יאללה בלגאן

ההודעה על הקדמת הבחירות לאפריל לא הפתיעה אף אחד. עכשיו צריך לראות רק מה יהיה מרגע זה, הרי ברור שטובת המדינה לא תעמוד לעיניי אף נבחר ציבור. זה רק הישבן שיישב על כסא עור הצבי שיעניין
צוות האתר | יום שבת - 29/12/18 - 2:52
משה סידי הידוע גם כחכם סידי
חכם סידי

לא יודע מה עבר לכם בראש כששמעתם על הקדמת הבחירות השבוע. אני חשבתי מיד על התחת, נו טוב, ישבן, טוב טוב טוסיק. עכשיו זה נשמע יותר טוב? ברור שלא. למה חשבתי על זה, כי חשבתי עכשיו על 120 ישבנים כאלה שזזו בחוסר נוחות על כסאות העור צבי, חישבו לאחור את קיצם הפוליטי. נו, אתם יודעי החברים (של עצמם) בכנסת.

כן יקיריי, לא את כולם נראה שוב בכנסת הבאה. זה מה שמפחיד אותי. שהם יודעים את זה שעכשיו עד הבחירות ב-9 באפריל, שטוב שלא קבעו את זה לראשון באפריל ואז לפחות היה על מה ללעוג (מזל שזה לא יוצא על יום ג', שזה תמיד יום הבוחר), הם יעשו מה שטוב להם ורק להם, בכדי לקדם את הסיכויים שיניחו שוב את ישבנם הענוג (עוד פעם תחת?) על הכסא הזה, עם בעל החיים המסכן ההוא, ולא אני לא מתכוון עכשיו לצבי, אלא לבני האדם, כי גם אנחנו בעלי חיים, אתם יודעים… את המחיר של הרצון לנוחות ישבנם נשלם אנחנו על גבנו.

כי ככה זה בחיים. בוודאי הפוליטיים. עכשיו כל החלטה לא תהיה ברמה הלאומית, אלא ברמה האישית. כל נבחר/ת ציבור, שרוצה להיבחר על ידי הציבור, ידאג לאינטרסים הכי צרים שלו, עם חשבון רחב שאנחנו נשלם. אולי לא נשלם את זה כאן ועכשיו, אבל נשלם בסופו של דבר.

כי כבר לא נראה את האור מרגע שההחלטה להקדים נפלה. הרי ברור שייעשו כל מיני הסכמים בחדרים חשוכים, כאילו היו מתקופות חשוכות. כל אחד ירצה למגזר שלו (למעט הרוב במעמד הביניים, שאין להם מגזר), לתת לו את ליטרת הבשר שהוא רוצה. על חשבון מי? מה זה אכפת, הרי אנחנו בתקופת בחירות וכל אחד יתחרה מול האחר כמה יותר שיחלק, שיספק, שישחז (זו מילה במקום לשחד), שייחנק… אבל הבעיה שאת המשאף הכלכלי אנחנו נצטרך אחר כך ובדחיפות של חולה אסטמה באמצע התקף של קוצר נשימה. אנחנו לא נחכה לזה בקוצר נשימה, אבל בטוח שהנשימה תהיה קצרה מאוד, לאחר שנדע כמה שילמנו על זה, על "מס הבחירות", כשנקבל את החשבון ובאמת הפעם זה לא כולל שירות. אלא חוסר כשירות.

אבל עזבו כסף, כי בכל מקרה תצטרכו לעזוב אותו כשייגמר הכל ומישהו צריך לשלם הרי. בואו נקווה שלא יסבכו אותנו במשהו גדול יותר, צבאי, אזורי, עולמי, אנא עראף מה. הרי הכל שווה בכדי לקבל עוד קדנציה אחת. הכל כשר, אלא אם כן היועץ המשפטי, מביט. אז כל אחד יגיד שאין כלום כי לא היה כלום ובאמת לא נישאר עם כלום.

הבחירות האלה שיתקרבו, ויהיו בעצם שוב אותו הדבר, הם ההוכחה עבור כל אחד ואחת מאתנו, עד כמה אנחנו צריכים לצאת לרחוב ולא רק ביום הבחירה, אלא לבחור בעצמנו באיזה יום לצאת לרחוב. כי הרי אנחנו יודעים מה יהיה רגע אחרי. אז אולי ננצל את הרגעים האלה, את החודשים האלה, לפני הבחירה בכדי להראות להם מה באמת אנחנו רוצים. לצאת לרחוב ולהבהיר להם שיום הבוחר הוא כל יום וזה החל מהיום.

אבל הרי לא נעשה זאת. נשב נתלונן נגיד כמה אנחנו הולכים לאכול אותה (כמו שאני עושה עכשיו כאן…), ולא נצא לרחוב כי זה אנחנו, זו חברת השפע בה אנחנו חיים. לפעמים נדמה לי שאנחנו מעדיפים שיהיה לנו רע, בכדי שנוכל להתלונן ולא באמת אנחנו רוצים פתרון.

אגב לא רק הלב והכיס יכאבו לנו, גם האוזניים. אוי האוזניים, כמה הן מסכנות היפות האלה שלי. כי אנחנו נשמע עכשיו כמות מלל כזו שלא נוכל לעמוד בה. כמות מלל כזו שתדבר סרה אחד בשני כאילו זה משחק ידוע מראש, שכל אחד אמור להגיד את השורה שלו ובסוף הרי ברור שזו הצגה ואנחנו הקהל שצופה. רק שכל כרטיס יעלה לנו בבריאות.

תאמינו לי אני כבר בן 200 וראיתי הכל. כל מי שיגיד דבר ברור שיהיה הפוך. כמו אותה בחורה שבאה אליך הביתה ואומרת שלא יהיה כלום, וברור לך שזה ייגמר בארוחת בוקר. סורי על ההשוואה, אבל זה מה שיעשו לנו הנבחרים הרי, רק בלי ארוחת הבוקר…

ראיתי, שמעתי, הכל. יכאבו לי האוזניים ואח"כ הראש, כי אחזיק אותו כלא מאמין שהרי שמעתי את זה בדיוק בבחירות ההן הקודמות. ועכשיו מה? שוב? וכמה זה יעלה לי לשמוע את זה. הם יריבו ואני אתעצבן? כן, זה מה שיקרה. הם הנבחרים של עצמם, יריבו ביניהם בכאילו וישלימו אח"כ כשיבחרו, אחד לצד השני כשישבנם מונח אחד לצד השני, על עור צבי מפנק שעושה טוב לעור, ואנחנו מבחינתם יכולים אז להיכנס להם לאותו אזור, רק דחוס יותר מה שנקרא בשפה במקצועית, רקטום. נו טוב תחת.

ואחרי כל זה. נתניהו ייקח.