דמנציה – משחקי המחבואים של הזיכרון והשכחה
סבתא התרגלה די מהר לשגרת החיים בבית האבות הסיעודי, אפילו הכירה שם אישה אחת שגם הזיכרון שלה היה מלא חורים והם מצאו שפה משותפת. האישה שסבתא התחברה אליה ממש חיבבה אותי ובכל ביקור ביקשה רשות ללטף לי את הפוני. ותמיד כשחזרנו הביתה הרגשתי שההורים לא רוצים לדבר על המחלה של סבתא ותמיד אמרו לי שהיא תהיה בסדר.
עד היום אני לא לגמרי בטוח אם סבתא ידעה מה יש לה ומה אין לה, היו פעמים שהיא היתה ממש בסדר. דיברה לעניין. זכרה אנשים ודברים עוד מחוץ לארץ. אפילו ריב אחד מר במיוחד היא זכרה עם איזה חנווני שניסה לרמות אותה, והוא לא ידע שרע ומר סופו של מי שמנסה לרמות את מרתה. והם שיחקו בה מחבואים, השניים, תעתעו זה בזה, פעם היתה ידו של הזיכרון על העליונה ופעם היתה ידה של השכחה על העליונה. אבל בתהליך אטי, הלכה סבתא ונבלעה בתוך עולם שמושל בו רק הדמיון הפרוע שלה, הדמיון החולה.
דמנציה היא מחלה ארורה, זאת ידעתי זה מכבר. ביום שבו נישאה בתנו הכינו את סבתא בקפידה. ספר בא לצבוע את שארית שיערה הקלוש, תופרת הכינה לה שמלה מיוחדת, וסנדלר הפך את כל הסנדלרייה שלו כדי למצוא בה את "רפידת הזהב", כמו שהוא קרא לה, שהופכת כל נעל לוחצת לנעל לא לוחצת. וסבתא באמת נראתה – טפו, טפו – ממש מסודרת. היה בה משהו שהזכיר, במעין הבלחה, את היופי שהיה בה לפנים, לפני שנים. בחתונה עצמה היא לא נדרשה לזכור שום דבר, רק לשבת וליהנות ולהתרגש מנכדתה המתקדשת מתחת לחופה, ואחר כך באה ואופפת אותה באהבתה ועוטפת אותה בסוודרון שלה ומחבקת עד בלי די. אבל למחרת…
דמנציה- רק אל תגידו לסבתא מרתה את המלה בנוכחותה
חלפו שבועות. המשכנו לבקר אותה פעם בשבוע. בביקור האחרון (לפני שבוע) סבתא שאלה מתי רונית (שם בדוי) מתחתנת? אמרנו לא שהיא כבר התחתנה ושגם היא, מרתה, היתה בחתונה ואפילו נתנה לזוג מתנה מאוד נדיבה. לא יכול להיות, אמרה, אני לא זוכרת בכלל. (האם יכולה להיות מחלה אכזרית וארורה יותר? כן, אבל על כך במאמר אחר…). על אחד מקירות חדרה הקטן של סבתא תלינו תמונות מהחתונה, בין השאר גם תמונות שבהן רואים אותה יושבת במרכז השורה הראשונה מול החופה, ועל פניה נוהר נהר של אושר. ועדיין, עד היום סבתא לא זוכרת שהיתה חתונה ושהיא עצמה היתה בה. ההיגיון אומר שהתמונות מדברות בעד עצמן וקשה לסתור או להפריך את מה שההיגיון אומר, אבל סבתא מרתה- לכו שכנעו אותה.
סבתא מרתה עדיין מזהה את בני המשפחה, אבל לא זוכרת מה כל אחד עושה וחלק היא אפילו לא זוכרת היכן הם גרים. אבל בעיניה תמיד ניצת ניצוץ לח באור הערב הרך, בחדר הקטן שלה, כשמנורת הלילה מפיצה אור רפה, וכשהיא מסתכלת בתמונות ורואה אותנו, המשפחה, מה זה משנה, בעצם, איפה אנחנו גרים.
