נתחיל עם החוק היבש, סליחה על הביטוי. אבל אל תדאגו שום מילה לא תישאר כאן יבשה בסיום. כרגיל אני מגיע עם "סכין הקצבים" שלי וחותך בבשר החי… במקרה הזה נדבר על החיים. לא פחות. החיים עצמם.
השבוע עבר תיקון לחוק הפונדקאות. הצעת החוק מבקשת לערוך מספר שינויים בחוק הסכמים לנשיאת עוברים, אשר מסדיר את הליך הפונדקאות בארץ. החוק כיום מאפשר הליך פונדקאות רק לבני זוג, איש ואישה במצב בו לאישה יש קושי רפואי לשאת היריון. השינוי העיקרי בהצעת החוק עוסק בהרחבת מעגל הזכאים להליך פונדקאות, גם לנשים ללא בן זוג הסובלות מבעיה רפואית. בנוסף מוצעים תיקונים נוספים בהסדר ובהם: קביעה כי האם הנושאת לא תהיה נשואה, אולם ועדת האישורים תוכל לאשר לאישה נשואה להיות אם נושאת במקרים מיוחדים המפורטים בהצעה. עד כאן מעולה. מדהים. אנושי. שאפו. יש לי עוד מילים בארסנל לברך על זה. הגיע הזמן. אבל…

כן יש אבל. הצעת החוק הזו, שאפשרה לנשים לא נשואות להביא ילד לעולם בפונדקאות (שוב קחו את כל הסופרלטיבים שבפסקה למעלה), לא הכלילה את הזוגות ההומאים. הגברים נותרו בחוץ. השאלה הראשונה והכי פשוטה שיכול היה לשאול ילד, שלא יבוא לחיים בגלל החוק הזה כי הוריו היו צריכים להיות שני גברים, היא – למה?
למה? למה חושבים בכנסת ישראל שיש להם את הזכות להחליט מי יביא לעולם ילד וכיצד? באיזו זכות הם קובעים את זה. המנדט שניתן להם הוא לנהל את המדינה, לא להיות בתפקיד האלוהים. לא להיות בתפקיד של מי שיחליטו מי ישמע את המילה אבא ומי לא. זה לא רק חוסר שוויון, זה לא רק מקומם, זו פשוט חוצפה מהולה בהרגשת עליונות. אין יותר עליונות של אדם זה על אחר. זה נגמר מזמן.

כולם דיברו וידברו על האבות החד מיניים. בצדק. אבל אני רוצה לגשת לזה מהצד השני. מה עם הילד? מי יהיה להם לפה? אני אשמח לקחת ולו בחלקיק הרגע שאתם קוראים את הטור, את התפקיד המכובד הזה. הרי יכול מאוד להיות כי החוק הזה ימנע מילד להיוולד. הלו? מישהו פה התבלבל. בגלל הסכמים קואליציוניים מונעים בריאה. יש רק אל אחד, רק הוא יחליט.
אף אחד עוד לא קיבל פה את המינוי ממנו לשמש דוברו, יועץ התקשורת שלו, עוזרו או המיילד שלו של העם שיושב עם האנשים שנמצאים על קו רוחב 32° צפון וקו אורך 35°, דהיינו ישראל, או העם הנבחר לא השלטון הנבחר. העם. סורי. אני לא נמנה עם הקהילה הגאה, אבל אני אבא. אני יודע כמה זה דבר שמשאיר לי תקווה בימים קשים. אני גרוש פלוס 3 ילדים. הבנתם? הילדים שלי הם לא רק לדאוג להם, אלא בעיקר לדאוג לי שיש מישהו שם שאני עבורו. זה גורם לי להרגיש מישהו. גם להם.

ילד יכול לקבל מזוג חד מיני לא פחות מאשר מזוג סטרייט. ראיתי, מכיר. וגם אם לא ראיתי ולא מכיר, כמה זוגות גרושים יש? אז מה, הילד שלהם חי פחות טוב? האם גבר לא יכול לגדל ילד? ילד זקוק למבוגר. לא למינו של המבוגר. מבוגר שיחבק אותו, ייתן לו מילה טובה, יאהב אותו. לאהבה אין מין. סורי. לא מגדר. לא כלום. רק ידיים מחבקות ובעיקר לב שדואג.
ילד זה עולם. ילד זה הכי קרוב לאלוהות. "אלוהים אוהב את ילדי הגן" כתב יהודה עמיחי. אז מה בכנסת ישראל לא אוהבים אותם? לא נראה. נראה לי שמדובר בעיקר בראייה קצרה על בסיס רגעי. לא נראה לי שבקרב 120 חברי הכנסת לא היה רוב לזה? ובכלל דווקא מקרב הקואליציה הייתי מצפה מנשים שיקומו נגד זה, לא יצביעו כמו איזה "חותמת גומי". הרי הן זועקות בשם השוויון. ועכשיו? נדמו? מה השוויון הוא חד מיני? אם הוא חד מיני, נשי בלבד? אז גם ההורות יכולה להיות חד מינית.

דבר אחד הפריע לי. דווקא מהמקום המבקש את המגיע, מהמקום שכולם שווים. לא אהבתי שדווקא ביום ראשון בתשעה באב, הייתה מחאה נגד החוק. תקנו אותי אם אני לא טועה, זה היה אולי "בכוונה", אולי. אבל גם אם לא בכוונה, ראוי היה שיידחה ולו בכדי להעביר מסר, שמכבדים את השונה. את האחר. המחאה הייתה עוברת לי טוב יותר "בגרון" והידיים על המקלדת לו היו מחכים עוד יום. כי אני תומך בזכות להורות. אבל תומך גם בזכויות אחרות. וגם כיבוד צום תשעה באב והצמים היא שמירה על זכויות אחרות. ולא, אני לא צם.
לי בכלל היה רעיון אחר. אבל אני קצת "אקסטרימי". אבל קחו עצה. במקום במחאה צודקת ברחובות, הייתי עושה או מוסיף דבר אחד קטן. פשוט לשאול למה? להתקשר למספר המצורף 02-675-3333 שזה מספר המרכזייה של כנסת ישראל, להציף אותה ולשאול למה? למה מי הם? ממתי יש להם את הזכות להחליט על הורות וילדים. החלטה כזו היא לא משחק ילדים, היא החלטה ששמורה רק לחיים עצמם.