"אין מילה שיכולה לנחם את מותה בטרם עת של ילדה טהורה בת 6 וחצי", אומרת נועה אזולאי, שבתה אגם אביגיל נפטרה בשבת בלילה בנסיבות טרגיות. לאורך שעות היום זרם המנחמים אינו פוסק, ואין מדובר רק בבני משפחה ובחברים. "היא לא השאירה עין יבשה. מכל קצוות הארץ באים אנשים שאני לא מכירה, היא נכנסה לכולם ללב".
אגם, שנחנקה בשבת בערב מבליעת בלון, הובאה למנוחת עולמים בערב יום ראשון. אמה נועה יצאה בקריאה לתושבי אשדוד להגיע ללוויה. היא כתבה: "בתחינה ובבקשה, בואו כולם לעשות כבוד לבת שלי, שלא הספיקה לעלות לכיתה א'. בואו, בבקשה בואו לחלוק כבוד אחרון לנסיכה שלי". מסע הלוויה נקבע לשעה ארבע אחרי הצהרים, אך התחיל רק בערב, בשעה שבע, עקב דרישת המשטרה לבדיקות אחרונות. "היא נפטרה לי בידיים, לא הצלחתי להציל אותה. אני מבקש סליחה אגם", אמר אביה, כשקולות בכי וזעקות השבר אינם פוסקים.
ביום שני בצהריים נועה ואבי יושבים ומסביבם תמונה של אגם, בובת "הלו קיטי" של אגם, ציור גדול שציירה אגם: לב ובתוכו המילה "אימא", ושקית עם ציורים שציירו בבוקר ילדי הגן של אגם. ציורי לבבות, פרחים וילדה עם צמות ארוכות ושחורות.
"כל החיים שלי אתאבל עלייך, זה הדבר הכי יקר בעולם, אין נחמה, איזו גזרה", מקוננת האם, "היא ישר עולה לגן עדן, איזה חטאים עשתה? אין על מה לשפוט אותה. אני רק בת 30, עשיתי עוון? פשע? במקום להלביש אותה בשמלה לבנה שמתי לה תכריכים, במקום לחגוג שבועות אני יושבת שבעה, במקום להעלות אותה לכיתה א' אני עולה לבית העלמין".
כל מי שנפרד מההורים מנסה לחזק במילות עידוד. "את אימא נהדרת, טובה", אומרת חברה, "אתם הורים מקסימים, נהדרים", אומרת חברה אחרת, וכולם מציעים עזרה. "האחווה, זו הגדולה של עם ישראל", אומרת נועה. "אנשים באים, עוזרים, מביאים לפה מאכלים". בין המנחמים מגיע בחור מארגון קשר. הוא מספר להורים כי חזר מגן הילדים של בנם, נהוראי בן ה-5. הוא עובר בין גני ילדים, ומפעיל אותם, והוא מספר לאבי ונועה: "עשינו הצגה כדי לשמח את נהוראי, הוא היה השחקן הראשי, כל הילדים היו סביבו"." תודה ששימחת את הבן שלי", אומר אבי. לאחר מכן נכנסת שכנה עם בתה, הגדולה במעט מאגם. נועה מחבקת אותה, ופורצת בבכי. "היא הייתה משחקת איתה כל יום, מרוב שהייתה בוגרת התחברה אליה, כל יום רצתה ללכת אליה ולשחק". השכנה אומרת: "הבת ביקשה לבוא, אבל היא לא מבינה את המשמעות. היא שואלת האם כולם מתפללים כדי שאגם תחזור".
נועה פונה אל אחת האימהות, ואומרת: "יש לי בקשה, כשאת חוגגת לילד יום הולדת, אני אעשה הכול ואתן לך רעיונות למסיבה, רק אל תקני בלונים ליום ההולדת. ותעבירי הלאה כדי שאגם תהיה האחרונה שהלכה מבלונים. בלון, הדבר שאמור לשמח, הפך לדבר הכי כואב".
