לבד

יש הרבה תענוגות להיות אדם גרוש. אבל יש לא פחות רגעים פחות מענגים. השבוע הבנתי את המחיר. כרגיל טור שלא עושה הנחות לאף אחד. בעיקר לא לעצמי.
משה סידי | יום שישי - 09/08/19 - 5:48
סידי

השבוע הייתי חולה. מאוד חולה. להיות חולה בקיץ זה הכי מטומטם שאפשר (למרות שאאחל זאת בשמחה לשונאיי). בקיץ אנחנו חולים בשפעת וכאלה בגלל ענייני חשמל. בחיי. בגלל ענייני  ON ו-OFF. חולים כי הדלקנו וכיבינו מזגן בתדירות של תדיראן. אבל בשורה התחתונה הייתי חולה. גמור. כשאתה חולה, אתה אוהב שמפנקים אותך. זה אחד הרגעים הכי טובים בזוגיות. הפינוק הזה של 'תלטפו אותי, אני חולה'. כולכם מכירים את זה.

אבל כשאתה לבד, מה שקורה ללא מעט גברים גרושים, כי הם רוב הזמן לבד במצב הזה (וגם ביום יום. כי מדינת ישראל היא מדינת אוכלת גבריה, ותשלח את הילדים עם האמא. עלאק אין שוויון. אין לטובת הנשים) , אתה רוב זמנך שוכב במיטה, עם עצמך הפעם, ובעיקר חושב. התובנות תוקפות אותך לא פחות מאשר החיידקים. תוקפות אותך ואתה מבין את המשמעות של לבד. את המשמעות של בדידות. מתנצל על המילה הכואבת הזו בכל הגוף.

יש רגעים רבים של עונג לאדם שהוא גרוש. אפילו רבים מאוד. אני לא פעם רואה גברים נשואים שמתסכלים על הדלת שלי כשהיא נפתחת ונכנסות אליה נשים כמו בדלת מסתובבת. או לא פעם ברחוב שאני הולך עם מישהי, אני רואה את הגבר שנושא בחיקו את האישה כבר שנים כפול ממספר הצרות שלו, נותן רבע מבט מפוחד, שלא ייתפס, ואני יכול לשמוע את המחשבות שבראש שלו, עד כמה אני בר מזל. יכול להיות. אבל הוא לא יודע שיש לא מעט פעמים שהוא בר מזל.

כי ממיטת חוליי הבנתי שיש רגעים שאתה פשוט בודד. הרגע הזה שאתה צריך יותר מכל, קול מנחם, או ליטוף, או אפילו כוס תה מסכנה, שהופכת להיות מבצע בעורף המטבח, כי עד שאתה קם וכולך קודח, זה כמו לעשות ריצת מרתון באולימפיאדה. לוקח לך שעות להכין מים חמים עם טעם.  אין לך ממי לבקש ואין לך למי לפנות, בזמן שאתה הכי צריך לשמוע קול חזרה, שמספר לך שבעוד רגע הוא יהיה לידך. אפילו סתם להקשיב לאנחות הכאב, שחלקן מזכירות ילד. כי בנינו כל גבר הוא הרי ילד.

כשאתה לבד ברגעים האלה, אתה מבין בדיוק מי באמת לוקח את קיומך ברצינות. יש כמו בשיר "איזו אישה אחת, אבל הם לא בדיוק יחד וזה נח לו ככה". אבל זה שיר. זה אולי מגדיר את מצבי, אבל במציאות אתה מצפה שמישהי תסעד אותך. בחיי. המילה סעד יש בה חמלה, יש בה משענת, הרבה אהבה, אבל השבוע המילה סעד לא שיחקה תפקיד. את תפקיד איש הסעד, שיחקתי אני בעצמי. ארצה או לא. ככה זה, כשאתה לבד.

אחד הדברים שמלווים אדם לבד כשהוא חולה. זה השקט. השקט הזה שאתה שומע רק את הקולות בראש. כי מי רוצה לבקר אדם חולה? כל אחד הופך להיות היועץ לך שלך לענייני זוגיות, או עשה ואל תעשה איתה או איתו, אבל להגיע לביקור של ממש, זה לא. הם מקבלים רק "בקליניקה" שלהם באזור הריכולים. במילים פשוטות יגידו לך שזה לא בסדר להיות עם זו או עם אחרת, או לחיות ככה או ככה. אבל ברגע האמת, הם שקר. גם את זה למדתי. ידעתי לפני כן, אבל כשאתה חולה ולבד, אתה מקבל עוד חותמת אחת סופית.

יש גם את אלה שיבקשו עזרה כי הם חולקים ד.אנ.איי, או ילדות משותפת. אבל ברגע שאתה מספר להם בקול של משתעל סדרתי, שאתה לא יכול לדבר כי אתה חולה. הם יפלטו "תהיה בריא" ויחכו לרגע הזה שיגיע בלעדיהם, בכדי שיוכלו להגיש, כשתבריא, עוד בקשה מנומקת לעזרה. זובי. מחקתי מהרשימה לעזרה כמה וכמה אנשים השבוע. לשמחתי היא מצטמצמת הרשימה. אולי לצערי.

יש הרבה רגעים של עונג שכאתה לבד. יש אפילו רגעים שכולם מקנאים בך. אבל בנינו שאיש לא ישמע, יש אבל באותה מידה רגעים שעדיף שלא יקנאו בך. כי אתה עם עצמך. רגע כזה הוא כשאתה חולה, אתה לבד. ועל זה אין רצפט. אין תרופה שתעביר את זה. כי הפתרון הוא בסך הכל יד מלטפת אחת. זה שווה את כל הרגעים האלה שאתם רואים מהצד ואוכלים את הלב או איזה איבר שתבחרו. זו תובנה שלי בין כל התרופות, ניירות הטואלט ו1000 כוסות צ'אי. (תודו שתה פתאום נשמע טוב יותר).

אבל הלו, אל תדאגו, לא ישבתי בחושך וחיכתי "למות" לבדי. אני חצי טורקי חצי בולגרי, לא פולניה שלמה. חוץ מזה אני עוד מעט כבר על הרגליים….אז הבדידות תעלם לי בדייט הראשון, בדיוק ברגע הזה שהראש שלכם יסתובב וירצה להתחלף איתי. או שלא.