ראש השנה לגעגועים

אני כבר לא חוגג את ראש השנה. עבורי זה עוד ערב אחד. אבל כשהערב האחד הזה יורד, אני מיד הופך להיות אותו ילד קטן שמחזיק ביד של אביו, מסתכל על אמו היפה, ונפעם מהנעליים הלבנות והבגדים הלבנים החדשים שקנו לו פעם מזמן, שהיה ילד, לכבוד החג ורק פעם בשנה. אני מתגעגע לרגעים האלה. להורים שלי ובעיקר לילד שהייתי.
חכם סידי.

לפני מספר ימים פגשה אותי איזו ידידה, לא כזו חשובה (שתסלח לי. ואם לא, אז לא) ושאלה אותי כבדרך אגב, עם חצי מבט אליי, איפה אני בחג? האמת זה לא כל כך עניין אותה באמת איפה אני וזה היה אולי אקט של מחווה קבועה שכולם שואלים, אולי עם יצר מציצנות, איפה האחר בחג. לא עניתי לה כי זה לא באמת העסיק אותה. גם לא אותי.

כי לא באמת אכפת לי איפה אני בחג. עבורי זה עוד ערב אחד שמתכוננים עבורו שבועות לפני ונגמר בכמה שעות בודדות שלא היו שוות את ההכנה הפיזית כך מסתבר, אחרי. זו לא דעה חדשה שלי ובטח מי שקורא את הטורים לא מופתע. אבל ביני לביני, רק שאני כך לבדי, כמו בשיר, אני יודע בדיוק מה אני מרגיש כשערב החג מתחיל להפציע, והשמש שוקעת לה לאט לאט ומקבלת את השנה החדשה. אצלי השמש שוקעת לתוך געגועים. געגועים חזקים. עמוק בתוכי.

כן אני מתגעגע לרגע ההוא אז כשהייתי ילד קטן שהמילה ראש השנה ריגשה אותי. אני מתגעגע לאמא שלי כשהיא מסתרקת ושמה אודם אדום עז עם הבושם המיוחד שלה, שלעולם לא מצאתי ריח תואם לו מאז הלכה ממני, אודם ובושם שהייתה מרשה לעצמה לשים ביד נדיבה, רק פעם בשנה עבור החג הזה. והיא הייתה עבורי יפה הכי יפה שיש בעולם. אני מתגעגע להחזיק את היד של אבא שלי שהיה אדם לא גבוה, אבל עבורי היה ענק כילד. היד שלי אוחזת ביד שלו ואני הכי בטוח בעולם, כי האיש הכי חזק בעולם מבחינתי כילד שומר עליי. מתגעגע לרגע הזה שהסתכלתי על הוריי מלמטה. היום אני מבין שגם שעברתי אותם בגבוה, תמיד אני הייתי צריך להסתכל אליהם מלמטה ולהשפיל מבט. לו יכולתי לתת עוד מבט אחד כזה עכשיו.

כרטיס ברכה לשנה טובה. שנה טובה של פעם.

כן אני מתגעגע לרגעים האלה. אני מתגעגע לנעליים הלבנות הלוחצות תמיד, כאילו נקנו תמיד במידה שלא מתאימה לי, שהבטיחו לי בחנות שהם יתרחבו בהליכה (כמה בני דורי מכירים את המשפט הזה) את המכנסיים החדשים והחולצה התואמת יחד עם כיפה קטנה ולבנה. כי זה מה שלובשים לכבוד השנה החדשה. אני זוכר את ההתרגשות שהתפעמה אז בליבי הקטן כי ידעתי שזה הרגע שקונים לי בגד חדש. הרגע הזה וזהו. לא בעוד חודש לא עוד חודשיים, ידעתי שאצטרך לחכות הרבה זמן לבגד חדש. אבל זה לא היה אכפת לי, כי הייתי מאושר מהמעט הזה. מהטהור הזה. לא כמו היום שיש לילדים שלנו הרבה ומותגים וכל יום וכל שבוע ומהחברה הזו וההיא…ובעצם בנינו אין להם כלום.

כן אני מתגעגע להוריי. אני מתגעגע לאבא שלי ולאמא שלי שאינם איתי יותר. אני מתגעגע להיות קצת ילד. כל ראש השנה זה תוקף אותי. כל ראש השנה אני יושב וקצת מזיל דמעות ואולי הרבה, כי אני יודע רק עכשיו שאלה היו הרגעים שהיו המאושרים בחיי, ומה שהורג אותי זה לא רק האושר שהיה לי, אלא שאני יודע שהוא כבר לא יחזור בצורה הזו. ראש השנה היה תמיד רגע שחיכיתי לו, כי הוא היה הכי משפחתי שלי. הכי שלם שלי. לא הצלחתי לשחזר יותר את הרגעים האלה בחיי הבוגרים, עם המשפחות שניסיתי להקים, וכנראה שהכישלון שלי הוא כל כך מהדהד, שהוא חוזר אליי כל פעם בראש השנה.

לא, אני לא בא לבכות בטור הזה, ממש לא. אם אני בוכה זה לבד וגם אז אני מסתתר מפני עצמי. אבל הפעם זה בדיוק ההפך. אני רוצה רק לחזק את הרגעים האלה שחלק מכם, כן חווה בחג. תנצרו אותם. הילדים שלכם ינצרו אותם. אני מקווה עבורכם, או יותר נכון עבורם.

אני לשאלה של אותה ידידה, יודע בדיוק מה התשובה. אני יודע איפה אני אהיה בחג. אני אהיה במקום שבו הגעגוע והחלומות מצטלבים, במקום הכי חזק שיש לבני האדם – בזיכרונות.  אני אהיה שוב לרגע אחד, עם כניסת החג, הילד ההוא שהולך עם הוריו יד ביד ובטוח שהשנה תהיה לי השנה הכי טובה שיש.

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

אולי יעניין אותך