עולם של כלום / חכם סידי

לפני כשבוע העליתי תמונה של חוף ים בחו"ל, לא מעט איחלו לי שאהנה. הם לא אשמים. זה העולם בו אנו חיים, עולם וירטואלי, שבו אין דבר אחד אמיתי. הכל תמונות, הכל בכאילו. מתי מישהו יתחיל לדבר כבר, ככה סתם כמו פעם. מתי נחזור לשפיות? לאנושיות? לאסוף זיכרונות שחווינו ולא תמונות של רגע אחד
התמונה אמיתית, המציאות לא (צילום: אופיר סידי)

אני ציניקן לא קטן. זה דפק לי את החיים. יודע. אבל החיים עשו אותי כזה. כבר לא יכול לראות אותם כמות שהם, מלאי שקר, וסליחה על הישירות בלי הכנה רגועה מראש בפתיח. אני לפעמים מסתכל במראה ולא מאמין לדמות שנמצאת שם. ככה זה היום, אין שום דבר אמיתי. כלום. סורי. כלום.

החלטתי ככה ביני לביני לבדוק עד כמה אנחנו חיים כולם ככה בלי להרגיש. הרי אנחנו כבר לא רושמים לעצמנו כמעט חוויות אמת, אלא קטעים קטנים של צילומי תמונות שיהפכו לחלק מההיסטוריה שלנו. אני יודע, אני אכעיס פה כמה אנשים שיגידו שאני לא מבין על מה אני כותב, אבל אני לפחות מדבר, פה, במילים, כי נראה לי ששכחנו איך עושים את זה. לא אתפלא עם בעוד כמה עשורים האנושות לא תדבר בכלל אלא תסתמס, תעלה לפייסבוק (אם תשרוד, כי הבנתי שזה לבני 30 פלוס), 'תסטנגרם' (מילה חדשה לשימושכם) ובעצם הפעילות תהיה וירטואלית. לא יודע רק איך האנושות תגדל כי לא רוצה לחשוב איך יבואו ילדים לעולם. או אולי זה יהיה עולם עם ילדים וירטואליים. קצת עפתי. בעצם מי יודע. טוב, נחזור לעניין.

הקיצר (לא שיש אצלי דבר כזה), העליתי תמונה של חוף ים קלאסי, אחד מחופי יוון שם שהתה בתי הבכורה אופיר, אני מכנה אותה אופירי, כשיוצא לנו לדבר. היא שלחה לי תמונה ואני ככה רציתי להכעיס מישהי וגם לבדוק מה אומר העולם על התמונה השקרית שלי. האמת רציתי יותר להכעיס אותה, אבל על הדרך כבר אמרתי שנהרוג שתי ציפורים במכה אחת, למרות שבמקרה הזה רציתי לתפוס. כמו המשל. לפחות ציפור אחת. ציפור לא רעה בכלל בנינו….

התמונה (זו שכאן) מראה חוף. זהו. אבל אז קיבלתי מבול הודעות שאהנה ואיך לא הודעתי שאני נוסע, ואיפה אני, ושאני חי נכון… הבנתם? חי נכון חחחח. את התמונה העליתי מיחידת הדיור הקטנה שלי בראשון לציון. אבל מבחינת העולם אני בחו"ל, באיזה חוף קסום. הם אנשים טובים שרק רוצים לשחק במשחק הזה שהמצאנו כולנו, ולחלוק איתי שמחה בלחיצה על לב או אצבע מונפת, כי זה העולם החדש. עולם של הנפשה, בלי נפש. אני המנוול גם הוספתי את המשפט: "עד סוף העולם"… לתמונה, וזה בכלל נתן דרור למחשבות. איזה סוף ואיזה עולם? 20 דקות מאשדוד במהירות של 90 קמ"ש (מה חשבתם שאכתוב שאני נוסע מהר מהמותר בחוק? יש גבול לציניות. במיוחד אם היא עולה לי במזומן).

פעם אחת מישהי רצתה לגרום לי לקנא, אז היא העלתה תמונה שלה בחו"ל ושהיא בבר, רק שהתמונה כך הסתבר מלפני שנה. אתם חושבים שקנאתי? בוודאי, קיבלתי עליה סיבוב ומאז אני לא מדבר איתה. היא הפכה את הווירטואלי, ויראלי או סתם חרא של וירוס, לאמיתי. גם אני אכלתי אותה. והמחיר? את המחיר שילמנו בחיים האמיתיים. עכשיו שנינו מחפשים אחד את השנייה, כי איבדנו את עצמנו בתמונות בכאילו אחרי הקליק. הבנתם? מבולבלים? ברור. כי בלבלנו בין שני העולמות עד שהזהות התחלפה לה.

ואני שואל אתכם? מה נהיה עלינו? הפכנו לאנשים, אומה, עולם, של כלום? של תמונות? כל אחד מעלה תמונה כאילו מוצלחת יותר שלו, אחרי שצילם אותה 1003 פעם, עד שיהיה מרוצה מהתוצאה ורק אז מראה לכולם כמה הוא נהנה ואיפה הוא ומה ומי ומו? ובעצם רובנו בודדים גם אם לפעמים אנחנו ביחד. תשבעו שלא, תשבעו שאתם יושבים לשולחן וכל אחד לא בנייד שלו, או שכל אחד בחדר עם המחשב שלו, הטלוויזיה שלו. תשבעו שהבית לא מלא בבודדים. נו תשבעו? מתי נשב ככה שסתם להחליף מילים, כמו שהיינו פעם? מתי? אני מתגעגע לשטויות של אנשים שברברו לי את המח. מה נשאר? תמונה שהיא גם לא המציאות.

ברור לכם שאת החוף ההוא לא ראיתי מימי וככל הנראה לא אראה, אלא אם כן אתאמץ. מה שיותר עצוב הוא שחלקתי עם העולם רגע שהוא בכלל לא שלי? אבל בעולם הווירטואלי הזה של המצלמה, זה לא מעניין איש. זה בכלל לא רלוונטי אם זה נכון. ברגע שזה עלה לרשת, זו האמת. האמת המכוערת. אז מבחינתכם אני הייתי בחוף הזה ביוון כי אני העליתי את התמונה. מה אכפת להם איפה אני באמת. אנחנו כולנו ברגע הזה שהמצאנו לעצמנו בלחיצה על כפתור.

אני שומע עד כאן את אלה שמבקרים אותי (אפשר יותר בשקט? בלב). שאומרים ובצדק, שגם אני לוקח חלק בזה. נו נכון, גם אני רוצה קצת לשקר. גם אני רוצה להראות שיש לי "חיים" בדיוק כמותכם, למרות שבנינו הדבר האחרון שאנחנו מראים בתמונות זה חיים…

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

אולי יעניין אותך