רציתי לסגור לנו איזה דיל ככה לחו"ל. אני חולה על חו"ל. חו"לה. בחיי. אז רציתי להפתיע ושאלתי אותה מה שם המשפחה בדרכון, זה שלפני או אחרי הנישואין? היא "סיננה" שזה שם המשפחה הישן והוסיפה משפט שסחף אותי עד לטור הזה – "השם זה שאריות של החיים", איזה משפט ענק. לחיים. או לשארית החיים אם נרצה לעשות אנלוגיה, ואנחנו הרי רוצים.
תחשבו על זה רגע, כמה "שאריות" אתם מושכים אתכם בכל החיים. כמה דברים שעשיתם ועדיין נותנים בכם סימנים, ברא"ש בנפ"ש ובל"ב" (נו בכל זאת הרגע סיימנו פסח… ומי שלא הבין, אז יש טורים מילוליים פחות בהמשך).
לפעמים זה נראה כמו סוף העולם שאנחנו משאירים משהו או מישהו מאחור. אבל מהר מאוד, כמו כל דבר שלמדנו בחיים, אנחנו מבינים שלהשאיר את "השאריות" הללו של חיינו מאחור זו לא פעם ההחלטה הכי טובה שקיבלנו. אל תשכחו, את התמונה המלאה החדשה לא רואים מיד. תחילה מתרגלים אליה, אח"כ נהנים מכל זווית שלה… ורוצים עוד תמונה כזו על "קיר חיינו"…
תחשבו על זה רגע. אפשר שניים. אנחנו מאפשרים לאותן "שאריות" להשפיע לנו על מהלך היום לפעמים. נותנים להן מקום בהוויה הנוכחית שלנו שבה אנחנו רוצים להתקדם, למרות שהן שייכות לעבר שהשארנו מאחור ממנו אנחנו רוצים להתרחק. הן מעכבות אותנו. לפעמים מעכבות גם את מי שאנחנו איתם עכשיו. אסור לנו לתת להן לעשות את זה. צריך להניח אותן בצד, "באותה צלחת" של החיים שהן נשארו, ו"לשטוף" אותן מעלינו. כי בנינו, מי רוצה שיישארו עבורו רק "השאריות".
וחכם סידי אומר: ״החיים הם מרוץ לתיקון הטעויות".