בימים אלה אנו מציינים שלוש שנים למבצע "צוק איתן". כתושבי אשדוד חשנו לא פעם על בשרנו את איום הרקטות, ולצערנו אנחנו יודעים שהסלמה היא רק עניין של זמן. מי שאחראי על שלומנו כחלק ממערך ההגנה האווירי הם חיילי ולוחמי סוללת "כיפת ברזל". בזמן "צוק איתן", עם תחילת המבצע, נפרסו סוללות ברחבי ישראל כדי להגן גם על יישובים במרכז הארץ. "כיפת ברזל", מערכת הנשק הראשונה בעולם ליירוט רקטות קצרות טווח, הוכיחה אפקטיביות מבצעית גבוהה, והסוללות יירטו חלק משמעותי מהרקטות שכוונו לעבר מרכזי האוכלוסייה הישראלים.
במהלך המבצע נורו 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, מתוכן 735 יורטו על ידי "כיפת ברזל", 64 מהן נפלו בשטחי מגורים, 188 מהן כשלו ונפלו בתוך שטחי הרצועה ו-3,607 מהן נפלו בשטחים פתוחים. בתחילת המבצע נפרשׂו ברחבי ישראל שבע סוללות "כיפת ברזל", ובמהלכו נוספו סוללה שמינית ותשיעית, והן הפגינו ביצועים משופרים הן בטווחי הכיסוי והן במספר היירוטים המוצלחים. מלבד "כיפת ברזל", הפעיל מערך ההגנה האווירית גם סוללות טילי MIM-104 פטריוט, והללו יירטו שני כלי טיס בלתי מאוישים ששלח חמאס לעבר ישראל.
גם היום סוללות ההגנה האווירית פרוסות באתרים שונים, ובתיאום עם מטוסי חיל האוויר שומרות על אזרחי המדינה מפני איומים אוויריים, כגון רקטות, טילים ואף מטוסי קרב. לוחמי המערך משתבצים בסוללה על פי מערכת ההגנה או הנשק אותה יועדו להפעיל. וכך, מיירטים, יחד עם לוחמי הסייבר של צה"ל, נמצאים כיום בחזית של המאבק נגד האיומים על ישראל. מלוחם "כיפת ברזל" נדרשות יכולות טכנולוגיות מפותחות ואומץ להכריע בפרק זמן של שניות על יירוט של טיל.
סגן עמנואל (22) מאשדוד, סגן מפקד סוללה במערך ההגנה האווירית בחיל האוויר, שירת כלוחם הגנה אווירית בסוללה שהייתה פרוסה באותה העת באשדוד: "אחת הסיבות שהובילו אותי לכיפת ברזל היא ההיכרות האישית עם ההצלחות שלה כנער שגדל באשדוד. הבנתי את החשיבות שלה מאחר שידעתי איך נראית המציאות ללא 'כיפת ברזל' וכיצד היא נראית עם 'כיפת ברזל' וזה העלה לי את המוטיבציה", הוא מספר."הגנתי על משפחתי וחבריי מפני הטילים שנורו לעברנו מכיוון רצועת עזה, והרגשתי שזו שליחות, שאני מגן על הבית, על המשפחה. ידעתי שהרקטות מאיימות על הבית שלי, תרתי משמע. זו הסיבה שהמשכתי אל הציר הפיקודי במטרה לגעת כמה שיותר בליבת המערכת".
עמנואל מסביר כי בסוללה משרתים שלל בעלי תפקידים. מאלה שעיסוקם טיפול מערכת ועד אלה שמקבלים החלטות. "הלוחמים בסוללה הם בעלי יכולות מנטליות ופיזיות, ועוברים הכשרה לתפקד במערכה ארוכה", הוא אומר. "הם יודעים לזהות במהירות שיש אירוע, ומקבלים החלטות בזמן אמת. מדובר בשניות ספורות. אין יותר מידי זמן תגובה, במיוחד באשדוד, ואתה יודע שמה שאתה מחליט משפיע על החיים באופן ישיר. קבלת ההחלטות צריכה להיות מאוד מהירה, מרחב הפעולה להחלטה הוא קצר מאוד, והחלטה נכונה מצילה חיי אנשים. כל הסוללה עוברת מ-0 ל-100 בתוך שניות. זה משהו שאנחנו מתורגלים אליו מהטירונות, דרך ההכשרה כלוחמים ועד קורס הקצינים. יש פה שילוב בין יכולות אנושיות לבין המערכת. היא משתכללת, אבל אם אין אנשים מתפעלים, לוחמים ותומכי לחימה, לא נצליח להפעיל מערכת שלמה ולתת מענה בזמן אמת".
הגנת על הבית, והיית קרוב לבית. היו מצבים שהבית הגיע עד אליך?
"במשפחה שלי שירות משמעותי היה במוקד, וברגע שכיפת ברזל הייתה הכיוון, הייתה תמיכה מלאה ועידוד מהבית. בזמן המבצע אזרחים רבים באו להביע תמיכה, להגיד מילה טובה, הרבה פעמים זה לווה במחוות ובמתנות. התמיכה והתחושה המשפחתית עוזרת. בסופו של דבר אי אפשר להפריד בין חיילים ואזרחים, זו הגנה על המדינה שנמצאת באיום תמידי. יש צד אחד שהוא חזית, ויש צד שני שהוא העורף, שגם בו יש אנשים שנותנים הכול. התמיכה של האזרחים היא חלק מפאזל שלם שנקרא קיום ישראל, אם כי חשוב לי לציין שבמצב לחימה, אנחנו לא ממליצים לצאת אלא להתמגן ולנקוט במקסימום אמצעי זהירות".
יש מקרה שזכור לך במיוחד מ"צוק איתן"?
"היום המכונן מבחינתי היה תחילת הלחימה. ממצב של שגרה, שכביכול אתה לא רואה אווירה מבצעית, אתה עובר ללחימה. כמו שאמרתי קודם, עוברים מ-0 ל-100. אלה מצבי קיצון שדורשים כושר מנטלי. המעבר החד במוכנות שלך, לוקח אותך למקום אחר, וגורם להבין למה הוכשרת ולמה נועדת. מדובר בהבנה של המהות של מה שעושים, שזה הגנה על קיום מדינת ישראל המוקפת אויבים, והצלחות מבצעיות מוכחות בשטח. גם התהודה בעולם, גורמים זרים שבאים לראות, לשמוע וללמוד מערכת שהיא יוזמה ישראלית, חצתה גבולות".
כשסיים את קורס הקצינים, סגן עמנואל סגר מעגל."חזרתי לסוללה שממנה יצאתי לקצונה, שבה לחמתי בצוק איתן, וכיום אני חלק משורת הפיקוד ונוגע יותר בניהול. אחד הגורמים לכך שיצאתי לקצונה הוא הניסיון המקצועי שקיבלתי בשטח, הראיה בעיניים עד כמה חשובה המערכת והפידבקים של האזרחים והמשפחה".
גם חיילות יכולות לשרת בסוללה?
"משלבים בסוללה נשים וגברים כאחד. בתפקידים האלה, בהגנה על המדינה, כולם שותפים. גם נשים מגיעות לתפקידי קצונה. 'כיפת ברזל' היא אחד מהמענים שיש במערך ההגנה האווירית, וניתן להתפתח לכיוונים שונים. במקביל ללוחמים, לשטח, יש מעטפת טכנית ולכל אחד יש תפקיד אחר בסמכותו, באחריותו ובדרישות ממנו. מדובר בשירות משמעותי בכל ההיבטים".
אחרי ההצלחות של "צוק איתן", מרגישים עלייה בביקוש לשרת בסוללת "כיפת ברזל"?
"כשהייתי מ"מ טירונים והייתי בבקו"ם ראיתי הרבה מתגייסים שרוצים להגיע לסוללה. הם גם שמעו על ההצלחות של 'כיפת ברזל' וחלקם גם חווה את ההצלחות כילדים שכיפת ברזל הגנה על ביתם".
"שלוש שנים אנחנו מחכים שתחזור"
50 ימי לחימה אינטנסיביים עברו על כוחות צה"ל. 68 חיילים וחמישה אזרחים נהרגו, 1,620 חיילים ו-837 אזרחים נפצעו. שלושה מהנופלים הם בני משפחות מאשדוד: סמל בן וענונו (19) ז"ל, רס"ב אוהד שמש (27) ז"ל וסמ"ר טל יפרח (21) ז"ל. אוהד נקבר בגדרה, טל בראשון לציון, ובן יליד העיר, קבור בחלקה הצבאית באשדוד.
בן הוא אחד מחללי אסון הנגמ"ש בסג'עיה. כאשר מבצע "צוק איתן" יצא לדרך, בן היה דרוך מהרגע הראשון. הוא המתין בלהט רב להגיע למבואות עזה, וברגע שהפלוגה שלו התמקמה סמוך לגדר המערכת, בן הבהיר למפקדים שלו שהוא רוצה להיכנס בתחילת הקרב. על אחד הנגמ"שים התמקמו שבעה חיילים, ביניהם קצין בכיר, ואת המקום הפנוי האחרון תפס בן וענונו.
תחקיר מותם של שבעת לוחמי גולני גילה כי הכלי המשוריין בו נעו, נגמ"ש הM-113 שספג פגיעה קשה מירי אר.פי.ג'י, נתקע בשטח בגלל תקלה. כאשר הגיעו לחלצם, נורה למקום אר.פי.ג'י שפגע בנגמ"ש. שבעה חיילים מגדוד 13 של גולני נהרגו בתקרית זו, שנחשבת לקשה ביותר במבצע "צוק איתן". בן היה אחד מההרוגים.
בצבא אמרו כי ההחלטה להכניס את מחלקת הסיור של גדוד 13 בנגמ"ש המיושן, התקבלה תוך ידיעה כי המיגון על הכלי אינו מלא. בתגובה לביקורת שהופנתה על השימוש דווקא באמצעי זה, אמר מפקד פיקוד הדרום, האלוף סמי תורג'מן כי "אין מיגון מלא לכל אמצעי שאתה מכניס לרצועה. הכוחות מופעלים בצורה מושכלת".
את מסע הלוויה המצמרר של בן ז"ל, אי אפשר לשכוח. הלוויה איחדה עיר שלמה. סיפור חייו של בן וענונו מדהים ומיוחד. מדובר בילד שתמיד היה מקובל ואהוב על הבריות, אך באותה נשימה סבל מהשמנת יתר ולא יכול היה לרוץ כמה מטרים מבלי לעצור. בגיל 16 וחצי החליט בן שהוא עובר מהפך בחייו, והשיל עשרות קילוגרמים ממשקלו. הוא עשה זאת בעיקר כדי להגיע ליום שבו יוכל ללבוש את המדים הירוקים ולחבוש את הכומתה החומה של גולני. התעקש, נלחם ובסוף כבש את המטרה. לא רק כבש, אלא הפך לחייל מצטיין לאורך כל שמונת החודשים בהם היה חלק ממשפחת גולני.
לפני שהמשפחה קיימה את האזכרה, אמו שרית, כתבה: "שלוש שנים שעברו לך, שלוש שנים של געגועים לא מוסברים, שלוש שנים שלנו לא עברו, שלוש שנים, שתדע לך שאנחנו מחכים שתחזור. עוד לא חזרת. ואני פה, אמא, מחכה שתחזור, אבא מחכה שתפתיע בצעקה 'אני פה אבא אמא'. עברו שלוש שנים ובמהלכן השתנו הרבה דברים מאז שעזבת. אילו רק היית יודע איך אמא מרגישה. אילו רק היית יודע אך מרגיש הורה, לא היית עוזב אותנו לעולם. כשהתגייסת נישקת לשלום לאבא, לאחים ולמשפחה, השארת אותי לנשק אחרונה. את הכי טוב שומרים לסוף. חיבקת חיבוק חם ואוהב שקצת חושש ומפחד, אבל אתה עלית לאוטובוס נופפת לשלום ונסעת. נשארתי מאחור, דומעת וחוששת לחייו של החייל שלי, החייל האמיץ שלי.
כשסיימת מסע כומתה עמדנו שם כולם בשמחה ובגאווה, ניגשת אלי ונישקת וחיבקת.'תודה אמא', לחשת לי ורק חיבקת ונישקת. 'תודה בן שלי', לחשתי בחזרה וחיבקתי והרעפתי אהבה. ואז היום הנורא מכל קרה. התחיל מבצע 'צוק איתן', צריך ללכת להילחם על המדינה, ככה אמרת לי בשיחה האחרונה. ניצבתם אל מול האוטובוסים, ומשם הלכת לקרב, הבטחת לי 'יהיה בסדר אמא'. תמיד סמכתי עליך ואתה תמיד סמכת עליי, וכך היה, אבל הנורא מכל קרה. הבשורה הקשה, שלא מרפה עד היום, הצעקה שבאוזן שלא משחררת 'זה לא נכון אתה חי', רציתי להאמין שזה לא נכון, אבל ההרגשה סחפה אותי ללא נודע. עוד לפני הבשורה הרגשתי אותך בתוכי צועק ומבקש עזרה, אבל לא הייתי שם בשבילך כמו שהבטחתי לך תמיד, עד סוף העולם אלך איתך ילד שלי. שלוש שנים בן אתה לא פה, אבל הנשמה שלך לא נדמה לרגע. אני חיה אותך כל שנייה וכל דקה מסיפורים שמעלים לי חיוך על הפנים בגאווה. אנחנו מתגעגעים, נושמים וחיים אותך בן יפה שלי, חיים של אמא".
