אוהד אסייג זוכר בדיוק את הרגע ההוא ביום שבת ה-17.2.2018. רגע אחד ששינה את חייו של לוחם גולני בן ה-20 ששימש באותה העת כקשר מפקד הפלוגה. רגע אחד שלאחריו חייו של הבחור הצעיר מאשדוד בן ה-24 היום, מאשדוד, כבר לא יחזרו להיות כפי שהיו.
"עלינו לתפוס קו על הגדר בעזה. זה היה בדיוק בתקופה שנשיא ארה"ב טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל. נהיה הרבה בלגן של הפלסטינאים על הגדר. היו הרבה ניסיונות חדריה על הגדר. באח המקרים הם שמו דגל פלסטין על הגדר. אנחנו בתור חברה ששומרים על הגדר, אסור היה לנו לתת לדבר כזה לקרות, אסור לאפשר להגיע לגדר. זה דבר שמעלה את המורל שלהם, אז הקפיצו אותנו להוריד את הדגל. הגענו עם הנדסה קרבית ויחידת עוקץ. חייל הנדסה קרבית הוריד את הדגל מהגדר והביא את הדגל לעברנו. הוא חשב שאין כלום בדגל, אבל אז הדגל התפוצץ עלינו. הסתבר שהיה בו מטען חבלה שהוחבא היטב.
אוהד מתאר את הרגעים הנוראיים שלאחר הפיצוץ. הרגעים האלה שעולים שוב ושוב במוחו. הרגעים הבלתי מחיקים, שגם היום בגיל 24 הוא יכול לתאר כל רגע ורגע כאילו זה מתרחש עתה.
"לאחר הפיצוץ איבדתי את הראייה שלי, בקושי הצלחתי לשמוע הכל היה חשוך. הקפיצו אותנו מהר לבית החולים סורוקה עם מסוק. משם התחיל שיקום של חודשיים. הייתי עיוור באופן מוחלט בשתי העיניים. במשך הזמן הזה עברתי מספר ניתוחים וחזרה לי הראייה בעין אחת בה אני רואה בכ- 70 אחוז, ובעין השנייה כ- 5 אחוז בקושי. הרופאים אומרים שאני רואה בעין אחת". בעקבות הפציעה הקשה נקבעו לו 70 אחוזי נכות.
לאחרונה נערך אירוע הוקרה לנכי צה״ל של פיקוד הדרום בהשתתפות מפקדים, סגל מערך הנפגעים, הנכים ומשפחותיהם. נכי צה"ל ומשפחותיהם התכנסו יחד עם מפקדי וחיילי פיקוד הדרום למעמד הוקרה לנכי צה״ל- בגוף ובנפש, אשר שירתו ולחמו בגזרה הדרומית וביחידות בפיקוד במהלך שירותם הצבאי בסדיר ובמילואים, מהקמת צה״ל. אירוע זה מתקיים כחלק מהקמת ענף ליווי נכי ופצועי צה"ל, וחידוש הקשר של צה"ל עם נכי ופצועי צה"ל במטרה לחזק ולהעמיק את קשר צה"ל עם נכיו ופצועיו וכאירוע הפותח לחודש ההוקרה לפצועי צה״ל.
אוהד נאלץ להתחיל להתמודד עם הכל מחדש. אפילו הדברים הפשוטים שעבור בחור צעיר בן 20 הם כל כך יומיומיים ופשוטים, הפכו עבורו למשימה כמעט בלתי אפשרית
"הייתי הרבה זמן בבית ולא ידע מה לעשות", הוא מתאר. "קיבלתי סטירה מהחיים. לא ידעתי מה יהיה. לא הצלחתי לעשות כלום לבד. מבחור שכל חייו הסתדר לבד, להתלבש בקושי היית מצליח. לשירותים לא הייתי מצליח ללכת. כלום לא הצלחתי". הוא הבין שהוא לא יכול לוותר לעצמו. כי הוא למעשה מוותר על חייו. היה הברור לו שהוא במצב הזה לא יישאר
אוהד: " לקחתי את עצמי בידיים. אחי הקטן סיים בדיוק את לימודיו והיה לו זמן עד הגיוס אז התחלנו להתאמן (האח עידן קיבל השראה מהמקרה של אוהד והתגייס ללוחמה בעקבותיו ושירת כלוחם בכפיר – מ.ס). התחלנו לעשות הליכות ואח"כ ריצות ומשם לחדר כושר, ותוך כדי גם הראייה השתפרה".
ולא עצרת שם
"לא. החלטתי ללמוד. החלטתי ללמוד ולהיות הנדסאי בניין. בצה"ל אמרו לי ללכת ללמוד. הלכתי למכללה למנהל באשדוד. הייתי עד אז אדם שבקושי למד, שבקושי הייתה לו בגרות. בחיים לא חשבתי שאלמד. אבל הפציעה גרמה לשינויים בתפיסה הזו עבורי. גם הלימודים לא היו פשוטים עבורי. בקושי ראיתי. אתה יודע מה זה לשרטט עם עין אחת. אבל לא ויתרתי לעצמי".
וכיום מה איתך?
"אני מנהל עבודה באתר בנייה באשדוד"
אתה נתת את העיניים שלך למדינה
"נתתי את העיניים ומעבר. התמלאתי צלקות, קשה לישון. אין לך שקט עד היום. אלה דברים שלא עוברים. לפעמים אתה שומע צפצופים כל הלילה. מאז הפגיעה גם האוזניים נפגעו. יש לי צלקות על הפנים, על הגוף".
מסתבר שאתה לוחם גם עכשיו עם כל הקושי הנוראי אחרי הפציעה שלך. זה כי אל
"אין לי ברירה אחרת. אתה לא יכול לשבת בבית ולהתמרמר. אני לא יכולתי לעצור את החיים שלי בגיל 20. צריך לחשוב על פתרונות ועל דרכים אחרות. מה שחשבת שלא תעשה בחיים, עכשיו תתחיל לעשות".
לאוהד חשוב להבהיר משהו מבחינתו. גם בגלל זה הוא נחשף בריאיון הזה: "חשוב לי שידעו שמשרד הביטחון לא עוזב אף אחד. מה שאומרים זה לא נכון. מהפציעה ועד היום כל הזמן מטפלים ומלווים אותי. יש לי עובדת סוציאלית שכל הזמן בקשר, משקיות נפגעים שעוזרות לי. הצבא לא השאיר אותי מאחור".
מה התכנון לעתיד?
"יש לי מטרות שאני אשיג אותן. מטרות כמו כל בחור צעיר בן גילי".
