המים המיוחדים

השבוע קיבלתי הודעה בפרטי ברשת החברתית מאימא לילד ב"תסמותק" (תסמונת דאון). היא ביקשה להתייעץ עמי על בנה הבכור, בן השנה וחצי, כשהיא שם בגרמניה פליטה מסוריה, המתאקלמת מחדש. עבורה ההתמודדות היא בשתי גזרות שהן אחת "הישרדות חברתית"
אופיר משה | יום שבת - 24/11/18 - 11:27

השבוע קיבלתי הודעה בפרטי ברשת החברתית מאימא לילד ב"תסמותק" (תסמונת דאון). היא ביקשה להתייעץ עמי על בנה הבכור, בן השנה וחצי, כשהיא שם בגרמניה פליטה מסוריה, המתאקלמת מחדש. עבורה ההתמודדות היא בשתי גזרות שהן אחת "הישרדות חברתית". במושג זה, למעשה, מקופלים דברים רבים: משאלות לב, רצון לכבוד אישי, תפיסת מעמד ראוי, שילוב בתוך שיח מרכזי, חיים בנחת ועוד.

על מנת לממש אותם, אנחנו מבקשים להסתייע בכל רכיב בחברה על מנת שיכניס אותנו לזרם הראשי, בכדי ליצור זרימה חברתית מיטבית ולא להישטף בסחף, וכדי לחיות בזרימה הטבעית. למימוש החזון אנחנו מבקשים לייצר גדות חזקים שיגנו עלינו לבל נצא אל השוליים החברתיים.

בכל ערוץ נחל שכזה אנחנו חווים את "האכזב" ואת "האיתן". וכמו בכל ימות החורף, בהם אנו נתפלל שלא יהא גשם עצום שיסחפנו אלא שישקנו במידה הנכונה, כך שנוכל לצמוח. אל תציפנו בנקודת זמן מסוימת אלא מננו זאת במידה, שהיא החן, החסד ולא הרחמים. מזוויות אלה אנחנו מהווים כלי קיבול, שאל תוכו כל אחד ואחת יכולים ליצוק מטיפות גשמיו הרוחניים והערכיים, ואנחנו נשקה את צימאונו של כל בורא אל במידה של "חברותא" שהיא רעות הדדית יוצאת דופן.

בדיוק כפי שמתרחש בכל יום, בו בני רץ אל גנו "הרגיל", כשאחת מהסיטואציות המרגשות השבוע הייתה שחברתו לגן הייתה בוכייה, והוא דאג לחבקה, לקחתה לכיור על מנת לשטוף את פניה, וברקע ילדה אחרת ציינה פעמיים: "יו רומי, נועם ממש מכבד אותך". בדיוק בצמתים האלה, בחיבורים האנושיים, כאן אנחנו ההורים המיוחדים מציינים כי יש אחר, והוא זה לא אני, וזה בסדר.

אנחנו בעצם מבקשים לקדם נתון במד הגשם החברתי לכדי תמונה שלמה בה כולנו, כל אחד מאתנו, הוא בעל ערוץ בתוך כל הזרם המתקדם אל ים שלו ואל חוף מבטחים. דבר המחבר אותי אל השבוע בפתיחת חגיגות "ואהבת לרעך כמוך" בעיר אשדוד. בטקס הפתיחה במעמד ראש עירי המיוחד ד"ר לסרי יחיאל, צפינו כשעה בטקס משובח ומרגש בשילוב ביה"ס ארזים עם עלומים, בהם יש כיתות מיוחדות.

מה ריגש אותי בטקס? שאת כולו, מתחילתו ועד סופו, קיימו רק תלמידי החינוך המיוחד בשירה, בריקוד ובהקראה, ואנחנו צפינו ביכולות, בסדר המופתי והתפעלנו מהכישרונות הברוכים, עד כדי כך שאת שירת "התקווה" שחתמה את המעמד המכובד, כבר לא יכולתי לשיר עקב שטף הדמעות שזלג על לחיי. ושם באותו רגע מכונן התבוננתי בהם/ן והבנתי שאנחנו בדרך הנכונה, בה בעתיד נראה אותם משלבים יד ביד עם כל השאר, כפי שעשו בריקוד לשירה של עופרה חזה "יד ביד", יחד עם חבריהם בבית הספר בתפילה: "אם המים גועשים, וחייך כה קשים, אל תיפול ברוחך, בוא גלה את עצמך, רק בך עוצמה רבה".

אולי גם זה יעניין אותך

X