סיפור אמיתי שלא המצאתי. סיפור שהיה. תשבו רגע, תרגישו נח. זה יהיה ארוך. או לפחות לא קצר. איש אחד לא נגיד את שמו, כי זה באמת לא משנה, זה יכול להיות אני, או אתה, או את, קנה לו לאכול משהו בצהריים, ככה בעמידה, על הדרך בדוכן בלב עיר מרכזית בארץ, ביום חם שמתקרב למעלות בגיהינום (טוב לא הייתי שם, בינתיים…). הרי הוא חייב לרוץ, החיים מחכים, אז לא היה לו אפילו זמן לשבת. הוא גם הסיט מבט כל הזמן לרכב על הכביש שלא יקבל דוח. לידו הגיע בחור לא צעיר, אבל גם לא מבוגר, שרואים עליו שהוא בעל צרכים מיוחדים. אותו בחור מכר עטים. עטים רגילים, פשוטים, עטים שאף אחד לא חושב לקנות. הוא ניגש לאותו אדם שעמד ואכל על יד הדוכן (נו טוב, דוכן פלאפל אם אתם מתעקשים לדעת), והציע לו עט בעשרה שקלים. היה ברור שהעט לא שווה אפילו שני שקלים. אבל אותו אדם עצר רגע. שלף 10 שקלים וקנה עט. עט שברור שהוא לא צריך.

רגע, אמרתי שזה יהיה ארוך. זה לא נגמר. הבחור שמכר את העטים הסתובב ללכת ולחפש עוד איש שיקנה עטים ממנו. זו הייתה פרנסתו. האדם שקנה את העט נגע לו בכתף (הכל ראיתי במו עיניי) ואמר לו: "אתה רוצה לאכול"? הבחור בעל הצרכים המיוחדים הופתע, וענה בשקט: "כן". האדם הסתובב שוב אל המוכר בדוכן וביקש שייתן לו מנה ממה שהוא אכל באותו הרגע, וביקש להוסיף גם משקה קר. כל האנשים מסביב שאכלו הסתכלו. הסתכלו כאילו מדובר "בחייזר" שנחת הרגע על כדור הארץ ועשה עצירה ליד הדוכן, כי בא לו פלאפל או משהו כזה. נמשיך? נמשיך.

המוכר הכין מנה נוספת והוציא משקה. האדם נתן לבחור עם הצרכים המיוחדים את האוכל ולא הוסיף מילה. הבחור אמר בשקט: "תודה", לקח והלך לדרכו. כשניגש האדם לשלם אמר לו בעל הדוכן: "תשלם רק על המנה. השתייה עליי. וגם השתייה שלך עליי". השתרר שקט. כל מי שנכח במקום, אם בעמידה או בישיבה, שתק. המקום היה הומה אדם, שכן זו שעת צהריים במקום שבו רבים עובדים באזור, ונוהגים לאכול בהפסקה שלהם. היה שקט רועם. מעין "מתן תורה" של הטוב שבאדם. היה ברור, שזה רגע שייקחו איתם לכל חייהם.

ולמה אני מספר לכם את הסיפור האמיתי, אמיתי הזה? האמינו לי, הייתי נוכח שם ולא משנה מי הייתי או לא הייתי בסיפור הזה. כי הגיע הזמן שנעצור רגע. המירוץ האינסופי אחרי הפרנסה, ההצלחה, הרכוש, "האני" לא יודע מה עוד… אתם בטח יודעים, גורם לנו לשכוח את האחר. לשכוח את עצמנו האמיתי שלנו. אני לא אומר שאנחנו עושים את זה בכוונה ולא אכפת לנו מהאחרים, אלא בגלל שהחיים, ההישרדות, המרדף היומיומי אחרי הפרנסה (למרות שבסוף המרדף כולנו נגיע לאותו מקום, בלי לקחת כלום מהמרדף הזה), לא מאפשרים לנו להיות טובים אחד לשני. יודעים מה, לא טובים, ערניים, אחד לשני. לצרכים של השני, זה כולל את כולנו. אין יוצא מן הכלל.

כן, הגיע הזמן לבדוק מה עשינו בשביל מישהו אחר? זה יעשה טוב קודם כל לנו. לפעמים לתת הוא לא פחות מלקבל. התודה וההערכה, או החיוך ואפילו התנודה הכי קטנה בראש, היא עבורנו תשלום הכי יקר שיש. רגע, רגע קבלו תיקון. אמרתי שלתת זה לפעמים יותר מלקבל, אני חוזר בי, זה לא לפעמים, זה בדרך כלל ככה.

נכון, אני לא אומר עכשיו שנפסיק לקום בבוקר ונעסוק רק בפילנתרופיות ודאגה לזולת. את זה לא אמרתי. זה קיצוני ואין בקיצוניות שום דבר טוב (תשאלו את הרמב"ם), אבל החיים מזמנים לנו הרבה רגעים כמו שזימנו לאותו אדם ליד דוכן האוכל בלב עיר גדולה או בקרן רחוב, או בכל מקום אחר. ההזדמנות לטוב עוברת לנו ליד ידינו, גופנו, ליבנו, מידי יום. אנחנו רק צריכים לגשת אליה ולהגיש לאחר את הרגע הנתון הזה. כי אלה רגעים שבסופם משום מה אנחנו מרגישים שהשכר שלנו, גם אם הוא לא נמדד במספרים בחשבון הבנק, הוא לא מועט. תנסו, זה מעשיר את הנפש… בעצם "מאשיר". זה יותר מתאים, זה נותן לנפש שלנו להסתובב, להתרומם, להינשא, הכי גבוהה שהיא יכולה… שאנחנו יכולים. וכן אנחנו יכולים… תנסו.