לפני כשנה הגיש גבר, בשנות ה-40 לחייו, תביעת גירושין כנגד רעייתו, ובמסגרתה ביקש להתגרש אחרי כ-17 שנות נישואין בטענה שיחסי השניים עלו על שרטון. במסגרת התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני האזורי, התברר כי גם האישה מעוניינת בגירושין, ושלושת הדיינים התבקשו להכריע בסוגיית חיוב הבעל בתשלום הכתובה שעליה חתם, בסכום של 180 אלף שקלים. בתביעתה לקבלת הכתובה טענה האישה כי בעלה סובל מבעיה נפשית המתבטאת באגרנות כפייתית ואף מטופל באופן פסיכיאטרי בשל כך, וכי ביתם הפך למחסן.
האישה סיפרה לדיינים: "זו בעיה שתמיד זיהיתי אצלו אבל עם השנים הבעיה הלכה והחמירה. יש לנו בבית 5 חדרים, שניים מהם עמוסים בחפצים שונים ומשונים, רובם כלל לא בשימוש. הוא מוצא את הדברים ומביא אותם הביתה. בהתחלה עוד ניסיתי להתנגד, אבל מהר מאוד הבנתי שזה חזק ממנו, הוא פשוט לא שולט בבעיה הנפשית הזאת. גם המחסן בחוץ עמוס ואי אפשר להיכנס אליו. אי אפשר לחיות ככה, הילדים גם סובלים והם מתביישים להביא חברים הביתה בגלל החדרים האלה שנראים כמו פח אשפה גדול".
הבעל הודה בבעיה אולם סירב לשלם את הכתובה בטענה שאשתו מורדת, משפילה אותו אל מול שלושת ילדיהם ולא הייתה מוכנה לקיים עמו יחסים אינטימיים.
על פי ניתוח ההלכה ודברי החכמים, קבעו הדיינים כי תופעה של אגרנות ובזבזנות מוגזמת נחשבת למום ויכולה להוות עילה לחיוב הבעל בתשלום הכתובה. זאת גם מכיוון שמרבית משכורתו של הבעל מבוזבזת על חפצים ללא שימוש אמיתי והוא אינו יכול לפרנס כראוי את אשתו וילדיו. כמו כן בעיה זו הפכה אותו למאוס בעיניה של האישה. עם זאת, מכיוון שהאישה ידעה על בעיית האגרנות עוד לפני הנישואין, והדבר לא מנע ממנה להינשא לבעלה, נקבע כי לא נכון לחייב את הגבר במלוא סכום הכתובה. על כן נקבע כי הצדדים יתגרשו בהסכמה, וכי הבעל ישלם שליש מסכום הכתובה בסך של 60 אלף שקלים.
