הייתי פעם "תולעת" לא קטנה. אל תלכו לדימוי של נחש יא ערמומיים שכמותכם… הכוונה היא שאהבתי לקרוא. מה שיצא לי מזה זו הכתיבה הזו פה. (שהיא לא משהו… כמו שאגב אמרו לי שיש לי כתב של רופא והכי קרוב לרופא זה שהייתי חולה). אז פעם עוד בהיותי "זחל" של ספרים, קראתי סיפור. סיפור שהפך עבורי לסמן הזוגיות שלי.
הנה תוכן העניינים. אל דאגה לא אשלח אתכם לקרוא אותיות שאינן כתובות על מסך שלא תעשו עניינים, בסיפור סוחרים הבטיחו ארגז זהב לאיש זקן (לא בגלל זה חשבתי עליי יא רעים) אם יקנה תפוחים רקובים ואשתו תקבל אותו באהבה למרות זאת. בקיצר (למרות שאין אצלי אין בקיצר… כי אני איש של מילים. יענו טרחן) הוא הביא תפוחים רקובים, והיא קיבלה אותו באהבה, ומאז אני מחפש את גברת "תפוחים רקובים שלי", וזו המחמאה הכי גדולה שאני יכול.
ולמה אני מספר לכם את זה? כי נראה לי שמצאתי. נראה לי שאשת חיקי וסודי בשנתיים האחרונות, הגברת ד', היא האחת. זו שכמעט (ולכן כתבתי נראה לי) מעולם לא תבקר אותי ותקבל הכל באהבה. את ההחלטות הטובות שלי, והגרועות שלי… ויש לי לא מעט מאלו. זו, שכשהיא מגיעה אני לא רוצה שתלך, ושהיא כבר הלכה, אני מחשב את הדקות מתי היא תחזור. זו שאני חשוף מולה, והיא לא תנצל את זה לפגוע עם חץ מדויק בנפש שלי, אלא תביא לי מלבוש לכסות אותה. וגם אם אני נשמע קצת מחובר לצד הנשי שלי, אז זה רק בגלל שזה יום האישה… שלי.
השבוע אמרתי לגברת ד' שאני לא ראוי לאישה כמותה. זה היה ברגע של רגש עז, שנאגר אצלי עוד מימי התפוחים הרקובים המקוריים בסיפור… "אתה כן", היא לחשה חזרה. האמת צודקת, אבל בלי שהיא תשמע אוסיף (אתם מוזמנים להעתיק לגברת ד' שלכם) – אני איתה מסתובב בהרגשה שזכיתי בלוטו, בלי לגרד בכלל כרטיס…
