השעה הייתה רק 6.53, חלק מהציפורים עוד נחרו על העצים… מאיפה אני יודע? כי בדיוק הנהג לידי צפר לי כזה חזק שקפצתי כל כך, עד שזה אילץ אותי להתבונן בשעון שברכב ולחשוב אולי אני חולם. הצפירה הזו שלו היא מוזיקת הבוקר של כל מי שמאיתנו שאינו בר מזל ויש לו רכב איתו הוא נוסע למקום עבודה. לא טעיתי, אינו בר מזל. לא בגלל הרכב, בגלל הנסיעה למקום העבודה. נסיעה? "מסע כומתה" על גלגלים.
בעיניי הכביש הוא מיקרו-קוסמוס של החברה בישראל. אנחנו צריכים מלחמה חס ושלום לצערי בכדי להתאחד, אז אנחנו כולם עם אחד עם שיר אחד. אבל בכביש? אנחנו עם אחד עם נתיב אחד וכל אחד זה הנתיב שאמא שלו במיוחד ירדה אל הכביש המהיר וסימנה אותו רק עבורו.
מה באמת קורה לנו בכביש? מה קורה לנו שאנחנו עולים על הרכב? מאיפה אנחנו מביאים את כל השנאה התהומית הזו אחד לשני. שנאה שיכולה להוציא אותנו מדעתנו. לא נגיד לעצמנו כה בשקט בלב, אם רכב עקף אותנו, "שיהיה בריא", אלא נצעק, נקלל, נשלח אותו ביולוגית לאזור חלציה של אמו, נצפצף כמטורפים, נדחוף ואפילו במקרים קיצוניים נגיע למריבה אלימה. לא משנה שאם היינו מוותרים, הרי שלא היינו רואים את האיש או האישה הזו לעולם יותר. ולהתרגז בגלל מישהו שלא נראה יותר, אין דבר מטומטם יותר.
סליחה יש. יש, כשאנחנו עולים על הכביש, שם אנחנו אומה של "לא פראיירים". לא ניתן לאף אחד לעבור אותנו. או חס ושלום לעקוף, גם אם אותת. כי לאותת זה לחלשים בבוקר. הרי אם אנחנו בנתיב אז לאף אחד אסור להפריע לנו. מה לא? ברור שלא.
מה קרה, לאן נעלמה האחדות? לאן נעלם כל העולם "נגדנו". לאן נעלם רוצים לקחת לו את האירווזיון מהבירה, לאן נעלם המאבק על ירושלים שלנו לנצח נצחים לא יעזור לאויבנו. לאן נעלם ה-bds (באותו רגע מעניין אתכם התי זי אס שלכם…). לאן נעלם הכל? כל הדברים שגורמים לנו להתגאות "בלחיי העם הזה", פתאום אנחנו זרים כאלה אדם לרעהו, רכב לאופנוע, משאית למונית, יותר מאשר לעמים מסביבנו. וכבר לא מעניין אותנו "חיי העם הזה", כי אז אנחנו מוכנים לקחת לעם הזה את החיים, בגלל קילומטר לשעה. מה קרה לנו? הרי מדובר באספלט ופח. איפה הבשר ודם? איפה אנחנו לפני הכל. אנחנו אחד לשני. לא רוצה מלחמה בכדי שזה יקרה.
לדעתי מדובר באגו. הרבה אגו. לא יותר מזה. לא מאמינים? בבקשה. נניח ועקפתם מישהו, הוא צופר צועק, צורח, מקלל את מי שהביאה אתכם לעולם או חשבה אפילו על להביא אתכם לכביש מספר 4. הוא דוהר, עוקף אתכם מגיע חלון אל מול חלון בכדי להוסיף עוד קללה או לצעוק בתוספת של תנועת ידיים כאילו נלקחו מעולם הריקוד, בה תובלט כלפיכם אצבע מסוימת, תנועה מבית היוצר של פח האשפה החברתי שלנו, ואז ברגע השיא כשאיש מולך מוכן להתפוצץ עליך מילולית… אתה עושה פעולה פשוטה, מרים את היד לאות סליחה (והמהדרין מוסיפים) ואומר בקול שקט, לפעמים בלי מילים: "צודק, סליחה. טעות שלי". מה קורה פתאום? כל הכעס נמס. אמת או לא? פתאום אתם חברים מהמחלקה בגבעתי. פתאום צץ, חיוך שכולל אפילו שיניים ולפעמים אפילו מתווספת ברכה של "דרך צלחה", אם לא במילים אז במבטים. אז אם זה לא אגו? אז מהו אגו? ותשאלו את פרויד אם אתם לא מאמינים.
נשים על הכביש זו בכלל תופעה (עכשיו פתחתי חזית, או פרונט אם כבר מדברים על רכב). בגלל שמדובר ב"שדה קרב" תחבורתי, לא פשוט, מלא לא פעם בגברים, האישה מסגלת לעצמה סממנים "גבריים" וחבל שכך. בואו תנסו לעקוף אישה. היא לא תיתן לכם גם אם מדובר בחתן שלה לעתיד, או באביר על המאזדה הכחולה שהיא חיכתה לו. היא תוסיף צפירה חדה (במקרה אמת היא תוסיף צפירה עולה ויורדת נוספת…), ולא תאפשר לכם לעבור אותה, כאילו היה מדובר במקום אחרון על הספינה של נח רגע לפני המבול. במילים אחרות – "אין, אותי לא תעבור גם במחיר כיפוף הפח". מה שלא פעם קורה.
הסתכלתי פעם עלינו מהצד בכביש. עצוב לי. אז תגידו הרי 'כאילו אתה לא עושה את זה'? האמת פחות. אני בגילי המתקדם (נראה מדהים. בחיי. ראיתי במראה של האוטו), כבר מבין שלהתרגז זו בחירה וכל פעם שאני מתעצבן זה עוד צבע לשיער האפור, שכבר הלבין. אז למה לי? אין אף כח סוס ששווה את המראה שלי. לא המראה באוטו. המראה שלי שמשתקף משם, את הבריאות שלי. אני אומר לעצמי, תן לו לנסוע. מבחינתי נתתי לצרות שלי לנסוע הרגע וכמה שיותר רחוק ממני.
אז יש לי המלצה בשבילכם. הולך? תרגיל שיעזור להשאיר את העצבים רחוק מהפיוזים שלכם באוטו או נכון יותר, במוח. נניח שאתם שטים בסירה ונתקלים בסירה ריקה שפגעה בכם. מה תעשו? תזיזו אותה הצידה. נכון? נכון. הלאה. עכשיו תחשבו שבסירה יש מישהו. מה תעשו? מיד תקללו תגידו "אין לך עיניים?" או "מי נתן לך אישור לשוט יא…..(תוסיפו כאן חופשי)". אז מעתה תחשבו שהמכונית שעקפה, הפריעה, חתכה אתכם, זו הסירה הריקה שאתם פשוט מתעלמים ממנה… תאמינו לי תרגישו שזרמתם עם עצמכם… ואפילו לא לחצתם על הגז. רק על הברקס… של הפה. נו תזוזו כבר…
