גילוי נאות – בעבר ביבי לא היה המועמד האולטימטיבי שלי – זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, גם לא ממבט שני… השינוי שעבר בהתנהלות הפוליטית, האחריות הביטחונית והמדינית, ובעיקר הדרך השקטה והיציבה שהוביל את המדינה בעשור האחרון, גרמו לי להיות אחד מתומכיו הנלהבים.
החקירות בעניינו של ביבי גרמו לי להתעמק בחומר המשפטי כבר לפני חודשים ארוכים. הבנתי כבר בשלב הראשון, כעיתונאי במשך 27 שנים שקרא וניתח לא מעט כתבי אישום וגזרי דין, שאומנם ביבי כבר לא יזכה בתואר "הפוליטיקאי ישר הדרך לשנת 2019", אבל את הטעויות שעשה אפשר היה לסיים בכתב אישום דיאטתי ומינורי, תחת סעיף הפרת אמונים. זה המקסימום שאפשר היה לעשות, סביב השמפניות, הסיגרים והחברות הקרובה עם בעלי ממון. זה גם יכל להיגמר בדרישה לשלם מכיסו הפרטי מאות אלפי שקלים על המתנות שקיבל. אבל מכאן ועד להאשים את נתניהו בשוחד, עם פרשנות הנשענת בעיקר על משאלות לב של החוקרים והפרקליטים, שניתן להפריך גם עם עורך דין מהסנגוריה הציבורית, הדרך ארוכה מאוד. בגלל כאבי הבטן שיש ליותר מ-2 מיליון תושבי ישראל שבחרו בנתניהו ובמפלגות שתמכו בו בבחירות האחרונות, אין לאף בית משפט בישראל, וגם לא בבית הדין בהאג… את הסמכות למנוע מביבי (בשלב הזה) לכהן כראש ממשלה ולהתמודד כשווה בן שווה כמו כל אזרח אחר בארץ הקודש.
הבחירות הקרובות יהיו סוג של משאל עם – האם ביבי יכול להוביל את המדינה עד לגזר דין חלוט או שמא הוא צריך לפרוש לביתו ולהיאבק על עתידו האישי מבלי להפריע למדינה שלמה. ביבי גם עושה טעויות לא פשוטות בדרך, כמו למשל הנאום האומלל שלו אחרי ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום, נאום שהוא חסר אחריות ומסוכן למדינה, בו הטיח מילים בלתי נסבלות כלפי רשויות החוק. יום לאחר מכן ביבי מעט תיקן את הטעות הזו. גם הוא הבין שבסופו של דבר ישראל היא דמוקרטיה, למרות אנשים כמו שי ניצן ודומיו, וגם אם חלקים רבים מהעם מאמינים ומרגישים שיש כאן סוג של חיסול ממוקד, אסור לשבור את הכלים ולהוביל סוג של מרי אזרחי.
שבת שלום!
