דומה לתינוק או לשוטה שנותנים לפניו מאכל טעים ומתוק, והוא בטיפשותו מסרב לאכול עד שמרצים ומפתים אותו.
אדם בר דעת מבין שעליו לנהוג בדיוק להיפך. חובתו היא להודות ואפילו לשלם למי שנותן לו מאכלים ערבים וטובים. בדומה לכך כל המקיים את התורה ומצוותיה כראוי, חש טעם ועונג מאין כמוהו. כמו שאמר נעים זמירות ישראל: "ומתוקים מדבש ונופת צופים".
וכך גם נאמר על עם ישראל "עם מדשני עונג". אחרי התענוג שיש לאדם בעולם הזה, בשעה שמקיים את דברי התורה, הוא גדול עד מאוד, מה המקום לתבוע מהקב"ה שכר עבור קיום התורה? הרי מי שתובע שכר על "המתוקים מדבש ונופת צופים", דומה לאותו תינוק חסר דעה המסרב לאכול מיני מתיקה עד "שיפייסוהו" בדברים אחרים. אדם צריך להודות להקב"ה שנותן לו לטעום מזיו השכינה, שזהו התענוג הגדול ביותר.
כך הוא העניין אצל פנחס: שאילו פנחס היה נהנה ממעשהו, לא הייתה זו מצווה כי אם עבירה, הוא אמנם עשה לשם שמיים ובכאב גדול הרג את זמרי, עד שלא חש שום הנאה, נמצא שאין המצווה שעשה דומה לשאר המצוות שבהן יש הנאה. לכן אפשר להגיד על פנחס: "בדין הוא שייטול שכרו".
מנהגי ימי בין המיצרים:
אין לברך "שהחיינו" על פרי חדש או בגד חדש. בשבתות מותר לברך "שהחיינו", אבל אין ללבוש כלל בגד חדש מראש חודש אב.
אסור לרקוד ריקודים בימי בין המצרים אפילו ללא כלי נגינה.
