חבל שלפני עשרים שנה לא הייתי בן 50…

איזה תובנות באות עם הגיל, כמה בריאות יש בשקט הנפשי. עכשיו אני מבין למה תמיד במקורות הלכו אל הזקנים... הם לא היו חכמים, הם היו מנוסים. קחו עצה מאיש חכם, סליחה מנוסה...
משה סידי | יום חמישי - 01/11/18 - 1:21
משה סידי הידוע גם כחכם סידי
חכם סידי

לפני כמה שבועות העברתי הרצאה בנושא מסוים. היו שם חברה צעירים, סטודנטים וסטודנטיות שהקשיבו לכל מילה. בסיום ניגשה אליי אחת הסטודנטיות ואמרה לי: "כמה חכמה בשיעור אחד". "לא", השבתי לה בשקט, "לא חכמה, בעיקר ניסיון".

אוי כמה שאני מצטער שלפני 20 שנה לערך לא הייתי בגילי היום. בן 50 (נראה פצצה… היופי בעיניי המתבונן. תלמדו. יותר נכון המתבוננת). לא, לא הייתי רוצה להיות כבר אז בן 50, אלא מנוסה כמו בגיל 50. בעיניי זה סוד החיים. ממש כך, לא פחות. להיות צעיר עם ניסיון של מבוגר, כמה טעויות היו נחסכות ממני. עכשיו אני מבין למה פנו תמיד לזקנים במקורות, הם המקור היחיד שידע משהו.

אבל זה הרי בלתי אפשרי, אז תנו לי לחלוק אתכם את הניסיון שמגיע עם הגיל. אתם תקראו לזה חכמה, אני אקרא לזה ללמוד מהחיים. כל קמט שיש לי בפנים (חוץ מאלה ששמתי בוטקוס בהם…), קיבלתי בזכות. כל קמט מסמל עוד משהו שלמדתי ממנו. סיפור אחר של חיי, בעיוות על העור.

אחד הדברים שנותן לי שקט כיום הוא המשפט הענק שהפנמתי ושמעתי (ניסיון זה גם להקשיב. לא רק לשמוע, להקשיב): "להיעלב זו בחירה". אני בוחר לא להיעלב. פשוט ככה. נכון, זה לא מאה אחוז, אבל זה ברוב המקרים. בעבר שהייתי צעיר הייתי נעלב מכל משפט, מכל חץ קטן של אדם קטן יותר שהופנה אליי. היום אני מבין, שמעתי, אמר, עבר, שלום.

ככה זה בכל רגע בחיים. כמה עוד תפגשו אנשים שיגידו, יעלילו, ירכלו, יברברו. אז אמר, או אמרה, נו אז מה? עוד אחד או אחת שתזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה שלכם. אתם מצדכם תבחרו לא להיעלב. אם תחיו עם המשפט הזה, תגלו שזה משפט מאריך חיים.

דבר נוסף שהניסיון לימד אותי, זה להתרחק מאנשים זוללי אנרגיה. אנשים שכל הזמן מעייפים אתכם. אני משתדל, לא תמיד מצליח, כי בכל זאת אני לא חי בוואקום, להיות רק בחברת אנשים ש"מטעינים" אותי, שעושים לי טוב. אנשים שלידם אני יכול להירגע. אנשים שיגרמו לכל האברים שיש לי בפנים להתמתח, או במילים אחרות – לצחוק, ליהנות, לחיות.

אני גם לא יכול לשמוע יותר צעקות. אנשים צועקים גורמים לי לברוח מהם. תדברו אליי, אל תצעקו עליי. תאמינו לי, אני איש של מילים, אפשר בעזרת מילים ללא רעשי רקע, להגיד את אותם הדברים שתצעקו. רגע תמחקו הכל, חוזר בי, אפשר להגיד רועם יותר בשקט. משהו שגם ישמעו ולא רק יתעסקו בצעקות שמתוכן הוא מגיע. זה לא שאני לא צועק… אבל מספר הפעמים שזה קורה לי הולך ופוחת. אם אני נמצא בסיטואציה של צעקות, אני מעדיף ללכת. אם מי שבצד השני מעדיף לצעוק ולא לדבר, "שייהנה" רק הוא מהרעש. תנסו. זה מאריך חיים יותר מהמרשם הכי טוב שירשום לכם רופא נגד כאבי הראש שנוצרו לכם…

עוד דבר שקרה לי הוא שהפסקתי לרוץ אחרי אנשים. מי שלא רוצה אותי לא צריך. אני הולך, לא רץ. זה יכול להיות בענייני נשים (שהילדים ירוצו אחריכן. אליי אתן תבואו), בענייני עבודה (מי שלא רואה כמה אני טוב, לא יעזור אם אנדנד לו) ובכלל. לא רץ אחרי אף אחד או אחת. מבין שלא תמיד יבוא עד אליי, אבל גם לא אנסה לסובב את הגב של מי שהפנה אותו אליי. אם ירצה מילה אחת תחזיר אותו, אם לא ירצה ספר שלם לא יגרום לו לזה. אני רואה לפעמים כמה אנשים משקיעים בלהחזיר אליהם אנשים או עבודה או כל דבר שאבד להם, או עזב אותם ומסתכל בצער. הרי אם ישקיעו את אותה אנרגיה בדבר הבא, לא ירצו את מה שהלך. בשקט שלא ישמעו… יש מחליף לכל אדם ודבר… אהה והזמן מרפא הכל. אבל הכל.

אחד ממאריכי החיים שבא עם הניסיון הוא הידיעה שיש מחר. אנחנו לא פעם נוטים לראות משהו "כסוף העולם". זהו, נגמר אין יותר. אין פתרון, אין עזרה, אין לאן לפנות. והנה הגעתי ככה לגיל המופלג שלי. זאת אומרת שיש פתרון לכל דבר, בוודאי עזרה ובטח ובטח לאן לפנות. תמיד היום הבא יהיה טוב יותר, תמיד קמים למחר, עם ובלי הבעיות. לפעמים אנשים עושים מעשה קיצוני ביום האתמול, ומשלמים את המחיר ביום הנוכחי, למרות שיבינו שהכל יכול היה להיות בסדר ביום המחר. קחו הכל בפרופורציות. הכל הוא בר פתרון. מלבד המוות שלוקח מאתנו אנשים, היתר פתיר. הכל. תאמינו לי הייתי שם. בשיא החיים, נהנה ממנעמי השפע ובשפל הכי גדול שלהם, מתבוסס בבוץ שלהם והנה אני עדיין כאן עומד ובועט…

הכי חשוב זה שלמדתי לחיות עם עצמי. המראה בבוקר שאני מסתכל עליה היא לא לראות איך אני נראה, זה פחות חשוב, אלא איך אני מרגיש. למדתי לחיות עם הלבד, עם הביחד, עם עזרה ובלי. למדתי לאהוב את עצמי. אני עדיין בתהליך, אבל הוא החל רק בגיל המתקדם, יחד עם זאת ברוך השם שהוא התחיל. אולי תגידו קצת מאוחר מידי… אבל הלו אין דבר כזה מאוחר מידי… כי הנה גם אני צופה לעתיד בסקרנות.



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]