צוות ניידת טיפול נמרץ שהגיע למקום, פינה את נועם לחדר המיון בבית החולים אסותא אשדוד, תוך כדי מאמצי החייאה, אולם לצוות הרופאים לא נותר אלא לקבוע את מותה.
התקשרו אליי לעדכן אותי שנועם הייתה מעורבת בתאונת דרכים ושאגיע כמה שיותר מהר לאסותא", משחזרת האם, זוהר, "כשהגעתי היא שכבה במיטה, והיו עליה רק כמה שריטות. אני זוכרת שאמרתי לרופא – תן לי לקחת אותה הביתה, אשים לה פולידין לשריטות. לא הצלחתי לקלוט את מה שקרה.
"נשארתי איתה שעתיים, עם חיבוקים ונשיקות אחרונות. ניסיתי לומר לה – נועם תנשמי, תפתחי עיניים. גודל הכאב היה עצום. יצאתי מהחדר כשנועם שלי נשארה שוכבת שם, ואני עם שקית של העגילים שלה.
"כששאלו אותנו שם אם אנחנו מעוניינים לתרום את איבריה, לא היה לנו ספק שזה מה שנועם הייתה רוצה. היא דיברה איתנו בעבר על חשיבות התרומה, כי גם לנו ההורים שלה יש כרטיס אדי. זה שלב מאוד מאוד קשה, אבל בשבריר שנייה יכולנו להחליט אם אנחנו ממשיכים את גלגל העצב והסבל, או שאנחנו נותנים סיכוי למישהו אחר חיים יותר טובים. בחרנו באפשרות השנייה, ונועם הייתה גאה בנו על זה.
"נועם הייתה מלח הארץ. רק מכמות החברים העצומה שהגיעה להלוויה ולשבעה, אפשר להבין עד כמה היא הייתה אהובה. הדוגמה הכי מוחשית לטוב לבה, היה באותו ערב בלונה פארק כשנשארו לנו פיצות. רצינו לזרוק אותם, אבל נועם לקחה וחילקה אותם למפעילי המתקנים. ואז היא באה אליי, ואמרה לי: אימא, לתת זה כיף".
