מהתביעה עולה כי בחודש אוגוסט לפני כשנה וחצי י', בעלי החברה שעסק בעבודות גינון ופיתוח בבסיס צבאי, ירד במדרגות של השופל עליו עבד, כשגופו פונה לכיוון השופל, וכאשר הגיע למדרגה התחתונה הנמצאת בגובה של כחצי מטר מהקרקע, הוא קפץ ונחת עם רגל שמאל על אבן גדולה. כתוצאה מכך הסתובבו כף רגלו וברכו השמאלית, והוא נפל ארצה. משך דקות ארוכות הוא שכב על הקרקע כשהוא נאנק מכאבים חדים ומלחץ לאורך רגלו השמאלית, ובעיקר באזור ברך שמאל עד שאחד העובדים חש לעזרתו והצליח להושיב אותו.
לאחר שעה ארוכה במהלכה ניסה להתגבר על הכאב, הוא חזר לביתו שם הבחין כי ברכו השמאלית התנפחה. לאחר שטיפל בה באמצעות קרח הנפיחות ירדה, אך הוא הוא המשיך לסבול מכאבים, מ'קליקים' בברך, מנעילות של הברך ומקושי ביישור הרגל.
בעלי החברה חשב לתומו כי לא מדובר במשהו "קריטי" וקיווה שמצב הרגל ישתפר באמצעות תחבושת אלסטית, אך הכאבים לא נעלמו וכעבור שלושה שבועות פנה לקופת חולים. רופא המשפחה לא הבחין בנזק מיוחד בצילום הרנטגן והמליץ לו על אמבטיות קרות לברך. לאחר שגם טיפול זה לא עזר, בעלי החברה פנה כשלושה חודשים מיום התאונה לאורתופד הקופה שאבחן ב-MRI קרע במיניסקוס, מה שאילץ אותו לעבור ניתוח לאיחוי הקרע.
בעלי החברה הגיש תביעה כנגד הביטוח הלאומי, שסירב להכיר בתאונה כתאונת עבודה, בטענה כי מעיון בפרטי התביעה ועל פי חוות דעת רופא המוסד, לא נמצא קשר סיבתי רפואי בין הקפיצה מהשופל לחבלה בברך שמאל ועל כן אין מדובר בתאונת עבודה.
רק לאחר שבא כוחו עו"ד דותן לינדנברג ערער על קביעת הביטוח הלאומי בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, הביטוח הלאומי חזר בו מקביעתו וטען כי לאחר עיון נוסף בתביעה ולאחר התייעצות שנערכה, הביטוח הלאומי הכיר בפגיעה בברך בעת קפיצה מהשופל כתאונת עבודה. בית הדין נתן תוקף של פסק דין להכרת הביטוח הלאומי וחייב הביטוח הלאומי לשלם לתובע 1,000 שקל בגין הוצאות משפט.
בעקבות פסק הדין בעלי החברה יתייצב בוועדה רפואית שתקבע את שיעור הנכות המגיעה לו ובהתאם לכך ייקבע הפיצוי או הקצבה החודשית שיגיעו לו מהביטוח הלאומי.
