מנהלת הקבלה, או משהו כזה, באיזה כפר נופש עם שם שהזכיר לי את הרכב הראשון שהיה לי, אוטוביאנקי, קראה לי "חוצפן" ודרשה שלא אגיע לנופש שכבר סגרתי בסופ"ש האחרון, כי התווכחנו על שעת היציאה מהחדר (רצתה עד 11. מה אתם מפנים תוך כדי שינה?), והזכרתי שאני עיתונאי. אז ברגעים האלה חשבתי שהלכה לי החופשה בגלל החצופה, אבל כמה ימים אח"כ הסתבר לי שלא רק שזכיתי בחופשה שאזכור להרבה זמן, אלא למדתי משהו שלא אשכח לעולם.
הקיצר (כאילו יש אצלי כזה דבר, הקיצר), החלפתי את החופשה בכפר הנופש עם שם של רכב משנות ה-80, למלון עם שם של הנאה תמידית – enjoy כך נקרא המלון. האמת נהניתי בו מלא (יאללה פרסומת עליי…). גם נראה לי אחזור אליו…אבל, יש אבל גדול שממנו מתחילה העלילה. אבל העלילה תתחיל בפסקה הבאה. אתם מכירים את הנוהל. בואו אליה
הנה באתם והנה מתחילה העלילה. במהלך החופשה הקפדתי לדבר עם הילדים. ככה אני, אדם מקפיד. נו טוב, לחוץ. חשוב לי שהם בסדר, גם אם אני כבר לי חי איתם פיזית. מתגרשים מהאישה, לא מהילדים, משפט שפעם לימד אותי אדם חכם, ואין הרבה חכמים שאני למד מהם. אין הרבה חכמים. נקודה.
הדגשתי ליד הגברת ד' שלי, שהייתה איתי, שאני סופר אבא. הדגשתי את זה, שהיא תבין כמה זה חשוב לי. אצל הגברת ד' מה שחשוב לי , חשוב לה, אז היא התחשבה בי. יצא לי משהו לא מתחשב בהבנה שלכם. בכדי לעשות את קל, חשבתי לעצמי ולעצמה, שאני אבא שראוי לכל תואר אפשרי שאנחנו מכירים, וכאלה שיוענק לי בעתיד, ואז ראיתי אותו. הכוונה אותם. אז הבנתי שיכול להיות שאני אבא טוב, אבל לא טוב מאבא רגיל. כשראיתי אותו, הבנתי שהוא האבא האלוף, ואני, יש לי עוד ממה ללמוד. כהורה. כאדם.
הוא היה לערך בן גילי. הוא הגיע לבריכה כשהוא דוחף בעגלה את בנו שמשותק ברוב חלקי גופו. הילד היה כבן 18. האבא עצר בעדינות את כיסא הגלגלים של בנו, נשא אותו בשתי ידיו הכניסו למים, כשהוא צמוד אליו. בלי הרבה רעש וצלצולים, בלי סמני קושי פיזי, ובעיקר בלי לראות את עיניהם המעריצות של הנוכחים בבריכה. זה היה דבר ברור עבורו. משהו שהוא עושה שנים רבות. אבל מה שהכי ריתק אותצי, זה החיוך של שניהם. שניהם חייכו על הרגע הזה שניתן להם, ועל הרגעים שלהם יחד. לקחו מצב לא רגיל והפכו אותו למופלא. הביחד שיש לשניהם, הוא כזה חזק, שהוא בלתי ניתק. במקרה הזה תרתי משמע.
הסתכלתי על האבא בהערצה ועל הילד, והבנתי שבעצם אני צופה באהבה הכי מזוקקת שיש. אהבה שאין לה ממדים ואי אפשר לנסות לכמת אותה, כי היא גדולה מכל דבר שראיתי לפני. הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לילדים. הייתי צנוע יותר. הייתי קשוב יותר. פתאום אני הייתי הכלי לא המטרה. למדתי משהו בים המלח…משהו מלא בכמויות אינסופיות של הדבר הזה שנקרא…טעם לחיים.
