להיעלב זו בחירה. נשבע לכם. כמה פעמים בחרתי להיעלב. פששש הפסקתי לספור אחרי גיל 30 (נו טוב, קצת לפני). אבל כשהחלטתי לחיות לפי המשפט הזה, שאני בוחר אם להיעלב או לא, אני חי קצת יותר טוב עם עצמי. סליחה, הרבה יותר טוב עם עצמי. איזה עם עצמי, עם הסביבה שלי. המורחבת.
אבל נשבע לכם בכל הקדושים (תבחרו אם אתם רוצים אחד משלושה האבות או ארבע אמהות) זה לא אני שנעלב או נפגע, זה האגו שלי. החלק הזה בתוכי שכועס כל פעם שהוא נפגע. אין לי שליטה עליו, הוא גדל אצלי לאט לאט, עד שאני מאבד עליו שליטה. עליו? על החיים עצמם. זה הוא שאחראי להכל. הוא ורק הוא. אני רק "עובד" שלו. "עבד" התכוונתי.
כמה דברים הפסדתי בחיים שלי. לא רק את שתי אמהות ילדיי, חברים, עבודה, מה לא? הרשימה הזו מאוד חלקית ומפאת כבוד האנשים ובעיקר כבודי, אעצור כאן. הכל בגלל ההרגשה הזו של האגו שלי. נו אתם יודעים, ההרגשה הזו שהוא רוצה להיות הלבד בחדר. הבולט ביותר, הכי טוב, הכי חזק, הכי נכון. רק הוא. וזה גרם לי להיות לבד. לא פעם, פעמיים. בסדר, בסדר, עשרות אם לא מאות פעמים.
הבעיה עם האגו הזה שלי אין שליטה עליו ולפעמים גם לכם (אבל אתם הרי חוששים להגיד את זה ורק אני משמש לכם עכשיו כיסוי לאגו. כמו תמיד אני אומר את שעל ליבי, בלי פילטר), ולכם הוא פוגע גם באחרים, דרככם. יודעים מה אדייק יותר. מילא שאתם אולי פוגעים באחרים כי אתם רוצים להוכיח שאתם לא "פראיירים" , כי זו הוראה ישירה מאדון אגו, אתם ברוב המקרים דווקא תפגעו באנשים הכי קרובים אליכם. אלה שהכי דואגים לכם. הרי ברור לכם שאתם לא רוצים לעשות להם זאת באמת. אבל אתם עושים ובגדול. סליחה לא אתם, האגו. אחר כך תצטערו, אבל האגו לא ייתן לכם אפילו לבקש סליחה. אין לו את המילה הזו בלקסיקון.
הכי עצוב זה שאחרי שהאגו הרס לנו, אנחנו בכלל שוכחים על מה רבנו. נשאר רק הכעס ההדדי, הכאב והשקט. שקט הפרידה של מי שלא רצה לקחת חלק לצד אגו נפוח שהורס כל חלקה טובה שעוד נותרה. עם היד על הלב, או נכון יותר על הפה (רגע לפני שאמרתם משהו נוראי. אגב המילה כל עוד לא הוצאתם אותה מהפה היא שלכם), כמה פעמים רבתם בכעס כי נפגע מר אגו ואח"כ לא זכרתם מה בדיוק הצית את "האש" הזו של המריבה (נו, נו, קצת כנות בבקשה. כמה פעמים? לא נעים להודות). אבל מה כן זוכרים רק את המריבה שהרסה לכם. חבל. אבל זה מה יש. האמת המכוערת, כמו שאני מכנה אותה לא פעם.
עזבו את זה שאתם רבים עם הקרובים והדואגים ביותר. זה פוגע בעיקר באדם אהוב מאוד עליכם – אתם. כן, האגו הזה פוגע בנפש שלכם, משמע בבריאות שלכם. כמה אפשר לכעוס, כמה אפשר להיכנס "למוד" של מגננה או התקפה בגלל מילה שנאמרה, או לא נאמרה אם ציפתם לה. סליחה האגו ציפה. תשאלו את ואן גוך הצייר ההוא, איך הוא הוריד את האגו שלו? דרך האוזן. כרת אותה. רגע אדוני לא לרוץ למטבח להביא סכין, זו לא הכוונה. זו עצה וירטואלית. עצה שמבקשת שתורידו את האגו, אותו תכרתו. אתם תחיו טוב יותר. רגועים יותר.
לא לטעות, לא ביקשתי מכם להיות "הפראיירים" התורניים, אלה שמתחלפים ורק סופגים הכל כי אין לכם אגו בכלל. מה שאני כן מבקש הוא שאתם תובילו את האגו שלכם ולא האגו אתכם. אבל הרי הוא חזק מכם, אין לכם שליטה עליו. כי מישהו או מישהי הצליחו לגרום לאגו להתפוצץ. את הרעש רק אתם שומעים בתוככם (זה בא עם "מסך פלזמה" שחור ענק שיורד לכם ואת כבר לא רואים בעיניים כלום).
עכשיו אחרי שהפלנו את כל האשמה על האגו שלנו, אפשר אולי דקה מזמנכם (מה חשבתם לא תהיה פה עצה ממני?). הלו, לא נורמאליים שכמוני, לאגו אין חיים. האגו זה אתם. אתם זה הוא. לא להסתתר מאחוריו כי הוא גדול מספיק. בכל פעם שהאגו שלכם מתחיל לצוץ ומבקש עוד חלק מנפשכם תגידו לו את משפט הזהב: "להיעלב זו בחירה", תראו פתאום שהאגו מצטמק, קטן ונעלם…
אהה וכמות האנשים מסביבכם בדיוק ההפך… רק תלך ותגדל.
