מיטל על..

אנחנו תמיד נמצא את כל התירוצים והסיבות שבעולם כדי להימנע מלהתנצל, בייחוד כשמדובר בבן הזוג שלנו

אתה רודף אחרי אנשים, מתחנף, מנסה לשכנע שיתנו לך, חושב על רעיונות כיצד להכניס יותר כסף, כיצד להשיג את האישה הכי יפה

אנשים עושים לא מעט למען אחרים, הופכים עולמות כדי שלאדם אחר יהיה אוכל לאכול ובגד ללבוש, מתאמצים כ"כ למען אחרים ואין צל של ספק שמדובר במצווה

מתכבדת להכיר לכם את הבעיה העיקרית של כל מערכת נישואין שקיימת, גאווה. החברה מלמדת אותנו שאנחנו חייבים לעמוד על שלנו, שמישהו שמוריד את הראש ומוותר הוא "פראייר"

שנתיים עברו מאז התחלתי את המסע הכי מיוחד שחוויתי בחיי... שנתיים של ויתורים, של ניסיונות, שנתיים של ביקורת

אדם רואה טבע. מה שהוא רואה בעיניים זה מה שהוא מיישם, מה שקורה זה גם מה שימשיך לקרות, או כך לפחות אדם נורמטיבי חושב. הרשו לי לחדש למי שאינו יודע.. בכל יהודי יש חלק אלוקה ממעל, בצלמו נבראנו!

באמצע יום עבודה הבוס שלך צורח עליך, אחד מחבריך לעבודה שם לך רגל ו"גנב" לך פרויקט עליו עבדת זמן רב, הבעל או האישה אמרו לך משפט שפגע בך, הילדים הפכו את הבית, הבנק התקשר לבשר על חריגה, הבחור אותו את רוצה בחר באחרת, בדיקת ההריון לו את מחכה מזה זמן רב יצאה שלילית, השיפור במצבך הרפואי לא נראה באופק ובדיוק כשהתיישבת בנחת באוטובוס, אחרי בוקר של לחץ היסטרי עם הילדים, כל הקפה נשפך עלייך והנהג כבר התחיל בנסיעה...

אבא, סליחה. נפלתי. עשיתי דברים שאתה לא רוצה. פגעתי בך. חטאתי. החטאתי. לפעמים ניצחתי אבל גם היצר ניצח בחלק מהקרבות. סליחה, אבא, שלא הייתי חזקה מספיק כדי להכניע אותו בכל פעם שהגיע. סליחה שלא תמיד עשיתי כל מה שביקשת למרות שאתה כל הזמן נותן ונותן...

שבשנה הזאת נהיה מאושרים יותר מהשנה החולפת, לא רק כי יהיה לנו יותר, אלא כי נשכיל לראות את מה שכבר יש

אני בנאדם של שכל. תמיד הייתי. אבל הגיע היום בו הכרתי את בורא עולם, ואז הבנתי שהשכל שלי קטן בכדי להבין את גודל חכמתו...

אנחנו, במו ידינו, מגבילים את עצמנו וסותמים את הצינורות שמעבירים את השפע לתוך חיינו. במו ידנו מונעים מבורא עולם לתת לנו... כיצד? אנחנו מוגבלים בראיה שלנו ובאמונה שלנו. כששואלים אדם כמה כסף אתה מרוויח בחודש והוא עונה 6,000 שקל, שיידע שהוא הגביל את עצמו והוא לא ירוויח שקל יותר

אחרי שנים ארוכות של חיפושים אחר משמעות, שנים ארוכות של תהיות, של ספקות, שנים ארוכות של חוסר סיפוק מהחיים, מעצמי, מהסביבה, שנים של של חיפוש מעמיק אחר משהו שימלא את החלק הזה שתמיד מרגיש ריק... בסופו של דבר, אחרי שנים של שאלה קיומית, מצאתי את התשובה. כל מה שאנחנו צריכים זה אב"א.

בימים האחרונים אני סובלת מכאבים פיזיים קשים שהולכים ומחמירים, כאבים שמונעים ממני לתפקד כרגיל, לא יכולה לישון, הישיבה והשכיבה הפכו לאתגר וכל שעה זה הולך ונהיה גרוע יותר...

חודש אלול קרב ובא ואני כואבת. כואבת על הפילוג העצום שהולך וגדל בתוך עמנו הקדוש, כואבת על המלחמה הקשה בין בני עמי לגבי כל דבר שאין עליו הסכמה, על לשון הרע שאינו פוסק ברשתות החברתיות

אתה מתאהב, בטוח שמצאת את אהבת חייך וזה מתפוצץ לך בפרצוף... איך ממשיכים הלאה? איך קמים אחרי שנפלת כה נמוך שאתה לא מצליח להבין שיש לך לאן לעלות משם? איך הופכים את ה"בעיטה" שחטפת לתנופה חזקה קדימה?

כשחזרתי בתשובה, בתור דמות מוכרת באזור מגוריי, השמועה התפשטה מהר מאוד והתגובות לא איחרו מלהגיע... "שטפו לך את המוח!", אמרו לי וגם: "שלא תשתגעי לנו...", שמעתי לא פעם. לא מבינים שמשוגעת הייתי כשבחרתי לחיות בלעדיו, כשבחרתי לעצום עיניים ולהתעלם מקיומו בכל פרט ובכל רגע בחיים שלי

פעם הייתי שוכחת להגיד תודה, כשחשבתי שאת כל מה שיש לי קיבלתי כי מגיע לי... היום אני מבינה שכל רגע שהלב שלי פועם זה חסד גמור, שזה שאני בריאה, הולכת, רואה, נושמת, אוכלת בכוחות עצמי, שיש לי בית לישון בו ואוכל לאכול זה הופך אותי לאחד מהאנשים העשירים בעולם!

באמצע יום עבודה הבוס שלך צורח עליך, אחד מחבריך לעבודה שם לך רגל ו"גנב" לך פרויקט עליו עבדת זמן רב, הבעל או האישה אמרו לך משפט שפגע בך, הילדים הפכו את הבית, הבנק התקשר לבשר על חריגה, הבחור אותו את רוצה בחר באחרת, בדיקת ההריון לו את מחכה מזה זמן רב יצאה שלילית, השיפור במצבך הרפואי לא נראה באופק ובדיוק כשהתיישבת בנחת באוטובוס, אחרי בוקר של לחץ היסטרי עם הילדים, כל הקפה נשפך עלייך והנהג כבר התחיל בנסיעה...

קרובת משפחה שלי אמרה לי שאני אנטיפטית ולפני שהספקתי להגיב היא הוסיפה: "כך זה נראה מהצד לאלה שאינם מכירים אותך". היא צודקת. נבראתי עם תווי פנים רציניים וכל חיי כל מי שהביט בי מהצד חשב שאני סנובית, מתנשאת שחושבת שהיא שולטת בעולם...

קרובת משפחה שלי אמרה לי שאני אנטיפטית ולפני שהספקתי להגיב היא הוסיפה: "כך זה נראה מהצד לאלה שאינם מכירים אותך". היא צודקת. נבראתי עם תווי פנים רציניים וכל חיי כל מי שהביט בי מהצד חשב שאני סנובית, מתנשאת שחושבת שהיא שולטת בעולם...

ביום שני הקרוב אי"ה יחול יום הולדתי העברי, ד' בסיון. התאריך אומר שאני חוגגת יומולדת, אבל האמת היא שיום הולדתי בכלל חל בזמן אחר לחלוטין ואני לא באמת בת 32 אלא בת פחות משנתיים...

"אמונה זה מבפנים... אני לא חייבת לקיים מצוות כדי שהשם יאהב אותי או כדי להיחשב לאדם טוב יותר". ככה חשבתי שנים. ידעתי שיש בורא לעולם והאמנתי בקיומו. היום אני מבינה שלא הכרתי אותו כלל. אז נכון, אמונה זה קודם כל ולפני הכל בפנים, בתוכנו ממש, אבל הדרך הטבעית של אהבה הינה להתממש... וכיצד אממש את אהבתי לבורא אם לא ע"י קיום מצוות אותן הוא כה אוהב?

מדברים המון על שלום בית בכל מקום, זה הרי מובן... שלום בית הוא החלק העיקרי בחיים שלנו, הכל תלוי בשלום – הפרנסה, חינוך הילדים, המצב הנפשי והרגשי של האדם, הבריאות, השמחה. הכל תלוי בשלום בבית. אך מה קורה אחרי שהבית מתפרק? מה קורה אחרי שהנישואים מסתיימים ונותרים אוצרות יקרים לגדל ביחד? כיצד מכניסים את השלום לבית מפורק?

כשהייתי חילונית, נהגתי להאשים הרבה פעמים את מרפי בדברים שקורים לי. נו, אתם מכירים אותו, "חוק מרפי". כל פעם שכל הרמזורים אדומים כשאתה ממהר, כשאתה רץ לאוטובוס ומפספס אותו בשנייה, כשאתה שולח הודעה לנמען האחרון שהיה אמור לקבל אותה, כשאתה מנסה להתחמק ממישהו ודווקא אותו אתה פוגש, כשאת סוף סוף לוקחת לך יום חופש ודווקא היום הזה יהיה יום גשום וסגרירי, כשאת מכירה את גבר חלומותייך ואז פוגשת את אשתו היפיפייה... פעם היינו קוראים לזה אירוניה, היום אנחנו מבינים שיד השם היא המכוונת את הכל, כן, גם את הפספוסים, העיכובים, הקשיים, הבלבולים... הכל ממנו. אז את ממהרת מאוד להגיע הביתה כי הילד צורח מכאבי בטן וכל הרמזורים אדומים... את לחוצה וכועסת ומתלוננת... רק שאת לא יודעת ממה זה הציל אותך.

היי, זאת אני, הבת שלך. זאת שבכל יום פונה אליך, זאת שאחרי שנים ארוכות של ריחוק, חזרה לזרועותיך... בכל יום אתה שומע ממני, למדתי לקשר כל דבר שקורה לי ישירות אליך, מצאתי אותך בדברים הגדולים וראיתי אותך גם בקטנים...

בגיל 22 עשיתי את זה. אחרי מחשבות ולבטים החלטתי לקעקע על גופי ציור אשר משמעותו בעיניי הייתה עמוקה ונצחית, או כך חשבתי בזמנו. גדלתי כבחורה חילונית שומרת מסורת, מעולם לא ראיתי בעשיית כתובת קעקע על הגוף דבר שלילי או בעייתי. העיסוק הבלתי נלאה בחיצוניות בדור שלנו הוא שהופך את הדבר הזה לכה מקובל עד מתבקש, בייחוד כשמדובר בדבר שלכל אדם שני כבר יש...

"אילו היה קורה אחרת...". אנחנו אומרים לעצמנו כשקורה לנו משהו שמכאיב לנו עד אובדן הכרה, "אילו יכולתי להחזיר את הזמן...", "אילו יכולתי לשנות את בחירתי...". בטוחים שאם היה באפשרותנו, היינו משנים את הסדר של הדברים שקרו ומגיעים למקום טוב יותר. מה שאנחנו נוטים לשכוח זה דבר אחד, שכל החיים שלנו יכולים להשתנות ברגע שנפנים אותו: בורא עולם לא עושה טעויות.

רגע לפני פסח, כולם עמלים בניקיון הבית, משפשפים את הקירות, מרוקנים את הארונות, מנקים את המקרר והתנור מהשאריות, עושים קניות של מוצרים כשרים לפסח ומדלגים על הדבר חשוב, אם לא החשוב מכל... שהרי מה זה שווה אם אתה מבריק את הבית ואז נכנס עם נעליים מלאות בבוץ ומלכלך הכל?

אתם בטח מכירים את הפורמט... חיים 24/7 במקום בו מצלמות נמצאות בכל פינה, מקליטים כל מילה, רואים כל תזוזה וכל מעשה, מנווטים אותנו כמו בובה על חוט גם כשאיננו רואים זאת והמטרה? לא לצאת משם לפני שמגיעים לקו הסיום. גם אני משתתפת ב"אח הגדול" רק שאצלי זה יותר "האבא הגדול". מיטל על / מאת מיטל בוארון

מתי בפעם האחרונה עשית החלטה (בנושא זוגיות בעיקר) שבאמת היית שלם איתה ב-100% וגם בדיעבד הבנת שפעלת נכון?

קבוצת אנשים משחקת בהצגה גדולה ומפורסמת. הם שקועים עד כלות …

בנאדם מתפלל לקבל משהו, מתפלל בלי סוף, כ"כ רוצה שזה כבר יקרה, שזה יתגשם, שזה יגיע אליו, שהוא יוכל סוף סוף להרגיש שלם... ואז זה מתגשם, קורה לו, מגיע, בדרך לא צפויה ולא בדיוק כמו שהוא תכנן.

למה באתי לעולם? מתי שאלת את עצמך את השאלה הזו והייתה לך תשובה, לא דתית ולא רוחנית? חיפשתי והתעמקתי בזה, חיפשתי תשובות לשאלה הזאת. "באנו לכאן בשביל לחיות!", ענה לי מישהו, אבל אם זו המטרה, לחיות, מדוע מתים? ואם אנחנו מתים בסוף, אז למה חיים?

כולנו מחפשים את הדרך אל האושר. זוהי בעצם תכלית החיים שלנו, או לפחות כך אנו חושבים. אדם עושה הכל כדי להגיע למצב שהוא מאושר, הוא עובד קשה כדי שיהיה לו הרבה כסף (ואז הוא מגלה שכסף לא קונה אושר), הוא מחפש את האישה הכי מושלמת כדי להתחתן איתה (ואז מגלה שנישואין זה לא משחק ילדים), הוא יוצא לבלות במקומות הכי נחשבים (ואז מגלה שמקום ריקני יכול לתת לך אך ורק ריקנות ולא שום דבר אחר), חיים במרדף אינסופי, המרדף אחר האושר, מציבים יעדים – משיגים – לא מסתפקים – מתחילים מהתחלה.

כולנו מחפשים את הדרך אל האושר. זוהי בעצם תכלית החיים שלנו, או לפחות כך אנו חושבים. אדם עושה הכל כדי להגיע למצב שהוא מאושר, הוא עובד קשה כדי שיהיה לו הרבה כסף (ואז הוא מגלה שכסף לא קונה אושר), הוא מחפש את האישה הכי מושלמת כדי להתחתן איתה (ואז מגלה שנישואין זה לא משחק ילדים), הוא יוצא לבלות במקומות הכי נחשבים (ואז מגלה שמקום ריקני יכול לתת לך אך ורק ריקנות ולא שום דבר אחר), חיים במרדף אינסופי, המרדף אחר האושר, מציבים יעדים – משיגים – לא מסתפקים – מתחילים מהתחלה. מיטל על / מאת מיטל בוארון

ברגעים אלה בהם אני כותבת את הטור הזה, אני תחת שפעת קשה ביותר, חום, דלקת גרון וצמרמורות בכל הגוף. הרבה זמן שלא הגעתי למצב הזה, הרבה זמן שלא עצרתי את המירוץ ונשכבתי במיטה במשך ימים ללא יכולת לתפקד. אני מתארת לעצמי מה היה קורה לולא היו לי ההורים שלי, שמטפלים בבני בן השנתיים בזמן שאני לא מסוגלת אפילו לעמוד על רגליי. פעם זה היה נראה לי מובן מאליו, היום אני יודעת שאלף תודות לא יספיקו כדי לגרום להם להבין כמה אני מודה להם ומעריצה אותם על הנתינה שלהם.

אחת השאלות שהכי עיכבו אותי בתהליך התשובה ועוד לפניו הייתה: כיצד אפשר להסביר את הרע שיש בעולם? כיצד אפשר לראות אדם טוב סובל ואדם רשע מאושר ולהגיד שהעולם שלנו כולו טוב? שהבורא הוא טוב? הרבה זמן אני מתעמקת בשאלה הזו. מסתבר שהתשובה שלה כ"כ מורכבת ועמוקה, עד כי אומרים חז"ל שאין בינתו של אדם בשר וחי מסוגלת להבין אותה.. ובכל זאת הצלחתי בשנה האחרונה לקבל תשובות והסברים לשאלה הזו, שמעסיקה אנשים רבים.

אנחנו כ"כ טובים בלזהות את הטוב שיש לאחר ואת הרע שיש אצלנו. יצר הרע תמיד מצליח איכשהו, בתחבולות שאיננו מצליחים להבין, לשכנע אותנו שחסר לנו. גורם לנו להאמין שמה שיש לנו לא מספיק טוב, שיכולנו להשיג יותר..

"יש לי יום חופש אחד בשבוע, איך אני יכול שלא ללכת לטייל ביום הזה? לא ליהנות ממנו?" אמרו לי לא מעט אנשים לא מעט פעמים.. משפט שאני בעצמי אמרתי במשך שנים ארוכות בהן לא שמרתי את השבת. את השבת התחלתי לשמור עוד לפני שחזרתי בתשובה.

אחת המצוות הקשות ביותר לאישה זה לכסות את שיערה. טבוע באישה עוד מימי בראשית הצורך והרצון להיות יפה. אז לא סתם יש מאות מספרות בכל עיר, אינסוף פרסומות על שמפו שעושה קסמים ומרכך שהופך אותך בין רגע לכוכבת קולנוע...