כבר מאז שהיה ילד ברנרד חזן אהב לטפס, לקפוץ, לעסוק בספורט, באמנויות לחימה וגם בדרמה ובריקוד. "הייתי נורא פיזי", הוא מגדיר זאת. "מגיל צעיר אהבתי לראות צ'רלי צ'פלין, מייקל ג'קסון וברוס לי. מהם שאבתי המון השראה. אם תראי אותי מופיע, תגלי ניואנסים מכל אחד מהם".
ברנרד חזן נולד בצרפת לפני 34 שנים. כשהיה בן שלוש עלתה משפחתו לארץ. "עברנו כמה דירות בכמה ערים, וכשהייתי בן תשע הורי התגרשו, ואמי חזרה איתי ועם אחי הצעיר אל משפחתה באשדוד", מספר ברנרד. "אימי לא יכלה לעבוד, היו לה שתי פריצות דיסק. היא מצאה עצמה גרושה ואימא לשני ילדים, ומאחר שלא ירשנו דירה מהסבתא, גרנו באוהלים יחד עם משפחות רבות. כשפרצה מלחמת המפרץ, בשנת 91', העירייה שמה אותנו במלון באשקלון. כשהמלחמה הסתיימה, כל ההומלסים בנו אתר קרוואנים בלי מים ובלי חשמל, ושם גרתי עד גיל 15 בערך". חזן מספר שאימו, מרסל אדרי, הוציאה את כל האנשים להפגנות עד שראש העיר דאז, צבי צילקר, העביר את המשפחות לפרויקטים של מחוסרי דיור בבתים של עמיגור. המשפחה עברה לגור בדירה קטנה ברובע ו'. ברנרד, שמלאו לו 15, הפסיק ללמוד והחל לעבוד בבניין. "עזבתי את בית הספר גם בגלל המצב הכלכלי בבית וגם כי לא התאמתי למערכת החינוך. לא ידעו איך 'לאכול' אותי. אני אדם של מעשים, לא אחד שיושב בכיתה", הוא אומר.
מתי נחשפת לראשונה לעולם הלהטוטנות, הג'אגלינג?
"בגיל 15 הכרתי חבר בשם תמיר פינקס. ראיתי שהוא עושה להטוטים עם מקלות 'דוויל סטיקס'. אני זוכר את הרגע, זה נראה לי כזה הגיוני בראש. חשבתי שברור שאעשה את זה, הייתה לי הארה. התחלתי לג'אגלר, לקחתי ממנו את המקלות ובניתי העתק שלהם. באותה התקופה הייתי בונה דברים. הקרוואנים שבהם עברה תקופת ילדותי, היו ליד המזבלה העירונית, וזה היה מגרש השעשועים שלנו. היינו בונים צעצועים מהגרוטאות. אחרי כמה ימים הגעתי למתנ"ס ח' להחזיר לו את המקלות. באותו הזמן ניהל את המתנ"ס דוד ביטון, וג'רום ארוש שהקים את תיאטרון ברמוזה, היה שם וראה אותי עם המקלות. הוא אמר 'איזה יופי, רוצה להופיע איתנו? שם עלי תלבושת של ליצן, איפור על הפרצוף, שאחר כך לקח לי שעה להוריד… והביא אותנו לאחד הקניונים בעיר.
הוא אמר לי להסתובב בין האנשים, וזה נעל אותי סופית על הקטע. זו הייתה נקודת האל-חזור. תמיד הייתי בחוגי דרמה, ספורט וריקוד. אהבתי את מה שקשור לבמה ולספורט, ומצאתי דרך לעשות את שניהם מול אנשים, וגם לקבל פידבק. אהבתי להופיע, לקבל מחיאות כפיים. מאותו רגע המשכתי לבוא למתנ"ס בכל יום. ג'רום ביקש תקציב לקנות ציוד קרקס וג'אגלינג, ומילא מחסן שלם בציוד. במקום לבית ספר, הייתי מגיע למתנ"ס ב-12 בצהריים, מתאמן בצורה פנאטית, וג'רום שלח אותי להופעות בכל הארץ. משם הוא ודוד שלחו אותי לקרקס של יוסף צ'רפינסקי. דוד ביקש ממנו לאמן אותי, וכך למדתי הרבה קרקס וקצת רוסית. מכיוון שבצבא אין קרקסן צבאי, התגייסתי לקרבי. שירתי בגרעין בנח"ל, ואחרי שנת שירות הבנתי שלא יהיה לי זמן להתאמן. עברתי לתפקיד קרוב לבית, התאמנתי בבסיס, התאמנתי בבית והמשכתי להופיע לאורך השירות הצבאי".
איך זכית להכרה בינלאומית בתחום?
"כבר מגיל נעורים הכרתי והקלטתי תכניות טלוויזיה ששודרו בערוץ הצרפתי, והציגו את הקרקסים והקברטים הגדולים בעולם. זה הפך להיות חלום. השתחררתי מהצבא, קניתי כרטיס לכיוון אחד לפריז, הגעתי לחבר משפחה, ולא ידעתי כלום. בלי תכנית, בלי משאבים, רק רצון לנסות ולהיכנס לעולם הזה, ודברים התחילו לקרות. הופעתי ברחוב, עשיתי כסף, הצטרפתי להפקות, ואז הגיע הרגע הגדול. "קרקס המחר" היא תחרות שהיא כמו האולימפיאדה של הקרקס. לשם מגיעים אמרגנים גדולים, בעלי קרקסים שולחים ציידי כישרונות, ומשדרים את התחרות ב-33 מדינות. התחרות מתקיימת בפריז, אלפי בקשות השתתפות מכל העולם מגיעות למארגנים, ורק 26 מתקבלים. וכך, בשנת 2005 ייצגתי את ישראל, הרמתי שבע פעמים את דגל ישראל, ומאותו רגע העולם נפתח בפני. זו הייתה חשיפה ענקית. נכנסתי לשוק, והתחלתי לעבוד כמעט בכל מקום שאפשר".
ובארץ יש אפשרות להתפרנס מלהטוטנות?
"בארץ הופעתי קצת, והתחריתי גם בתכנית 'הדבר הגדול הבא'. מאז הזכייה ב'קרקס המחר' הייתי שלוש פעמים בארץ, באתי בכל פעם לחצי שנה, כתושב חוזר. הופעתי, ותמיד הגיעה הצעה טובה מחו"ל. לא קל בארץ. זה לא שלא אחזור לכאן, אני אוהב לחיות פה, ומבחינתי הכי כיף לחיות בישראל. זו הארץ שלנו, ואני הכי רגוע פה. הפעם האחרונה שלי בישראל הייתה לפני שנתיים. במשך חצי שנה הופעתי במופע יחיד בכל הארץ, ונהניתי. אני מודה לישראלים שבאו וראו את המופע. ואז קיבלתי טלפון מ'סירק דה סוליי' לגבי המופע בפלורידה. זה לא שאי אפשר להתפרנס בארץ. להיות הכי טוב בארץ, זה קל. קשה להיות בין הטובים בעולם. אני מעדיף להיות בינוני בעולם של אלופים, מאשר אלוף בעולם של בינוניים. להיות ב'סירק' דוחף אותך קדימה עוד יותר".
אשדודי על שלטי חוצות
קרקס השמש או "סירק דו סוליי" הוא שמה של להקת קרקס שנוסדה בקנדה. המופעים של הקרקס מתבססים על עלילה, וכוללים קטעי לוליינות, ליצנים ומופעי טרמפולינה. המופעים כוללים אלמנטים של מופעי רחוב כגון אקרובטיקה, סקייטבורדים, רכיבה על אופניים, וכן אופרה, בלט ומוזיקת רוק. קרקס השמש אינו מציג בעלי חיים ומשתמש במקום בבובות. בשל מופעיו המיוחדים נחשב הקרקס לקרקס הטוב בעולם. ללהקה יש מופעים נודדים ומספר מופעים קבועים בארצות הברית. ברנרד מופיע ב"לה נובה", מופע קבע בדאון טאון דיסני, בדיסניוורלד, שבאורלנדו פלורידה. "מופע קבוע הוא יותר גדול, כי יש אופציות להתקין במות משוגעות", מסביר חזן. "מי שרואה את המופע, אין סיכוי שיתאכזב. אני 'נאמבר' הסולו היחידי במופע. זה 'נאמבר' שיצאתי איתו לפני 12 שנה והעליתי את הרף שלו, והיום אני מחזיק בשיא העולמי, שיא גינס, בשיווי משקל על צינורות 'רולה בולה', כשאני מג'אנג'ל בגובה של שבעה מטרים מעל הקרקע".
מג'אנגלים בין חיי משפחה וקרקס
מופע "לה נובה" עולה פעמיים ביום, חמישה ימים בשבוע. ימי ראשון ושני הם ימי המנוחה. לפני המופע הראשון מתקיימים אימוני כושר, כוח ומשקולות, בין ההופעות מתקיימות חזרות. אין ספק, הקצב אינטנסיבי. "זה מה שיוצר את המופע", אומר ברנרד, "האומנים עושים תרגילים ברמה. יש איתי הרבה חבר׳ה עם מדליות זהב מהאולימפיאדה, אלופי עולם בקרקע, בטרמפולינה. אלה אנשים עם הרבה קרדיט. הישראלי הנוסף שנמצא ב'סירק דו סוליי' הוא ארז קפלן, שמופיע בלאס וגאס. גם לו יש מדליות מאליפויות עולם באומנות קרקע ומכשירים".
גם במופע בסדר גודל שכזה אתה מצליח לקבל משוב מהקהל?
"בהחלט. כשעבדתי בקברטים, הייתי קרוב לקהל, יורד לקהל, לשולחנות, נשאר בבר, ואנשים היו נותנים פידבק. אני אוהב את הקשר עם הקהל. גם ב'סירק' אני נפגש עם קהל מאחורי הקלעים, ואחרי המופע אני יוצא לחנות. אנשים אוהבים לדבר עם האמנים, רוצים להצטלם איתם ושנחתום על הספר. אני זוכר שכשהייתי ילד, דוד שלי לקח אותי לראות מופע של קוסם, ויצא לי לפגוש אותו במקרה מאחורי הקלעים. לא אשכח בחיים שפגשתי אותו. אני זוכר את ההרגשה, והיום אני נמצא בתפקיד 'הקוסם'. אני אוהב לתת בחזרה, אני יודע מה זה נותן לאנשים. מגיעים לפה כמעט 4,000 איש לראות את המופע, והם חוזרים עם חיוך על הפנים, ואני עזרתי לחיוך לקרות. מבחינה אנרגטית, זו הרגשה מדהימה".
אפשר להכיר בנות זוג או להקים משפחה בסדר יום כזה?
"החוזה הראשון שלי בארצות הברית היה בקברט בסיאטל בשם 'תיאטרון זינזני'. אשתי אליסון הייתה מלצרית שם. התחלנו לצאת, וכמעט שנה אחר כך התחתנו, והתחלנו להופיע יחד. היא הפכה לאמנית קרקס. היא התחילה להתאמן איתי, והיא אלופה בחישוקי 'הולה הופ'. יש לנו ילדה בת שש בשם נעמי, ועכשיו אליסון בחודש שביעי, עם בן. אני יוצא מהבית בארבע אחרי הצהרים, וחוזר ב-11:30 בלילה. נעמי לומדת בבית, ככה שבבקרים אנחנו יחד. בלילה כשאני חוזר, אני מספר לה סיפור לפני השינה. אני קורא בעברית, ואליסון באנגלית. נעמי מדברת את שתי השפות. כשלומדים בבית, לוקחים את חומר הלימוד אם אתה צריך לצאת לדרך, ולא צריך לדאוג. ככה מגדלים ילדים בקרקס. יש אקרובטים שרוצים רק קריירה, יש כאלה שרוצים ילדים. יש לי חברים בעלי משפחה. אז הבעל מופיע לבד עד שהאישה חוזרת לכושר, שזה קשה אבל אלה אנשים עם הרבה כוח רצון, וזה מה שהם יודעים, להקריב ולהתאמן. אשתי אליסון חזרה לכושר ארבעה חודשים אחרי הלידה, והייתה בכושר יותר טוב אפילו".
יוצאים לפנסיה בקרקס?
"מי שבאמת רוצה, יכול להמשיך. ברור שלא אוכל לקפוץ סלטות בגיל 60, אבל יש קטעים קומיים, קטעי ליצנות, יש לי חברים בני 70 פלוס שמופיעים, וזה מדהים. הם לא עושים את אותם התרגילים כמו בגיל 20, אבל הם מצחיקים בדברים אחרים. אני חושב שהם מקבלים יותר כפיים ממני. בשואו ביזנס אף אחד לא יכול להתחרות עם ילדים ועם זקנים, הם תמיד יקבלו יותר כפיים. לגבי המופע הנוכחי, נהיה פה כמה שנים, אבל יגיע היום שאני אצטרך ללכת. יש לי מופע יחיד, והופענו בקברטים יחד. גם ב'סירק' היינו אמורים להופיע יחד, אבל זה לא הסתדר. הציעו לי פעמיים להופיע בקרקס נודד, עוד לפני 'לה נובה', וזה לא התאים לי. היו תקופות שרציתי להישאר במקום אחד, וגם עכשיו אני לא רוצה לנדוד. כשיש ילדים, וכל חודש צריך לזוז, זה לא פשוט. אם זה היה כל חצי שנה, מילא. בקברט ובקרקסים יש חוזים לארבעה חודשים, לחצי שנה, ואת זה אני אוהב. הייתי בהרבה מקומות, משלג ועד שמש, מהוואי ועד גרמניה. ראיתי את כל העולם על חשבון הקרקסים".
ומה עם הגעגועים לאימא?
"אימא שלי תגיע לפה לקראת הלידה, ואני שומר על קשר איתה ועם המשפחה כל יום בסקייפ, איך לא? אנחנו מרוקאים…".
