לפני הרבה שנים אדם מאוד יקר לי וקרוב מאוד אליי (לא נותן פרטים יותר. בגללו, לא בגללי) התחתן. רגע אחרי ששמתי את הצ'ק השמן, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו בשקט בשקט: "יש לי שאלה אחת אליך. אבל רק אחת. אתה אוהב אותה? אבל באמת אוהב?".
הוא ענה לי בהנהון ראש והוסיף: "כן בטח". שנה וחצי אח"כ כשהוא התגרש הוא לקח אותי הצידה ואמר לי: "זוכר ששאלת אותי אם אני אוהב אותה, אבל באמת אוהב אותה? אז תדע לך שהתשובה הייתה לא".
אתם הבנתם? אני יודע שחלק גדול עכשיו מאלה שקוראים ועוקבים אחרי הטור שלי, ישאלו אתם עצמם ויוסיפו צביטה ויגידו: זה חכם סידי? זה הוא או מתחזה? אני יודע שאני באהבה כבר לא מאמין, אבל זה בגלל שאני לא מאמין שאזכה לה שוב, זה הכל. אני יודע שהיא שם. אולי כבר לא מחכה לי בסיבוב, אבל היא שם. חלק אפילו מצאו אותה. כן רבותיי, אהבה נדירה ככל שתהיה, היא קיימת. בלי אהבה אין סיכוי לזוגיות. תשאלו ברבנות. אנשים אוהבים לא מגיעים לשם. נקודה. סימן קריאה!
יכול להיות שאת הטור הזה אני כותב כי מישהי אהובה כבר לא איתי, ברגע של חולשה. יכול להיות. זה אני. מקבל את הסביבון תמיד לא בחג הנכון ואומר את מה שיש לי בלב, ובלי ולהרגיש יורה ואח"כ מצטער. אומנם לא מחלקים מתנות במריבה, אבל אחרי שאמרת את המילה היא כבר לא שלך ועכשיו תשלם עליה. ואני משלם… יכול להיות שלאהבה הזו לא היה סיכוי מראש בגלל הסטטוס והגיל, אבל בכל זאת, יש הבדל כשהולכים עם ובלי… ואי אפשר ללכת בלי ולהרגיש עם… וסליחה על ההשוואה למי שהאסוציאציה שלו לקחה אותו לאן שלקחה. בכל מקרה היא לא הסכימה לסבול אותי (מבין) והלכה…. ואיתה הלך משהו ממני. הנה מודה ועזב ירוחם. רק לא נשאר מי שתרחם.
אני מסתכל לפעמים מהצד, נו טוב הרבה, על זוגות שנראים אוהבים יחד. אני יכול בשתי דקות לדעת לפי שפת הגוף של שניהם ולפי היחס של אחד לשנייה או ההפך, אם הם באמת אוהבים, אם הם באמת ישרדו. אנשים אומרים שצריך לכבד ולא רק לאהוב. סורי, מהניסיון שלי אני יודע שאתה מכבד רק שאתה אוהב. אתה מוכן לוותר רק שאתה אוהב. מה לעשות, זה המצב.
נכון, לפעמים אם רוצים לקלל מישהו אז אומרים לו: "הלוואי שתתאהב", אבל בינינו זו קללה גם להיות בלי זה. נכון, אהבה עוברת והזמן מרפא ואין תרופה שלא מתרגלים אליה ועוד משפטים של אנשים חכמים ומנוסים, אבל בהחלט כשאדם שבסוף יום קשה עם כל הקשיים שהחיים מזמנים לנו לצערנו, רץ לבית שם מחכה לו האהבה שלו, ולא משנה מאיזה מין היא, צבע או דת, הוא מאושר. הוא יודע שבסוף היום הקשה הוא יגיע לחוף הבטוח בין ידי האהובה שלו, כל הקשיים נעלמים ברגע אחד. תאמינו לי גם שם הייתי. מזמן מזמן… מזמן. יותר מידי מזמן שאני חושב על זה עכשיו.
הכי גרוע אם אחד מכם אוהב והשני לא, או כבר לא. כבר לא, אומר שהוא לא אהב, או לפחות חשב שהוא אוהב. כשאחד אוהב והשני לא, זה כאב לב מתמשך, בזבוז זמן עם סוף ידוע מראש ולכן עדיף לעשות לזה סוף. כשאחד אוהב והשני לא, אז אני לא מקנא בהוא שלא אוהב ועוד יותר בהוא שלא אוהבים אותו. בקיצור בשניהם. הרבה פעמים הם מנסים להחיות בכח ולפעמים בתחנונים (לא מומלץ וזה ממקור ראשון. עדיף למות על הרגליים ולא לחיות על הברכיים, וגם לא מעריכים אתכם, שלא להגיד מזלזלים בכם, ויותר רוצים לעזוב אתכם). הם רוצים לשמר משהו שלא קיים. לא רוצים אתכם, תנסו. עדיין לא רוצים, תוותרו. החיים הם גלגל, מי שלא רצה אתכם עוד תדחו אותו אתם כשידפוק בדלת של חייכם. תאמינו לי מניסיון.
אני מודה לאל שחוויתי אהבה לא פעם ולא פעמיים. מנגד לא ידעתי לשמור עליה. כנראה גם לא הפעם. נכון, לאהבה הזו כמו שאמרתי לא הייתה סיכוי, אבל היא הייתה איתי ואני עשיתי הכל שהיא לא תהיה שם. ואולי בעצם מי יודע אהבה חזקה מכל מצב וגיל יכול להיות שהיא תחזור. בסרטים זה עובד, לא? אז אולי אהיה הפעם הבמאי בחיים שלי ואשנה את התסריט….
זהו אמרתי לכם. את הטור הזה כתבתי ברגע אולי של חולשה. של געגוע למשהו שכבר לא יהיה שלי, או שלעולם בעצם לא היה שלי. אל דאגה, בשבוע הבא כבר יהיה פה טור יותר ציני שימליץ לכם איך לשמור על הפרטיות שלכם ולא לתת לאף אחד להתקרב יותר מידי. אבל לפעמים, רק לפעמים…. בא לי לאהוב שוב, ולא שמעתם את זה ממני.
