לפני כמה ימים מצאתי את עצמי קם בבוקר ובאחת השיחות שאני מנהל עם עצמי על דרך קבע (תנסו. יחסוך לכם כסף על שיחות עם פסיכולוג, חלק מאתנו עם פסיכיאטר אני מניח), ופניתי לעצמי וככה שאיש לא ישמע אמרתי לי עד כמה אני מאוד מאוכזב מפלוני אלמונית. עד כמה ציפיתי שיהיה שם בשבילי. אז זהו. בעיה שלי.
כן וגם בעיה שלכם. אתם, כל אלה אשר מצפים מאחרים, זו בעיה שלכם. אל תצפו, לא תתאכזבו. זה נשמע הכי פשוט שבעולם אבל במציאות זה לא כזה פשוט. במציאות אנחנו שוב ונשוב נצפה, שוב ושוב נאמין ושוב ושוב נתאכזב. ושוב…
באמת, למה אנחנו מצפים מאנשים? למה אנחנו מאמינים להבטחות שווא. שאלתם פעם את עצמכם? לדעתי זה תלוי בעובדה שאנחנו חושבים שאחרים יעשו עבורנו מה שאנחנו לא נעשה עבור עצמנו מתוך, עצלנות, חוסר ביטחון, אפילו טיפשות. כן, טיפשות. כי מי שמאמין שמישהו קם בבוקר ואומר לעצמו, שהיום הוא יעזור לנו להגשים משהו שאנחנו מאוד מצפים לו ומצפים ממנו (כי נניח הוא יכול לעזור לנו להגיע ליעד. למה שציפינו) טועה ומטעה. כל אחד דואג בעידן שלנו למקום עליו הוא יושב (לא נעים לי להגיד פה תח…ת… אז לא אגיד).
בואו ניקח כדוגמא מישהו או מישהי שאתם חברים טובים איתם. אתם בטוחים שהוא יהיה שם עבורכם כל רגע. או לפחות ברגע האמת (האמת המרה בדרך כלל) אבל מה לעשות ופתאום משהו אחר חשוב לו יותר מכם (לפעמים הוא עצמו), הוא מיד יתעסק בו וישכח מקיומכם. לפעמים זה יכול להיות מישהו שכל הזמן ייעצתם לו, עזרתם לו, הייתם שם עבורו ופתאום ברגע אחד, כשטוב לו (ובעצם כולם מחפשים את הטוב שלהם), הוא שוכח שהייתם אוזן עבורו. איזה אוזן, לב. אז שימו לב. לפחות תלמדו מזה. זה ההבדל בין טיפשות לתמימות, הלימוד מהטעות. אב אתם הרי פתיים ושוב תפלו באותה מלכדות, עם אחרים ולפעמים אפילו עם אותו אדם.
יש גיל מסוים שבו אתם כבר לא מאמינים לאף אחד (נניח הגיל שלי). זה נשמע מריר, זה נשמע עצוב, זה נשמע נורא, אבל זו האמת. סורי. מצטער למי שלא הבין. אני תמיד אומר שאני התבגרתי ביום שבו איבדתי את התמימות. כן, יש במחשבה שמישהו יעזור לנו בלי "אינטרס" הרבה תמימות. יכול להיות שתצטרכו עוד כמה אכזבות מלוות בכאב לב, אבל בסוף תתבגרו או תאבדו את התמימות. בכל מקרה זה עצוב. להתבגר ולאבד את תמימות.
המקום הכי מאכזב לפעמים הוא המקום הכי קרוב אלינו. שם אנחנו הכי חשופים, שם אנחנו ללא מגננות כי אנחנו בטוחים שאצל האנשים האלה אין סיכוי שנפגע. אנחנו מרשים לעצמינו אפילו ככה בהרגשה של אופוריה מהולה בטמטום (אין מילה אחרת לזה) להיפתח, לספר, להעביר עוד ועוד מסוגר ליבנו לפתחו של פיהם. אח"כ האכזבה גדולה מאוד שדווקא במקום הזה הכל חזר אלינו בדרך זו או אחרת. האכזבה היא עצומה. אבל אם נבדוק רגע, אנחנו אשמים, אנחנו נתנו את הכלים בידם, מתוך ציפייה לאמפטיה ולו רגעית מהם. אז עכשיו צריך להתמודד עם התוצאות. עם האכזבה.
"אם אין אני לי מי לי". זה בעיניי לא משפט. זו עבורי דרך חיים. המשמעות של המשפט הזה היא מאוד פשוטה. אם אני לא אדאג לעצמי מי יעשה זאת במקומי? ברור שאף אחד ואף אחת. עד כדי כך אני לא מאמין לאחרים שזה גרם לי אפילו לא להאמין לפעמים לאיש שמביט בי במראה (אם כי אין לי אופציה אחרת). נכון המשך המשפט, שלא רבים מכירים הוא: "וכשאני לעצמי מה אני?". שזה במילים יותר פשוטות אם אני דואג רק לעצמי אז מה זה שווה? מה ערכי בכלל אם אני לא דואג לאחר? אבל אני מתנצל מראש אם אאכזב אתכם, אני מאוד רוצה לעזור לאחרים ועושה את זה, אבל זה גורם לי שוב לצפות שיום אחד הם יהיו שם עבורי. אז אני שוב אני מצפה… ונכון מתאכזב…
