סלמון צ'יקול (25), השני מחמישה אחים, גדל באשדוד ולמד בבית הספר מקיף ז' עד לכיתה ח', במהלכה החליט לעזוב את הלימודים. במשך שנה סלמון היה מחוץ למסגרת הבית ספרית ועסק בעיקר בראפ עם חברים, עד שהחליט שהוא צריך לעשות עם עצמו שינוי.

כשהוא בן 16 בלבד, סלמון הבין שהדרך מחוץ למסגרת היא לא בשבילו והחליט לעזוב את אשדוד ולעבור לגור בפנימייה בירושלים. בפנימייה הוא פגש באדוארד, חבר שגם גדל בעיר, ויחד הם הצטרפו לפרויקט של עמותת "רואים רחוק" מטעם תאגיד השידור "קשת", שמייסדיו הם המנכ"ל אבי ניר וחברי הדירקטוריון של החברה.

הפרויקט נועד לקדם נוער מהפריפריה מכל הארץ בהנחיית במאים ויוצרים מוכרים בתעשייה, שאוספים נוער שעוסק בעיקר בתחום האומנות, יצירה והקולנוע, מתוך שאיפה לשלב אותם במוסדות ללימודים גבוהים ולאפשר להם כלים שלא יוכלו לאפשר לעצמם באופן עצמאי. כיום סלמון הוא סטודנט בבית הספר הנחשב ביותר בארץ לקולנוע "סם שפיגל", ורגע לפני העבודה על סרט הגמר שלו הוא חוזר ליום שבו הכל התחיל.

אתה זוכר את יום האודישן?

"בטח, היינו בבית ספר בירושלים ויצאנו מהפנימייה, הלכנו ברגל כל החברה, הגענו לאודישנים והיו מלא תלמידים מירושלים. פשוט נכנסנו לתוך חדר וכולנו היינו לחוצים. היינו ארבעה אנשים באודישן, מתוכם שלושה שהיו איתי בחדר היו חברים שלי, ביניהם אדוארד שהיום לומד בניסן נתיב (בית ספר למשחק). אני פגשתי את הבמאים טלי שמש ורן טל, דיברנו איתם על מה אנחנו אוהבים לעשות והם שאלו אותנו שאלות מגניבות. פתאום דיברנו על מה הם החלומות שלי, הם פשוט התעניינו בנו וזה לא היה כמו ראיון רגיל. חזרנו מהאודישן בהתלהבות, זה נתן לנו אנרגיות ועברנו לאודישן השני שמאוחר יותר היה באצטדיון טדי, ובעצם רוב המפגשים שלנו היו שם. היה לנו שם חדר קטן והיינו יושבים שם קבוצה שלמה, רואים סרטים אוכלים ומדברים ביחד".

ספר על החוויה שלך מהפרויקט עצמו

"היינו עסוקים מאוד בליצור ולעשות כיף. עשינו דברים, יצרנו סרטים קצרים, סרטים תיעודיים והפקנו וכתבנו שירים. הפרויקט עצמו מאוד מכוון, הוא מתעסק לרוב באומנות ומביא גם סדנאות אומן ומסביר על בימוי, צילום ועל עריכה. אם ילדים רוצים לעשות משהו, בפרויקט פשוט יגרמו לזה לקרות".

בנוסף לעיסוק בקולנוע, כשהיה בן 17 הוא הוציא בעזרת הפרויקט סינגל לרדיו שנקרא "לעצור ולנשום". מבחינתו כיום מוזיקה היא חלק בלתי נפרד גם מקולנוע ולדבריו גם חלק ממנו. מכיתה י' עד היום הפרויקט הייחודי מלווה את סלמון, אפילו כאשר התגייס. צ'יקול התגייס לקרבי ולחם ביחידת כפיר.

הוא מספר על השירות המשמעותי כלוחם לצד הבעייתיות ליצור באותה התקופה: "הצבא יכול לעכב ולתקוע את מי שרוצה לעסוק באומנות, אבל הוא יכול גם לבנות. אצלי זה היה בדיוק באמצע. זה הלחיץ, אבל הייתי צריך את זה. המשכתי עם הפרויקט תוך כדי הצבא, אבל ליצור לא יכולתי, הייתי יותר מוגבל מבחינת הזמן וזה שם אותי הרבה מחוץ לבית".
כבר בזמן הצבא סלמון הבין כי הוא רוצה לעסוק בקולנוע ונרשם ל"סם שפיגל" בירושלים, בית הספר שמוביל את תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל. "הלכתי על זה ובשנייה אחת הכל השתנה. מילד שלא תמיד היה סבבה עם המערכת, ושלא היה רגיל למסגרת של לימודים, הגעתי למקום של לימודים גבוהים. זה סטנדרטים אחרים ובשנייה אחת משתנים לך החיים".

עד כמה הפרויקט עזר לזה לקרות?

"הרגע שנכנסתי לפרויקט שינה לי את החיים, היום אני רואה את זה אפילו יותר ברור. אני נמצא באחד מבתי הספר הטובים בארץ ובעולם, ולא בטוח שהייתי יכול להגיע אליו ישר מהבית ומאיפה שגדלתי. גם מבחינת הכסף והמקומות שאני מוקף בהם, אין את זה שם. גם הפרויקט וגם 'סם שפיגל' שינו אצלי המון כי זה להוציא אותך ממקום אחר ולהגיד לך – תראה יש עוד מקומות שבהם אתה יכול לעשות', אתה יכול לעוף ולגדול לעשות דברים מטורפים".

ספר על חווית הלימודים בסם שפיגל.

"אני שמח שאני לומד כאן, אף פעם לא למדתי ככה, זה דבר חדש ומאתגר. קודם כל לסיים את השנה הראשונה היה הלם, זה אתגר אותי מאוד ולראות שהצלחתי למרות הקושי, עשה לי טוב. היו רגעים קשים, למשל פעם ממש בהתחלה היו רגעים שבהם אתה שואל למה לי ומה אני עושה פה? אבל היום זה ברור לי ואני יודע שאני במקום הכי טוב בשבילי, בעיקר בקטע של קולנוע וסרטים, יש מרצים מטורפים ואני מקבל הרבה כלים. אני לומד פה הרבה דברים שרק מעצימים אותי בשביל לעשות את מה שאני רוצה בצורה הכי טובה וזה כיף".

מה החלום הגדול בתחום הקולנוע?

"החלום הגדול זה להיות במאי, זה מאוד מאתגר להרים יצירה והפקה מאוד גדולה של חלום שאתה רוצה שיקרה. כל סרט זה עניין שמעורב בו רגש, ונכון שגם מבחינת בית הספר יש הרבה גב אבל הפקות זה דבר קשה. עכשיו הקושי האמיתי לפנינו והוא ליצור סרט גמר. אמרתי לעצמי שעד עכשיו הרשתי לעצמי לפחד, אבל הבנתי שזה רק מעכב אותי והרשתי לעצמי לחלום בגדול, לקחתי על עצמי השנה את הפרויקט של סרט הגמר של הלימודים וזה הזמן לתת בראש".

כשאתה חוזר לאשדוד ולבית שלך מבית הספר המכובד, מה אתה אומר לעצמך?

"אני אומר שאנחנו בעיר רחוקים מאוד מזה, זה לא אותו מקום, לא אותם ילדים ולא אותם אנשים, בא לי שבאשדוד יהיו מקומות כאלה. שיהיה מקום שלילדים תהיה יכולת לדבר בצורה גבוהה על אומנות. יש הרבה ילדים שרוצים, אבל לא מספיק נותנים להם להבין שיש את האופציה בחוץ. אני רואה את זה ואומר וואלה אני חוזר לשכונה וזו נשארת אותה שכונה, שום דבר לא משתנה. אני מת על אשדוד ומת לחזור אליה, אני אוהב את השכונה, את העיר ואת הים. אבל אם אני חוזר, אני אשב על ספסלים, אין לי פה מקום לגדול. רוב האנשים מאזור א', ג' ח' ו- ו', לאיזה חוגים הם הולכים? איפה חוגים מעניינים… את רואה שהחוגים שלהם הם על הספסל".

זה מזכיר לך את עצמך?

"כן וזה לא שאני רחוק משם. בסוף זה חברים שלי ומשפחה שלי, אני. אני לא רואה את עצמי מבחוץ, אני בא משם".

מה היית אומר לילדים שהיום נמצאים במקום שבו היית?

"שיעריכו את עצמם הכי חזק שיש. שיש להם סיי ושיכבדו את עצמם ואת המילה שלהם. לחפש לעשות וליצור איפה שרק אפשר. להתחיל להכיר אנשים מוכשרים מהאזור גם במוזיקה וגם באומנות, משחק וריקוד, לעבוד על זה ופשוט ליהנות".

כיום הוא מתגורר בירושלים יחד עם אדוארד חברו מהפנימייה שבה למדו. בנוסף, צ'יקול הוא לא רק סטודנט לקולנוע, אלא נחשב לצוות הבוגרים של עמותת "רואים רחוק" ומלווה בעצמו נוער בעמותה שממנה צמח: "הפרויקט של 'קשת' מלווה אותי עד היום, והיום אני גם מלווה חברה צעירים, בשבילי זו הצלחה גדולה. אני מרגיש ביטחון שהפרויקט מאחוריי, זה חברים וגב. כשאני מסתכל בתמונות, אני מבין כמה גדלנו ולא מבין איך עבר הזמן. זה גורם לי להיזכר בדברים טובים שהיו, וזה תודה ומזל שנכנסתי לפרויקט. זו זכות".

הוא ממשיך ומוסיף: "חשוב לי גם לומר תודה לא רק לפרויקט, אלא גם בעיקר להורים שלי, לאחים ולחברים. זה חשוב לי כי יש המון אנשים שעזרו ועוזרים לי וחשוב לי לומר להם תודה".

סלמון, איפה אתה בעוד חמש שנים מהיום?

"יוצר סרט או סדרה, מביים/מצלם ויוצר משהו משלי. יש לי חלום לעשות סדרה באשדוד, עם חברה מהעיר ושחקנים משם, כשמכירים את הבית זה הכי טוב".