לפני כ – 3 שבועות שודרה כתבה של ינון מילס בחדשות ערוץ 10 על טרנד אקסטרים של טיפוס לגבהים ותלייה ממנופים. הכתבה התמקדה בסרגיי שיפיצין (25) מאשדוד ובחברו ג'יימס בלונד (35) מניר צבי, שפרסמו סרטון שבו הם עולים על בניין K טאוואר באשדוד, ונתלים מהמנוף הנמצא שם. "פארקור זה תחום גדול ונרחב, מנופים זה רק תחום קטן בפארקור", אומר סרגיי לעיתון "המגזין".
את סרגיי תמצאו בבוקר עובד בעבודה קונבנציונאלית לחלוטין, הוא מודד בחברה להנדסה. זה לא היה כך בעבר. "הייתי בחור בעייתי, קצת מסתובב ברחובות, מעשן סמים, מוכר למשטרה. פוצצתי למישהו אוטו באבנים, ונעצרתי הרבה פעמים", הוא אומר. "כשאתה מסתובב עם אנשים ומתלהב, אתה חושב שזה רומנטיקה לעשות בעיות, לעשות פשע, להיות בפוזה שאתה גבר, אבל זה לא עושה אותך גבר, זה עושה רק בעיות. זה לא מביא אותך לכלום".
הפארקור היא דרך חיים עבור סרגיי. את הפארקור פיתחו הצרפתים דיוויד בל וסבסטיאן פוקן בשנות ה-90, ובצורתו הבסיסית ביותר מדובר בספורט אתגרי שבו המשתתפים ("טרייסרים" בשפה המקצועית) משתמשים בחפצים מסביבתם העירונית, בכדי ליצור דרכים חדשניות לנוע במרחב האורבני. זה כולל ריצה, קפיצה וטיפוס במטרה להתגבר על מכשולים, כשהמטרה הסופית היא לעשות זאת בצורה הזורמת והשוטפת ביותר. המתאמן מנסה לעבור מכשולים בדרך המהירה והישירה ביותר תוך שימוש בקישורי ריצה, קפיצה, טיפוס ומהלכי פארקור למיניהם. השאיפה היא לסגל את המחשבה והגוף ליכולת מעבר של כל מכשול נתון.
בסך הכול הוא רצה ללמוד לעשות סלטה
סרגיי גילה את הפארקור לפני ארבע שנים. "היו לי חברים שמתאמנים בזה", הוא מספר, "ולי היה חלום ללמוד לעשות סלטה. אז הלכתי להתאמן בקרקס, ושם פגשתי אנשים שעושים פארקור, וגיליתי קהילה של אנשים שזו דרך החיים שלהם. פתחתי דף בפייסבוק, התחלתי להתאמן ולפגוש אנשים, לחקור את הנושא ולהתמיד בו. תמיד טיפסתי ואהבתי לבדוק את עצמי, לעבור עוד מכשולים ועוד הרפתקאות. צריך להבין שבשבילנו העולם הוא כמו מגרש משחקים".
הראיון הטלוויזיוני נערך על גג המגדל העגול של עזריאלי בתל אביב. עבור סרגיי זה היה מעין התגשמות חלום להגיע לגג. עוד לפני תחילת הראיון הוא הספיק לעשות עמידת ידיים על המעקה, ובסופו כשהצוות קיפל ציוד, הוא נתלה מעל המעקה ביד אחת, ובשנייה מצלם עצמו בסלפי. "בגדול אתה אידיוט", אמר לו יינון מיילס. "יש מצב, כן", צחק סרגיי.
למה אתה קורא לעצמך "ג'אמפינג בודהה", בודהה המקפץ?
"כשאני קופץ, זה המצב הרוחני שלי. אני לוקח את זה לתוך הרוח, לתוך הלב, אני לא חושב על העתיד, אין בעיות על הראש, ואני נהנה. חי את הרגע. גם כשאני עושה עמידת ידיים בגובה חמישים קומות ועלול ליפול, אני מרגיש כאן ועכשיו. זה מכשול בדרך שלי, שאני צריך לעבור אותו".
מה מביא אדם לתלות את עצמו ממנוף בגובה 150 מטרים, כשהוא מחזיק את עצמו רק ביד אחת בלי כבלי אבטחה ובלי רשת ביטחון? אומרים כי הפסיכולוגיה של המשחקים עם הגורל נעה ברצף שבין "לי זה לא יקרה", לבין נטייה לא מודעת לאובדנות.
בסרטון המדובר, ג'יימס נתלה מהמנוף, כשסרגיי שואל אותו למה הוא נתלה בצורה כזו, לשם מה הוא עושה זאת? עונה ג'יימס: "למה לא? כי אני יכול". ג'יימס מסביר בכתבה: "אתה רואה את השיא של אימונים של הרבה שנים, החבר'ה האלה עושים את זה מגיל קטן מה שנראה לך מופרך, עבורם זה קל כמו ללכת".
ומה לגבי המעמד המשפטי והחוקי של הפארקור? "אדם רשאי לסכן את עצמו ובלבד שהוא לא מסכן אחרים", אומר פרופ' עמירם גרוס, מומחה למשפט פלילי וזכויות אדם באוניברסיטת חיפה. "אנשים שעוסקים בספורט הזה אינם מתאבדים מדעת, אבל הם מביאים בחשבון שזה יכול בהחלט להביא לסיום חייהם. הקפיצות האלה הן קפיצות מוות שיכולות להביא גם למותם של הולכי הרגל במקרה של נפילה, וכאן ישנה התערבות של החוק הפלילי. אם אדם נפל על אדם אחר או רכוש, אפשר לבוא איתו חשבון, ואם שני הצדדים איבדו את חייהם אפשר לבוא חשבון עם העיזבון של הפוגע לגבי הנזקים שגרם, בהליך אזרחי. החברה יכולה להיות סובלנית לגבי אנשים המסכנים את חייהם כל עוד הם אינם מסכנים אחרים. ישנה גם הסוגיה של השגת גבול ברגע שאדם פולש למבנה ללא הסכמה, ואין שום ספק שהמשטרה יכולה למנוע קפיצה או טיפוס לתוך תחומם של אחרים ללא רשות".
"אני אוהב אותך אימא"
"אני אוהב אותך אימא, זה בסדר, זה החיים שלי", אומר סרגיי באחד מהסרטונים שלו. קטיה, אמו של סרגיי, מספרת שהיא גילתה את התחביב המסוכן דרך חברים, שראו סרטון שלו בפייסבוק וסיפרו לה. "נכנסתי לפייסבוק, וניסיתי לראות את הסרטון", היא מספרת. "זה לא כל כך הלך לי, ועד עכשיו זה לא כל כך הולך. קשה לי לראות את זה". קטיה מספרת כי היא ניסתה לעצור את בנה. "דיברתי איתו, אבל הוא כבר ילד בוגר. אני לא יכולה לקשור אותו לכיסא, כמו שאומרים. זה בעצם החיים שלו, הוא בוחר את זה. אני מנסה לכוון אותו, אבל אני רואה שזו הדרך שלו. אני מבינה טוב מאוד שהוא יכול למות כל רגע. אני לומדת לחיות עם זה, וזה לא קל, וכנראה זאת הדרך שלי גם להתגבר על משהו בחיים".
בערוץ הספורט והמוטיבציה TIME FITNESS מעלים סרטונים של פעלולני הפארקור, סרגיי וג'יימס, כשמלווה אזהרה: "אל תנסו לחקות אותנו. כל זה אפשרי רק עם הרבה טכניקה ואימונים. אל תעתיקו אותנו. לא צריך לסכן את החיים שלכם וחיים של אחרים. כי החיים עצמם זה הסם הכי גדול, והסם הזה, זה החיוך של ההורים שלכם".
החיוך של קטיה כמעט ונמחק לפני כשנה, כשסרגיי כמעט נפל למותו לאחר שניסה לבצע קפיצת סלטה על מעקה צר של בניין בגובה 150 מטרים. בסרטון ניתן לראות את סרגיי מתייצב על בניין בן כ-40 קומות ואז מזנק באוויר, אולם רגלו זזה בצורה לא נכונה ורק בשנייה האחרונה הוא מצליח להתייצב ולמנוע נפילה מזעזעת אל מותו.
אם ילדים יחקו אותך, וזה יעלה בחייהם. זה לא ישב לך על המצפון?
"לא. לכל אחד יש ראש על הכתפיים, כל אחד יכול לחשוב בעצמו אם הוא צריך לעשות את זה, אם כדאי לו לסכן את עצמו, ואם הוא מחליט שכן, אז כנראה ככה הוא היה צריך לעשות".
יש לך ביטוח חיים?
"לא, אין לי" (צוחק).
אתה לא מפחד למות?
"אני מפחד, אבל הפחד הזה שומר אותי בחיים. אני מתנתק מכל המציאות, אני חושב רק על הרגע הזה, ואני נמצא בו כאן ועכשיו כדי שאני לא אעשה טעות אחת קטנה אפילו. אני לוקח בחשבון שכל יום אני עלול למות".
וזה לא עוצר אותך? לא מתחשק לי להכין כתבה לזכרך.
"אם אני אמות, זה יהיה בזמן שאני עושה משהו שאני אוהב, מקסימום אהפוך לאגדה".
