי ה' יסלח לנו ושלום יהיה לנו הגבירו את חרון אף ה' בהם ולא יאבה ה' סלוח לו ורבצה בו כל האלה הזאת.

הלכות ומנהגי ראש השנה
א. נהגו לאכול בשני הלילות של ראש השנה מיני מאכלים לסימן טוב לכל ימות השנה, שסימנא מילתא היא ולכן נהגו לאכול בלילי ראש השנה רוביא בלשון ערבי לוביא וקרא דלעת כרתי סילקא תרד תמרים, והוסיפו עליהם מנהגים לאכול רימונים ותפוח מרוקח בדבש וראש כבש, ויש נוהגים לאכול מהפירות והירקות הנ"ל אחר הקידוש קודם נטילת ידיים לסעודה, ונכון יותר לאוכלם בתוך הסעודה אחר אכילת כזית פת של ברכת המוציא.

ב. כשאוכלים מהירקות הנ"ל בתוך הסעודה, אין לברך לפניהם ברכת הנהנין כיוון שברכת המוציא פוטרתם אפילו אם אוכלם בלא פת, שהרי דרך ללפת את הפת בתבשילי ירקות ורק הנוהגים לאוכלם אחר הקידוש קודם נטילת ידיים, והמוציא יברכו תחילה בורא פרי האדמה על אחד מהירקות הנ"ל, יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו וכו'.

ג. יש נוהגים שגדול הבית מברך על התמרים, ואומר יהי רצון בקול רם וכל בני הבית שומעים ועונים אחריו אמן, ויוצאים ידי חובה בברכתו ומנהג טוב הוא שברוב עם הדרת מלך ומכל מקום גם הנוהגים שכל אחד מבני הבית מברך בפני עצמו רשאים לעשות כן. ואין בזה חשש לברכה שאינה צריכה והשומע את חברו שאומר יהי רצון, אף על פי שאינו מכוון לצאת ידי חובה באמירתו נכון שיענה אחריו אמן.

ד. יש נוהגים להקדים לומר יהי רצון על הפרי קודם ברכת הנהנין, ואין לעשות כן לכתחילה אלא יש להקדים ברכת הנהנין תחלה ויטעם מן הפרי, ואחר כך יאמר יהי רצון ויטעם שנית מן הפרי.

ה. יש להיזהר ולדקדק בכשרות בשר ראש הכבש ולא יאכל ממנו, אלא אם כן ברור לו היטב שנשחט כראוי על ידי שוחט מומחה וירא שמים, ובבדיקתו הוברר שהוא חלק ואם אינו מוצא בשר כבש חלק, עדיף שיאכל בשר ראש של בהמה אחרת או של עוף או של דג, ולא יכנס בליל יום הדין בחשש איסור אכילת נבלות וטרפות.

ו. יש נוהגים לאכול דגים בראש השנה לפרות ולרבות כדגים, ויש נמנעים מאכילת דגים בראש השנה ואם חל ראש השנה בשבת לא יבטל מנהגו בכל שבת לאכול דגים. ויש נוהגים לאכול קישואים בראש השנה וכן יש נוהגים לאכול ריאות בליל ראש השנה.

שבת שלום!

פרשת כי תבוא

נסביר דרך משל שהולכים הם למקום רחוק להביא סחורה ביוקר, ומוציאים עליה הוצאות רבות, ומביאים למכרה במקום שמייצרים את הסחורה הזאת, כמובן תימכר שם בזול, באופן זה כפי השכל מוכרחים להפסיד. ובכל זאת הקב"ה עושה סיבובים וסיבובי סיבובים ומרוויחים גם בזה, ונמצא הגם שהם בורחים מן הרווח והברכה, הנה הרווח והברכה רודפים אחריהם ובאים אליהם בשפע גדול עצום ורב. זה מה שמבטיח הקב"ה לישראל אם יעשו מצוותיו כראוי, ובאו עליך כל הברכות האלה וכל כך תהיה מוצלח שאפילו אם תברח מהם הם ירדפוך והשיגוך.
"יען כי תשמע בקול ה' אלוהיך כראוי…". מסופר על חוטב עצים שעמל קשה לפרנסתו. באחד הימים ביושבו לנוח מעט ראה לצדו רועה צאן ועדר עיזים לפניו, והנה אחד העיזים סטה מן העדר ונעלם. ויהי למחרת נשנה הדבר, חשב החוטב אלך ואברר את פשר הדבר, עקב אחר העז והבחין שהלך לאחת המערות ביער, אשר שם ישב דוב ללא רגליים, הדוב נהם והעז נכנס ישר לתוך פיו וישבע הדוב. הרהר החוטב אכן מעשה פלא הוא זה, ואם כן למה לי לחטוב עצים?

מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. מיד שב ליער אסף את כליו ושב לביתו לפליאת אשתו בראותו מוקדם, השיב מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו, בשומעה זאת רגזה ואמרה האם נטרפה דעתך? ויספר לה את אשר התרחש ביער, ניסתה לשנות את דעתו והוא בשלו, מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. כעבור שעה קלה דפקו שני אנשים בביתם, ובקשו מהם לשכור את חמורם ליומיים, אמר החוטב לאשתו הנה משמיים מראים לנו שאין לדאוג על פרנסה. אך יומיים עברו והחמור לא הושב אליהם, אמרה אשתו ראה מה עשית עבודה אין, פרנסה אין, חמור גם אין, עוד מעט נמות ברעב. חזר בעלה ואמר מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו.

האנשים אשר שכרו את החמור שודדים היו, פגשו אדם בדרכם שדדוהו והרגוהו, כשחפרו בור לקברו מצאו אוצר, ע"כ שכרו את החמור לשאת את האוצר ולחלקו ביניהם, טענו את האוצר על החמור, אך לא מהרו ללכת כי היו רעבים, האחד הלך לעיר לקנות אוכל והשני שמר על האוצר. זה שהלך לקנות חשב לעצמו, אני הוא שחפרתי את הבור ובזכותי נמצא האוצר ע"כ שייך הוא לי, אכניס רעל בלחם ואמית את חברי והאוצר יישאר בידי. ולעומתו שומר האוצר חשב, אני הרגתי את האיש ובגללי נמצא האוצר א"כ אחפור בור ואכסהו בשקים כשיבוא חברי ייפול בו וימות, ויישאר האוצר לי לבדי. וכך עשו, כאשר שב הראשון עם המזון הזמינו חברו לשבת על השק ומיד נפל ומת, וחברו ישב לאכול והנה אך טעם מהלחם נאנח מכאבים ומת גם הוא לעת ערב כשהרעב הציק לחמור, ואין מי שיכוונו לאן לפנות, שב על עקבותיו לבית חוטב העצים. כששמע חוטב העצים את חמורו נוער, מיהר לפתוח את החצר, האכילו ופרק מעליו את משאו, פתח את השקים ואורו עיניו השקים מלאים כסף וזהב, תכשיטים ואבנים טובות. רץ לאשתו ואמר מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו… אנו רואים שכשאדם שומע בקול ה' ומשתדל במצוות כראוי, אזי ובאו עליך כל הברכות.

הלכות ראש השנה
א] יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה לבית הקברות להתפלל על קברות הצדיקים ונותנים צדקה לעניים, וכן נוהגים לעשות התרת נדרים בבית הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, כדי להינצל מעונש נדרים שנדר בכל ימות השנה.
ב] מנהג יפה להסתפר ולכבס הבגדים בערב ראש השנה, וכן יש נוהגים לטבול במקווה טהרה בערב ראש השנה, ומנהג יפה הוא ומי שאינו יכול לטבול מאיזו סיבה שהיא, נכון שישפוך על גופו תשעה קבין מים שהם כשנים עשר ליטר וחצי ואפשר לעשות זאת גם על ידי מקלחת שיעמוד תחת הסילון של המקלחת כשהברז פתוח עד שישער שכבר נשפכו על גופו מים בשיעור תשעה קבין, וברור שאין הבדל בזה בין אם המים צוננים או חמים.
ג] ויש נוהגים להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים בכריעה ובכפיפת קומה, וצריכים הם לזקוף קומתם כשמגיעים לסוף הברכות ולהישאר זקופים עד אחר שיתחילו מעט מהברכה הסמוכה, שאין לכרוע בסוף ובתחילת כל ברכה אלא רק במקום שתיקנו חכמים.

שבת שלום!