מתן פרידמן (25), איש קבע בחיל האוויר, ספורטאי ומתנדב במד"א, נסע בחודש מרץ האחרון על כביש ארבע, סמוך לצומת "עד הלום", כשלפתע עם חיבור הכביש לאשדוד מכיוון מושב שדה עוזיה, יצא רכב ופגע בו בעוצמה. "אני זוכר את הבום ומצאתי את עצמי על הכביש שוכב שם. זה שוק מטורף לגוף ואתה קצת לא מבין. הייתי בהכרה לאורך כל התאונה עד לשלב שהורדמתי", הוא מתאר.
פרידמן, כתוצאה מהתאונה, עבר כבר בלילה הראשון ניתוח למקבעים ויומיים לאחר התאונה הוא סבל מהידרדרות נשימתית, כשהוא נלחם על כל נשימה. ביום השלישי הוא עבר דום נשימה ומתאר: "הייתי על דופק 130 למשך 3 ימים ולאחר מכן הייתי בדום נשימה. הנשימו והרדימו אותי, אני זוכר מאוד מעורפל. הצוות באסותא היו מקצועיים והצילו אותי בזמן. ככה הייתי במשך 12 ימים, כשלא ברור מה יהיה המצב וכשמכינים את המשפחה שלי לגרוע מכל".
מתן עשה את הבלתי יאומן ובאורח נס יצא מכלל סכנה, אך כאשר הדרך הארוכה עוד לפניו. הוא עבר שיקום אינטנסיבי בבית החולים תל השומר, כאשר את תקופת השיקום הוא חווה עד היום. מתן מספר: "אני עדיין בסוג של שיקום. זו מלחמה יום יומית ואתה לא מוותר על הסיבה לחיות".
מתן היה מדליסט מכביה בין היתר, והיה גם אלוף ישראל שנתיים ברצף בסמבו (אומנות לחימה מודרנית), כאשר השנה לא יכל להתחרות בגלל התאונה. הוא ממשיך ומסביר על הספורט שמלווה אותו כל חייו, ושלדברי הרופאים הציל לו את החיים וגם מתאר את ההתמודדות כספורטאי לחוות פגיעות פיזיות משמעותיות, אשר פוגעות בתפקודו ונותנות אותותיהם עד היום, כמו ההליכה על רגליו שהרופאים צפו לה סיכויים קלושים: "כנראה זה שהייתי ספורטאי העלה את הסיכויים לכך שאני פה היום, ושהגוף שרד עוצמה חזקה. הרופאים אמרו לי – 'כנראה שמי שפחות חזק ממך פיזית, היה מסיים בלי רגל או בלי שתיים ורוב הסיכויים שגם היה מסיים על הכביש בעוצמה כזאת'. הספורט עזר לי להתמודד והלב שלי היה מספיק חזק פיזית לשרוד כמה ימים כדי לעבור את הטראומה, את תסחיפי השומן שעלו לריאות ואת דום הנשימה. מבחינת התפנית כספורטאי איך זה מרגיש, בא לי לקום ולרוץ… זה קצת פנטזיה אבל זה מאפשר יותר כוח שיש מטרה, כשאתה מסתכל איפה היית ושיש לך שאיפות לאן לחזור".
"מדובר בטראומה שמלווה אותך בכל שעה ביממה"
לפני חודש הוא החל לדרוך על רגליו בפעם הראשונה מאז התאונה, וממשיך לעשות את הבלתי יאומן ולהילחם כדי לחזור לתפקוד פיזי כבעבר. כיום הוא החל כמרצה במיזם חדש שנקרא "בוחרים בחיים", שהגיע כרעיון של מחלקת הטראומה בבית החולים אסותא אשדוד שפעלו לשלב את המיזם עם הדור הצעיר.
הפרויקט כרגע עוד לא נפתח לציבור הרחב ומתמקד בתלמידי כיתות יב' ברחבי העיר אשדוד, ופועל בשיתוף עם המנהל לבטיחות בדרכים ומינהל החינוך בעירייה. כמו כן, פרידמן עדיין לא מרצה ברמה יום יומית ועושה זאת בדרכו גם כחלק מההתמודדות לחזור לבית החולים לדבריו.
מתן מספר על הפרויקט: "מחלקת הטראומה של בית החולים אסותא העלו רעיון בעקבות פציעות רבות גם של צעירים. הם רצו לנער את הדור הצעיר וחשבו להראות להם מה זה חדר טראומה ומה זה חדר ניתוח, לתת להם לשמוע הרצאה על הנושא בבית החולים וכערך מוסף להביא להם מישהו שראה הכל. פנו אליי ושאלו איך אני יכול להשתלב בזה. לקח לי המון זמן להגיע לשלב שבו אני יכול לדבר על התאונה. בשורה התחתונה, אני קם כל יום עם ההתמודדות, עם המציאות והמצב החדש הזה, זו טראומה שהולכת איתך. באיזשהו מידה ביקשתי רגע לחשוב על זה אבל אחרי חשיבה מעמיקה הבנתי שזה יכול להיות חיובי".
מתן ממשיך ומסביר על המיזם עבורו: "מבחינתי זה המקום שדווקא כבנאדם שחווה חוויות פחות נעימות, אשפוז, טיפול נמרץ וניתוחים, דווקא מהמקום הזה אני יכול לספר מה זה כשאתה פצוע. בחרתי להצטרף לפרויקט יחד עם הצוות הרפואי דווקא ממקום של התמודדות גם בשבילי. בשבילי לחזור ולראות את התמונות מהאירוע ולדבר על זה, זה אתגר לא פשוט. הסיפוק מבחינתי הוא כשבא אליי תלמיד ואומר לי – תשמע עכשיו אני מתחיל לשים קסדה".
פרידמן מתאר את הפרויקט כמיזם מבורך וכשנשאל עד כמה הוא מאמין כי המיזם יכול להשפיע על הנוער, הוא משיב על הייחודיות של המיזם, בשונה אולי מהרצאות אחרות: "לא כל אחד נכנס לבית חולים וחדר טראומה, ודווקא מהמקום שאתה מעביר את ההרצאה כחוויה אישית ומספר עם תמונות וסרטונים של המקומות שהייתי בהם, זה מזעזע. המטרה במיזם היא להציל חיים וזה פרויקט מבורך מאוד, לעמוד, לדבר ולדעת שאתה יכול להשפיע, מהווה עבורי מקור כוח. מחר הם יהיו הנהגים הבאים ואתה לומד על האירוע הזה, שאין הזדמנות שנייה על הכביש ואנשים לא מעריכים את זה. רק אחרי שקורה משהו, הם מבינים שהיה אפשר לפעול אחרת. הייתי רוצה שכל אחד שייצא מהשיחה איתי, וכשהוא יעלה בפעם הבאה על הכביש או יתחיל ללמוד נהיגה אם זה על אופניים או אופנוע או כל כלי רכב אחר, המסר מההרצאה יהדהד אצלם. אחד הדברים שאני אומר ומסביר בהרצאה הוא – בוא נראה איך אנחנו לא הופכים להיות הפוגעים הבאים, כי זה בידיים שלנו ברוב המקרים, וגם איך לא להיות הנפגעים הבאים וללמד לשמור על בטיחות שזה חלק מהדברים שהצילו אותי ומנעו פציעות יותר קשות, כמו קסדה, מגני ברכיים ומעיל מגן".
על החלומות לעתיד הוא לא מרבה להסתכל אלא מתמקד מאוד בהתמודדויות היומיומיות, אך יש חלום אחד שחשוב לו במיוחד, לדבריו: "החלום זה בעזרת ה' להיות נשוי עם ילדים, עם בית ומשפחה. זה הדבר הכי טוב שאנו יכולים לבקש לעצמנו. אבל מבחינת תעסוקה או בכלל אני לא יודע, אני כרגע פחות מסתכל קדימה, אלא יותר מסתכל על נקודת הזמן הזו ואני משקיע את כל האנרגיה שלי בה ובאיך לחזור לשגרת חיים שמלווה בהמון סימני שאלה שלוטים בערפל, ואני מקווה שעם הזמן יובילו לימים טובים ונקווה שבעוד 5 שנים נהיה במקום טוב".
את המסר שלו מתן מעביר תוך הוקרת תודה לצוות הרפואי ומתוך המקום לבוא ולהראות לדבריו איך מהמקום הכי נמוך ומההתהפכות בחייו, אפשר למצוא נקודת אור: "כל יום כחלק מהתודה שלי זה שאני מודה על הצוות הטוב והרופאים המדהימים שטיפלו בי באנושיות ובמקצועיות. המסר שלי הוא תבחרו בחיים. לפעמים צריך לעצור לרגע מהאוטוסטרדה היומיומית שכל אחד מאתנו חי בה ולהגיד תודה. ליהנות מהחוויה כי בשנייה אחת מישהו יכול לבוא ולנפץ לך את הדבר הזה. לכל אחד יכולה להיות התהפכות בחיים, ובתור בנאדם שהיה במקום הכי נמוך ומשהו כמו רגל וחצי כבר לא פה, אין סיבה לא לקום כל בוקר ולהודות על החיים שיש לנו, וגם על הדברים הקטנים. אפשר למצוא נקודת אור בכל דבר וצריך לבחור לחיות ולשמור על עצמנו ועל הסובבים שלנו".
