הלחץ הורג!

בחברה שבה אנחנו עסוקים כל הזמן במרדף אחרי משהו, הלחץ גומר אותנו, מה המחיר ששווה לשלם עבור המרדף אחרי החומר? אולי הגיע הזמן לעצור רגע תרתי משמע
משה סידי | יום שני - 22/10/18 - 12:38
סידי

בבוקר בכל שעה שש ארבעים וחמש אני בכביש. ככה ממהר לעבודה. יודע שאם אצא מראשון לציון לכיוון תל אביב בשעה 7, אעמוד בפקקים נוראיים. זה הורג אותי, מלחיץ אותי. בדרך כשאני עולה על כביש 20 אני רואה את יתר האנשים שממהרים למקום העבודה שלהם (שחלק מהם בכלל לא סובלים אותו), שלא מאפשרים למי שרק מנסה לעקוף אותם, לעשות זאת. הם בעיניים של סמוראי של כביש ותיק, מסתערים על הצפצפה לוחצים על הגז בכל כוחם ולא מאפשרים לי לעבור… לחץץץץץץ. אותי לא תעבור. כאילו אומרים אני אנצח במרוץ הזה לעבודה שאני לא יכול לראות אותה כבר.

די, די, די. זו רק דוגמא אחת. הלחץ הורג. הלחץ גומר. הלחץ הוא אולי אחת הסיבות הבולטות לכך שאנחנו מקצרים את חיינו. והרי אנחנו רצים בכדי לחיות לא? למה? למה אנחנו לא מסוגלים לעצור לרגע. למה?

אנחנו רוצים עוד. כמו בשיר של פוליקר, רוצים להיות הכי גדולים, הכי מהירים, הכי יפים, הכי הכי… אנחנו רוצים עוד ועוד ממה שיש לנו, אנחנו רוצים עוד כי זה אנחנו, עם של עוד. ויש מחיר לעוד אנשים. הגוף כמו תמיד מגיש את החשבון שלו ואז אנחנו מופתעים. איך הרי הוא היה צעיר, הרי הוא והיא והם… הלחץ. הלחץ גומר. זה שווה? אני שואל? אל תענו, אני שואל את עצמי עכשיו. אני רוצה לענות לעצמי. לא נעים לי לענות לעצמי.

מה? יכול להיות שההורים שלנו צדקו? יכול להיות שלהם לא היה כלום והיה להם הכל? גם לנו כילדים? מה יכול להיות שהמעט הוא בעצם הכי הרבה שיש, כי זה מספיק לנו, במידה הנכונה? נראה לי שכן. אבל עד אז, עד שנסתפק בהרבה מן המעט, קדימה בוא נדחוף, נעקוף, נצעק, נמחק, נעשה הכל בשביל שיהיה לנו מה שיש לנו.

הפכנו להיות חברה שבעה שכל הזמן רעבה. זה דבר מדהים. מקום העבודה שלכם הפך להיות בחלק לא קטן של המקרים קן של מרגלים. אין אחד שלא חושב על איך הוא מנסה לעבור את ההוא, להכשיל אותו. עצוב. כל אחד מדבר על האחר בכדי לנסות להראות כמה הוא לא טוב, ואנחנו מקשיבים ורק שוכחים שכמו שהם מדברים איתנו על האחר, הם מדברים עם האחר עלינו. ואנחנו הלחוצים מזה, מאזינים, מצוטטים, חוזרים שוב ושוב אל החדר בכדי לשמוע מה חושבים עלינו. למי זה אכפת? חשבתם על זה? כמה פעמים דיברו עליכם? מה אתם זוכרים מזה? את הלחץ שלכם.

הגעתי לגיל (נראה בסדר… כבר לא נהדר) שעייפתי לרוץ אחרי החיים, למרות שאני מקפיד לרוץ פעמיים בשבוע לפחות בשביל הפיגורה, שאני פוגע בתוכן שלה בלחץ של הקיום. הריצה הזו מעייפת לי את הנפש. קשה לי לרוץ אחרי החיים עם נפש עייפה. הגוף כבר קם בבוקר וחושב על הלחץ שאנחנו אמורים להיכנס אליו באותו היום, ונכנסים אליו שוב ושוב וחזור חלילה. כשאנו יודעים שלא נגיע לשום מקום, מעבר לאן שאנחנו צריכים להגיע גם כך.

אמרו חז"ל: מרבה נכסים מרבה דאגה… אז למה לדאוג? בעצם למה להרבות נכסים. כי זה ההישג הכי גדול של המאה ה-21, היותר. יותר מכל דבר משמעותו הצלחה. אבל מהי הצלחה, האם ההצלחה נמדדת בתדפיס הבנק? יכול להיות. יכול להיות שהחלפנו את הסוס הלבן ברכב הגדול יותר ואת הבית הקטן בערבה (זה לבני גילי. תשאלו הם יסבירו…) בדירת 4 חדרים שפונה לים פלוס משכנתא לה נהיה משועבדים כל החיים. אבל כולם רוצים לשחק במשחק הזה של היותר. ומהצד השני הלחץ הזה גורם לנו בפנים עמוק להגיד, די בשביל מה. זה שווה את זה? האם היותר הוא לא פחות בסוף?

התשובה היא לא. אולי הגיע הזמן לעצור. לא להפסיק, אבל לעצור. לעצור לרגע, לחשוב. אולי להוריד יום עבודה אחד, או אחר הצהריים אחד (כי אנחנו עובדים לפני ואחרי ובמהלך). לתת לנפש לחכות ליום אחד של מנוחה, אחה"צ עם עצמך, עם היקרים לך. עם אלה שמורידים לך את הלחץ. עם עצמכם גם. מותר לכם.

להודיע ללחץ הזה שביום מסוים הוא ואתה נפרדים ושיחכה לך בסיבוב של השבוע הבא. יום אחד לא לקחת את הנייד. אלוהים ישמור. תנסו יום אחד להיות בלי. חצי יום, כמה שעות. איפה? כאילו נולד איתכם ורשום בתעודת הזהות שלכם… ולחשוב שפעם הטלפון היחיד היה קבוע על קיר בבית והלכנו ליום שחיכה לנו בלעדיו והכל היה בסדר. שרדנו. הצלחנו. לא לשרוד. להצליח. היינו לבד, בלי אף אחד שימצא אותנו כל הזמן. היום אנחנו לרגע לא לבד, אפילו בזמן שאנחנו נפרדים מכל מיני פסולת גופנית מיותרת (נו מילה יפה לשירותים). אפילו שם אנחנו לא לבד. אנחנו עם הלחץ שמחייב אותנו לעלות לשיחה התורנית ומחכים עוד רגע עד שנוריד את המים. אבל לא נוריד את הלחץ.

אני יודע שאתם חושבים עכשיו בקול רם שאני צודק, אבל משכנעים את עצמכם שאולי אתם לא רוצים אנטנה סלולארית אבל יודעים שרוצים קליטה. השאלה היא מה קלטתם בסופו של יום. האם לא קלטתם שהריצה זו בחיים משולה לאותו אדם שרץ סביב סביב ומגיע לאותו מקום… בדיוק כמו האיש הזה שעוקף אתכם, כל בוקר מהבהב באורות מכוניתו כמו אמבולנס שמנסה להגיע לבית החולים להביא את הלחוץ התורן שלא עמד בזה, למחלקה הלבבית הקרובה למקום מגוריו, ודהר משם כי הוא ממהר והוא בלחץ… ופגשתם אותו ברמזור הבא. כמו תמיד. לא הגיע הזמן שנמצא לנו רמזור משלנו… לעצור בו. הרי בסוף כולם עוצרים באדום של החיים…



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]