המאבק התנהל בין אחותו של הקבלן, שנפטר בטרם עת, לבין גרושתו, ובמרכזו עמדה שאלת אמינותה של הצוואה עליה ערערה הגרושה. האחות של הקבלן טוענת כי הוא חשש מתרחיש בו גרושתו תנסה להשתלט על רכושו, בהכירו לדבריה את אופיה הבזבזני וסגנון חייה הראוותני, ועל כן ניסח צוואה שבה הוא מוריש את כל רכושו והונו לילדיו הקטינים.
עם מותו, ערערה הגרושה על תוקפה של הצוואה, בטענה שלא נכתבה ונחתמה כדין, ושהיא בעצם מזוייפת, ובמקביל הגישה בקשה למתן צו ירושה.
לדברי עורכת הדין שמייצגת את האחות, מטרת הגרושה הייתה שבית המשפט יפסול את הצוואה, ויוציא צו ירושה טבעי. על פי צו ירושה כזה, כלל הרכוש אמור לעבור ליורשיו הטבעיים של המנוח, שהם במקרה זה, ילדיו הקטינים. במקרה שכזה עובר כל עזבונו של הקבלן לניהול הגרושה, המשמשת כאפוטרופוסית של ילדיו הקטינים, ובכך יתממש בדיוק אותו תרחיש שממנו רצה להימנע הקבלן ועל כן ערך הקבלן את הצוואה.
עורכת הדין של האחות הגישה כתב הגנה מפורט, ובו היא הביאה דוגמאות רבות לביטויי תיעוב של הקבלן כלפי גרושתו בעבר, אשר מופיעים באותו נוסח, הן בצוואה, והן בתביעת הגירושין אותה הגיש שנתיים לפני מותו.
כמו כן, עורכת הדין הביאה נימוקים השומטים את הקרקע מתחת לטענתה של הגרושה, כאילו הצוואה איננה חוקית, והראתה כיצד היא עומדת בכל הכללים החשובים לתקפותה של צוואה. בשלב זה המליץ בית המשפט לגרושה לסגת מתביעתה, או לשאת בהוצאות משפטיות כבדות, וזו נאלצה למשוך את תביעתה.
