השד העדתי חושף את ראשו מדי מערכת בחירות, ומעורר בכל פעם תמיהה מחדש בקרב אלו שלא חוו אותו אישית מעולם: האם החברה הישראלית המעורבת והרב-גונית לא התגברה כבר על החלוקה העדתית הזאת? האם ייתכן שעדיין המערכת מנצלת את סוגיית אפליית העולים המזרחיים בכדי להשפיע על דפוסי ההצבעה?
הגיע הזמן לומר בכנות שלא.
הנושא העדתי עדיין קיים, נושם, בועט ומפעפע מתחת לפני השטח. הוא מודחק, הוא מוכחש והוא פצע פתוח בלב החברה הישראלית. ההתעלמות ממנו רק מחמירה את השפעתו הרעה ואלו המצקצקים בחוסר סבלנות כלפי תחושת הקיפוח של הדור השני, רק מעכבים את פתרון הבעיה.
לא יהיה מוגזם לומר שחוסר הטיפול בפצע העדתי פוגע ביכולתה של החברה הישראלית להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד. הוא פוגע בחוסן הכלכלי והחברתי של המדינה; הוא פוגע בתחושת האחדות והשייכות של החברה; והוא מצמצם את היכולת לבסס מדיניות מגובשת מול האתגרים המדיניים של ישראל.
האם כשתושבי שדרות מתלוננים שבמרכז הארץ מקבלים במשיכת כתף את ירי הטילים המתמשך, לא צורם שוב ערכו השונה כביכול של הסבל המזרחי מול האשכנזי? האם המאבק נגד מערכת המשפט, התקשורת, והאקדמיה לא עושה שימוש ציני בתסכול ובתחושת האפליה וחוסר צדק חברתי מתמשך?
מרבית המפלגות משלמות מס שפתיים למאבק באפליה העדתית-חברתית אולם, למרבה הצער, עושות זאת בעיקר דרך גירוד הפצע והדגשת הקיפוח. מפלגות אלו לא מעוניינות להציג מזרחים משכילים, מצליחים, טובים בפני עצמם, אלא בעיקר להציג מזרחים זועמים המתדלקים את תחושת הכעס, השונות והקיפוח. מול המפלגות שחיות על הפצע הזה ומעוניינות בשימורו ישנן מעט מפלגות המציגות אלטרנטיבה. במקום ללבות איבה וקיפוח הן חושפות בפני הציבור את מלוא היופי של קשת הצבעים הישראלית; את עוצמת הרב-גוניות, יתרונותיה ואת האפשרות לקדם חברה שוויונית וצודקת שבה אדם נשפט לפי כישוריו ולא לפי מוצא הוריו.
בשבעים שנות קיומה של מדינת ישראל ובמיוחד בשנים האחרונות, קמה שכבה רחבה של יוצאי עדות המזרח מצליחים, משכילים, בעלי כושר מנהיגות, פורצי דרך. רבים מהם מגיעים מרקע סוציואקונומי לא קל, ועם זאת בשילוב של כישרון ונחישות הוכיחו שמי שמעז מצליח. הדגשת ההצלחות הרבות של יוצאי עדות המזרח היא המנוף לשינוי אמתי.
הדרך לשוויון חברתי מלא בישראל היא דרך הדוגמה האישית של הרבים והטובים בחברה המזרחית שלא חיכו שמישהו אחר יעשה עבורם אלא קמו ועשו בעצמם. הדרך ליצירת חברה שוויונית המבוססת על הערך היהודי של ערבות הדדית תיסלל על ידי הדגשה של תנועות וארגונים המוכיחים בעבודתם היומיומית, שבשילוב ועשייה משותפת כולם מרוויחים.
עתה, לפני הבחירות בישראל, העוסקות בסוגיות רבות וחשובות, אסור להזניח את הפצע העדתי. הנצחת ה"התקרבנות" היא הנצחת האפליה. בכנסת הבאה יש צורך בתנועה שתפגין בגאווה את הרב-גוניות הישראלית של נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, חילונים ומסורתיים. תנועה שתגשר על הפערים לא על ידי הדגשת הקיפוח אלא להפך, הדגשת המצוינות וההישגיות של ישראלים שונים מכל המינים והצבעים הראויים לאמון הציבור בצדק ולא בחסד.
