הגודל כן קובע

אל תלכו למקום הגס בבקשה. מדובר על משהו אחר לגמרי. זה עולם חומרני וכל אחד רוצה רכב גדול יותר, בית גדול יותר הכל יותר ויותר. השבוע למדתי על בשרי את זה. העיקר שכולן אומרות שכסף לא מעניין אותן....רגע הצחקתם לי את גיד האכילס.
משה סידי | יום שישי - 25/10/19 - 6:14

אני רק שאלה, לא נדחף בחיי, רק שואל והולך (הכוונה בסוף הטור, הולך) מה יותר חשוב לכם? האדם או הכסף?  יפה. אחרי שאמרתם האדם, אני רוצה לברך אתכם במילה שקרנים ולבקש מכם לעבור לפסקה הבאה.

הנה אתם בפסקה הבאה. נמשיך? נמשיך. אין מישהו או מישהי שיגידו שהכסף חשוב להם יותר מבני אדם.  כולם יגידו שהדבר האחרון שהם רואים לפניהם זה הכסף.  בסדר מה שתגידו. העיקר שאתם מאמינים בזה. הכי חשוב לכולם זה כסף ועוד כסף ושיבוא בצורות חומריות זה גם טוב, בית גדול, רכב יותר חדשנני, חשבון ענק ועוד ועוד, תוסיף לי קצת חו"ל בגדול ותקנח באיזה מסעדת שף פלצנית. העיקר לא מעניין אתכם הכסף. להגיד זה לא עולה. הבנתם את האירוניה פה?

בקיצר הכרתי מישהי נחמדה. נפגשנו פעם פעמיים שלוש וחמש. הגיע הזמן שתכיר את הבית שלי, או נכון יותר את החלק החשוב בבית שלי (זה כלל שלושת הדייטים…אסביר בטור אחר, בסדר?). אבל עכשיו ספוילר קטן. אני גר ביחידת דיור. למה? (זה בעוד טור אחר). היו לי ימים טובים יותר של בית מרווח וגדול, אבל זה המצב. לא בוכה. רק אומר. למה מספר על המקום בו אני גר? חכו. זה יהיה מעניין להמשך העלילה.

בואו נחזור לבחורה הנחמדה. אספתי אותה כל פעם מהבית, יצאנו, שלמתי, אכלנו, שלמתי, רצתה….נכון, שלמתי. כל אותו הזמן אמרה לי שאני ואני ואני, וכמה הכסף לא חשוב לה והעיקר הלב. אז אמרה. אתם מתחלים לחבר בין העניינים.

היא הסכימה לבוא אליי. לשבת לשתות משהו. נראה מקסים. באמת. אתם מרגישים את האבל שמגיע? אז הנה הוא מגיע. אבל…רק נכנסו ליחידת הדיור שלי, שהיא קטנה אני מודה, היא התחילה להסתכל על הבית שלי כמו שמאי מקרקעין מנוסה, חזרה שוב במבט מזלזל על הקירות והמסדרון הקטן וקבעה נחרצות, "חדר השינה שלי גדול יותר מהבית שלך".

ההמשך כבר ברור לכם. למי שמכיר אותי יודע שקיבלתי את הסביבון ולא בחנוכה ושלחתי אותה עם בעיטת הדרך הביתה. האמת הגיע לה שאשלח אותה במונית, או באפליקציית גט, גט טקסי הכוונה. אבל אני גבר גברי ולקחתי אותה הביתה, בלי להגיד מילה ואות בדרך. לא נתתי לה גם לדבר. אליי. כמובן שהיא למחרת התנצלה, אפילו נפגשנו שוב, אבל בפנים עמוק ידעתי שזה לא זה. שאני שם לא אשאר.

והיא רק דוגמא. האמת היא הייתה מקסימה עד לאותו הרגע. גם בהתנהגות וגם בדרך שהיא דיברה על הביחד ועל העובדה שהכסף הוא לא עניין, במיוחד שאני שלמתי כל הזמן, מסתבר. אבל מה שאכזב אותי הוא שאין לזה גילאים, מין, צבע, או דת. כולם סוגדים לחומר. אמרתי לה על הדרך שאני לא נעלב (עלאק לא נעלב. מתתי במקום) ושאני לא מאוכזב ממה שהיא אמרה אלא מי שאמר. כי עד שהאמנתי שיש משהו אחר, באה המציאות וטפחה לי עם חופן שקלים על הפרצוף.

גם במקום קטן אפשר להיות מאושר.

הא לא לבד. כולם היום במדינתנו הקטנה (ולא מעניין אותי העולם. אני חי פה לא בניו יורק, או בלונדון, או בכל מדינה לגיטימית ב'ארץ עיר') הפכו להיות אנשים שהכסף הוא חזות הכל. שהאושר נמדד בכוחות סוס, במטרים מרובעים, או בתדפיס שלנו. אני מאושר ולא מעושר, מאושר שזכיתי לחיות גם בתקופה אחרת, שהסתפקנו בכלום. שהאושר היה באנשים הזמינים אלינו ולא במזומנים של האנשים. תגידו מה בא לכם, היינו פעם שונים. טובים. מסתפקים במועט. אני לא תמים, תאמינו לי אני לא מאמין לאיש שאני רואה במראה, אבל בחייאת, לא נשאר, או במקרה שלי, נשארה מישהי שהכסף יהיה חשוב לה קצת פחות ממני?

זה לא עוצר ביחסים בינו לבינה. זה נמשך גם ביחסי חברות. שהיה לי הרבה מהנייר המוכנה כסף, והיה לי, ועוד יהיה לי (כמו בשיר), תמיד עטפו אותי חברים, קרובים, אפילו קרובים מאוד. כשאין אז פתאום אנשים שרצו להיות אפילו ליד הצל שלי, נעלמו ברדיוס של נזקי פצצת אטום, שזה רחוק מאוד.

"אין חבר נאמן מכסף מזומן" ראיתי פעם שלט באיזשהו מקום, אז מה ככה אתם רוצים לחיות? בעולם של מזומן בזמן? מה אתם סניף של בנק? מה אתם רוצים שהחבר שלכם יהיה כספומט? אז תצאו עם מכשיר של ATM. תראו מה שואלים בדייטים, לא מי אתה, אלא מה אתה? מה אתה שווה? מה אתה עושה? מה יש לך? אני לא עונה מה יש לי, אבל כששואלים אותי את זה, אני יודע מה אין למי ששואל, אין לו רגש. הרגש מת איפשהו בין העובר ושב, להולך בלי שב.

אתם יכולים כהרגלכם להגיד שאני מגזים. יכול להיות. יכול להיות שאני מקצין. אבל אני אשמח מאוד לגלות שטעיתי. בינתיים זה לא ככה…ומי שטועה זה אתם, ומעניין כמה הטעות עולה לכם?