מאות מתושבי העיר הגיעו לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל במשכן לאומניות הבמה בעיר. האירוע המכובד והמרגש התקיים במעמד ח"כ צחי הנגבי, נציג ממשלת ישראל, ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, מפקד בסיס חיל הים באשדוד אל"מ עידו בן משה, מפקד משטרת אשדוד סנ"צ נעם שקל, ממלאי מקום ראש העיר עו"ד גבריאל כנפו והרב עמרם כנפו, סגני ראש העיר הרב מרדכי ליברמן, ולדימיר גרשוב ובוריס גיטרמן ונכבדים נוספים.

ד"ר לסרי נשא נאום מרגש מאוד. הנה נאומו המלא של ראש העיר: "משפחות יקרות, בְפִתחו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, אנחנו מרכינים רַאשינו בפניכם.

אנו מתייחדים עם זכר הנופלים, 23,320 חללי צה"ל, בהם 275 בניה ובנותיה של העיר שלנו אשדוד, שנפלו על בטחונה, שלומה, וקיומה של המדינה – בַּמלחמה, בַקרב, בְִּאימונים, בְּביטחון שוטף, בְּפיגועי טרור, וּבעת מילוי תפקידם. חבורה מובחרת של אנשים שלא שאלו מי יעשה את העבודה במקומם? או מה הם יקבלו בתמורה? בנים ובנות, שהקריבו את היקר מכל, את חייהם. הקריבו את חייהם, כדי להבטיח שאנחנו נוכל  להמשיך ולהתקיים כאן בארץ ישראל. העצב הגדול שיורד על הארץ, בְּרגעים אלה, מבטא אך מעט, מְתחושת שוּתְפות הגורל, וההזדהות של העם כולו, עם הכאב שלכן, משפחות יקרות.

ברגעים אלו, אינכם לבד. עַם שַכּול, ומדינה שַכולה, עומדים מֶאחוריכם, מַרכינים ראש, ומחבקים אתכם בחום. ויותר עמוק מכך: עם שַלֶם, העם כולו, מְּכּירים בַחוב המוסַרי, שאנו חַבים לכם. על מחיר הדמים הכבד ששילמתֶם במאבק על החירות והעצמאות של כולנו.

לא לנַחם אתכם אנו באים. וגם לא לרפא את כֶאֶבְכֶם. ואנו יודעים, שגם הזמן אינו עושה את שלו. הזמן אינו מֶרַפֶא. להיפך, הוא מגביר את הגעגוע ומעמיק את הכאב. בתום הטקסים, אנחנו חוזרים כולנו, לשגרת החיים. רק השגרה שלכם, נשארת ספוגה בְעֶצֶב תמידי. אומנם, אתם ממשיכים הלאה, מַחְזיקים, וּמְחַזקים, אחד את השני – בתוך המשפחה, בין החברים, בקהילה, בעיר. אתם מנסים לייצר שיגרה נורמלית – ככל האפשר.  אבל בתוככם, חייכם השתַנו.

אתם חיים כל הזמן את אלה שאינם עוד, אינכם מפסיקים לשאול מה היה אילו? מה הם היו עושים היום?איפה הם היו היום? שאלות שאינן מַרפות. אתם חיים אותם כל רגע, כל היום, כל השנה, כל השנים. בכל יום זיכרון, אנו נפרדים בתפילה, להפסקת השכול, בתפילה לשלום. איננו מַשלימים עם גזירת הגורַל של העם שלנו, ועל מדינת ישראל בדור שלנו.

איננו מַשלימים עם החיים על החרב. אנחנו רוצים שקט, אנחנו רוצים שלום, אנו דבקים בַּאמונה שמלווה אותנו אלפי שנים, שזה מַגיע לַנו, אנו דבקים בַּאמונה, בְּצדקת הדרך שלנו, בַּזכות שלנו על ארץ אבותינו, אליה שַבנו אחרי הגלות הארוכה. בַּזכות שלנו לחיות חיים נורמליים, ככל העמים, בביטחון ובשלום.

אבל איננו לבד. יש עוד צד במשוואת החיים שלנו. או יותר נכון, עוד צדדים רבים. והצדדים הרבים האלה, לא רק שאינם רוצים לחיות בשלום איתנו, הם אינם מַשלימים עם עצם הקיום שלנו.

ונדמה, שבהיסטוריית העמים החדשה, של המאה האחרונה לפחות. נשארנו, ככל הנראה המדינה היחידה שיש קריאת תיגר על עצם קיומה. מצד כל כך הרבה גורמים: מקרוב ומרחוק. הפלסטינים, החמאס, החיזבאללה, סוריה ומעל כולם –איראן, מדינה החברה בארגון האומות – והמכריזה בגלוי על רצונה בהשמדת מדינת ישראל, ועם המדינה הזאת, מדינות העולם החופשי, מנהלות מו"מ, על הסכם, שללא ספק, מְשַמֶר את הפוטנציאל הגרעיני שלה, עם יכולת לממש אותו בטווח קצר, ובעיתוי שהיא תמצא לנכון, תוך איום בהשמדתה של מדינת ישראל.

לפני כשבוע, ביום השואה והגבורה, נזכרנו בשתיקת העולם בתקופת השואה. נִזֶכַּרנו בַהֶסְכֵּמים שְנִֶחְתְמו עם גרמניה לפני המלחמה. והיום, ביום הזכרון לחללי צה"ל – אנו נִזכַּרים בכך שוב.

דווקא היום, לצד ההתייחדות עם הכאב והשכול, אנו נדרַשים לחשבון נפש לאומי.

חשבון נפש הנוגע לעצם קיומנוּ. חשבון נפש – שהנופלים ציוו לנו במותם – להמשיך ולשמור על הבית – מול הקמים עלינו לכלותינו.

והשנה החולפת היתה קשה במיוחד מהבחינה הזאת. שנה עמוסה באירועים והתפתחויות, בַּסביבה הקרובה שלנו, בַּסביבה הרחוקה, וברחבי העולם.

"צוק איתן" – אירוע חסר תקדים בהיקפו , נזקיו ומישכו. 50 ימים בהם כמעט כל שמיי המדינה כוסו באלפי טילים, עשרות טילים נחתו על ריכוזי אוכלוסייה, במשך 50 ימים של אימה, עם סַכַנה מוחשית לחדירה דרך מנהרות לַיישובים על הגבול, אובדן של עשרות חיילים ואזרחים, ביניהם בני אשדוד היקרים – בן ואנונו, טל יפרח ואוהד שמש– הי"ד.

וְלא מזמן, פיגוע עם הרוגים וכמעט התלקחות בגבול הצפון, כשמאות אלפי טילים של החיזבאללה מכוונים לעבר ישראל.

והמשבר בסוריה – שסופו ותוצאותיו אינם ברורים ואינם נראים באופק, במקביל לתופעת המדינה האיסלאמית עם האידיולוגיה האכזרית שלה והתפשטותה.

גל האנטישמיות השוטף את אירופה והפיגוע הנורא בפריס נגד יהודים.

וברקע, מצד אחד, הקולות נגדנו בְקֶרֶב מדינות המערב. שכבר אינם מצטמצמים למדינות נידחות באפריקה, אלא באים מארצות סקנדינביה, צרפת, בריטניה, וגם מקרב חלקים בעם האמריקאי. ומצד שני, הסכם הגרעין שהולך ונרקם בין מדינות העולם החופשי ובין איראן, שמהווה פוטנציאל מאיים על קיומה של המדינה. אכן, שנה קשה, שנה שאולי מבשרת על מציאות חדשה: מציאות שלא הכרנו מאז הקמת המדינה מציאות של  "עת צרה ליעקב".

נכון, המדינה ממשיכה לשגשג, ממשיכה להתפתח ולצעוד קדימה, בכל תחומי העשייה והמדע, הטכנולוגיה, חיי התרבות והקדמה.  והעיר שלנו מהווה יחד עם ערי הדרום דוגמא חיה לכך, שאכן, לַמרות האיומים הביטחוניים, וְלמרות הַקשיים , החברתיים והכלכליים – החברה בישראל, נחשבת לחברה מצליחה ומתקדמת.

אבל גם עם פערים חברתיים שהולכים ומתרחבים, שיעורי עוני מהגבוהים בעולם המערבי, יוקר דיור ויוקר מחיה, קיטוב עדתי וקיטוב דתי – כפי שחווינו לא מִכבר – בחודשים האחרונים. ללא ספק, מציאות מורכבת, צירוף, של איומים ואתגרים, פנימיים בתוך העם, וחיצוניים כלפי הסביבה שלנו והעולם.

–  וביום הזה, בו אנו זוכרים את מיטב הבנים והבנות, שֶחֶרפו נפשם למעננו, אנו מחויבים לְחשבון הַנפש הַלאומי על עתיד המדינה. זו חובתנו כלפי הנופלים, וזו חובתנו כלפי משפחות השכול. חובה המוטלת על כל אחת ואחד מאיתנו – אזרחי המדינה. זו אינה רק חובתם של המנהיגים. החוסֶן הלאומי תלוי בנו לא פחות –  בַּלכידות החברתית בְשיגרַה, וְבאחריות וְכושר העמידה בחרום.

בשיגרה– בבניית חברה טובה יותר, שוויונית יותר, המאפשרת לכל פרט בתוכה חיים בכבוד עם קורת גג במחיר סביר, הזדמנות שווה לרכישת השכלה, עבודה בשכר הוגן, ויכולת מימוש עצמי – ללא קשר למוצא עדתי, למגורים בַמֶרכז או בַפֶריפרייה, או לאמונה דתית. וצריך להודות, שהשנה האחרונה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, היו מבחינה זו מהגרועים במיוחד שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה.

וְבְּחֶרום– מצב החוסן החברתי שלנו דווקא יותר טוב, ב"צוק איתן" הוכיחו אזרחי מדינת ישראל, ובמיוחד תושבי הדרום, ובהם תושבי אשדוד המופלאים, יכולת עמידה וספיגה לאורך זמן, באחריות ובשקט מופתי. וֶהיוו מַפתח מֶרכזי להצלחת המערכה הכוללת.

זהו חשבון הנפש הלאומי שלנו  שחלקו עם מאזן חיובי עם הצלחה גדולה וחסרת תקדים, יחסית למדינה קטנה וצעירה.וְחלקו עם מאזן שלילי, עם איומים ואתגרים – חברתיים, ביטחוניים ומדיניים. ועם מלאכת תיקון רבה לפנינו שצריך לראות בה צוואה של הנופלים.

כולנו מחויבים לפעול בכל יום, בנחישות ובהתמדה, איש איש בתחום עיסוקו ובמסגרת חייו, למען אותו תיקון, למען בנייתה של אותה חברת מופת, שעומדת בלבו של הרעיון הציוני. בכך, נתרום את חלקינו לַמאמץ הַלאומי, בַּהתמודדות עם כלל ההתפתחויות והאתגרים המורכבים העומדים לפני המדינה.

בכך אנו מבטיחים, שֶנֶדע כולנו, וְיֶדע העולם,  שֶאנו ממשיכים בדרכם של הבנים והבנות, בְּדאגה וְשמירה על מדינת ישראל – עליה הם מסרו את נפשם.

וכמובן, נמשיך להתפלל יחד אתכן – משפחות יקרות, שבעזרת השם – לא תתרחב עוד משפחת השכול, ושיבוא השלום גם על ארצנו.

כְמילות ההימנון הלאומי "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם-חופשי, בארצנו, ארץ ציון ירושלים".

יהי זכרם של הנופלים ברוך.