אני נזכר בהערצה בהוריי. חבל שאני כותב את זה בלשון עבר, אבל אני נזכר בהם בהערצה, לא בגלל שהם היו אנשים טובים, זה בוודאי, אבל אני נזכר בהערצה, איך שהם הסתפקו באופציה היחידה שהייתה להם מבחינתם, האחד את השנייה. מעריץ את עפר רגליהם. חבל שהם לא כאן לשמוע את זה ממני.
לא מזמן הלכתי עם הבת שלי האמצעית (כמה היא יפה… למזלה דומה לאמא שלה) והבן הקטן (למזלו חכם כמו אבא שלו… ויפה כמו אבא שלו) עם עוד חבר טוב גרוש והבת שלו. הבת שלי אמרה לי לפתע משפט כנראה מהנפש: "נראה לי כל העולם גרוש". היא אמרה, ואני התרסקתי לתוך עצמי, כמו מגדל קלפים אנושי. לי זה לקח כמה שעות טובות, כמה ימים טובים אם נדייק, פלוס הטור הזה (שזו התרפיה שלי), בכדי לעכל את מה שהילדה אמרה מהמקום הכי אמיתי שלה.
ובאמת, למה אנחנו מתגרשים או נפרדים כל כך מהר. למה? וזה כולל גם אותי, כמי שהיה נשוי פעמיים ובזוגיות אמיתית עוד פעמיים לפחות (שנייה, תנו לחשב, רגע, נחשיב את ההיא או לא..?). התשובה היא מאוד פשוטה וכואבת – מרוב אופציות אין אופציה. נקודה.
כן גבירותיי ועוד גבירותיי (כי יש כאלו שעכשיו ירצו להניח את העיתון בצד מחשש לבאות) גם רבותיי, הקלות הבלתי נסבלת של מציאת עוד פרטנר בימינו היא האשמה. למצוא פרטנר זו לא בעיה, איפה שרק תרצו, בפייסבוק, בוואטצאפ, באינסטגרם ובאלוהים יודע מה עוד… והוא יודע וכואב את זה. הקלות הבלתי נסבלת הזו היא מקור הבעיה.
אז מה תגידו? לקדמה יש חלק בזה? חלק? כמעט הכל. בתקופת ההורים שלנו, שזה לא כזה רחוק, מעבר לעבודה שלהיפרד היה סרט בהמשכים והיו דיוניים משפחתיים (היום מעודדים להתגרש/להיפרד), האופציה לא הייתה קיימת. היית מתחתן לכל החיים. נכון, עם הפלוס והמינוס, אבל הרבה פלוס, בעיקר הפלוס של הילדים, שזה לפעמים היה הפלוס היחיד, או אם נדייק הפלוס הכי חשוב.
היום כשמישהו/מישהי פוגשים אדם והם בזוגיות איתו, האופציות שבפניהם בלתי נגמרות, גם בזמן הביחד שלהם עם אחרים. תמיד הן/הם חושבים שאולי הבא בתור, יפה יותר, צעיר יותר, חכם יותר או מסודר כלכלית יותר. נמצאים בזוגיות ומיד מחפשים את האופציה הבאה. לא פעם בעידוד ה"חבר"/ה" הקרובים, שמייעצים לכם על חשבון החיים שלהם. מה אכפת להם. כמה זה עצוב, כמה אמיתי. מתנצל. ומי שזה עושה לו רע, שיעבור לתמונות היפות בסוף שהעורך החרוץ שלי, שי מלול, מפרסם. שם הכל יפה. פה האמת מכוערת את זה אתם כבר מכירים. סורי מספר 1 (מה שאומר שבהמשך יש סורי נוסף…).
העובדה שהיום החברה מתירנית ומאפשרת קשר כל 5 דקות, היא הבעיה. הנייד שביד שלנו הוא האמצעי, זה שעוזר ביצירת הקשר הבא. הכי קל בעולם לדבר מאחורי הגב בוואטצפ או במה שבא לכם. התקשורת החיצונית היא מאוד זמינה ופשוטה. נכון, לא כולם כאלה, נכון לא כולם מחפשים, אבל איך זה שהרוב מוצאים? בוודאי לעובדה שהכלי למציאת האופציה הבאה, נמצא איתנו 24/7, תורמת. אני יודע שיהיו כאלה שיגידו בקול רם שאני מגזים או הוזה, אבל בלב פנימה בשקט, בינם לבין עצמם, יגידו שאני צודק. ואני צודק. יודעים מה הלוואי ואני אטעה. אבל אני לא.
אלך עם זה עוד צעד, ואתם תבואו איתי, למה יש לכם ברירה? נניח וכולם צדיקים גמורים וטוב להם עם האופציה הזוגית שלהם. אז למה להסתמס כמו משוגעים עם אנשים שאתם יכולים להסתפק בלהגיד שלום שלום ואולי תבוא לי בחלום (ועדיף שלא). יש אנשים שנמצאים כל כולם כל רגע באפליקציה חברתית אחרת ולא נחים. למה? מה הצורך? עזבו את זה, למה לא להחליט בזוגיות להפסיק לפחות בסופ"ש את ההסתמסויות, ולהישאר נטו זמן לבני הזוג? למה לא? כי זה חזק מכם. למה? כי האופציה לפלירטוט נמצאת שם כל הזמן. סורי מספר 2… זו האמת. כמה פעמים בא לכם לשאול את בני הזוג, עם מי הם לעזאזל מדברים כל כך הרבה, אבל אתם חוששים לשאול או נכון יותר חוששים מהתשובה. אגב אני פעם קיבלתי תשובה: "לא עניינך…", ובזה תמה באותו הרגע הזוגיות. זה כן ענייני כי זה מחיר הזוגיות. להיות העניין.
אני יודע שחלק בשלב הזה כרגיל יתחילו להאשים אותי בשימוש בכדורים ללא פיקוח רופא ושאני בודה מליבי את מה שכואב לי. אז ככה, א. אתם צודקים אני צריך לקחת כדורים (כמו חצי מהאוכלוסייה בישראל. תראו איך אנחנו משתגעים בכבישים) ב. זה באמת בא מהמקום שכואב לי. הרי את הטור אני לא כותב מהמח הקודח שלי, רק, אלא גם מניסיון החיים, שזה גם חכמה. אז גם אני עברתי את זה, משני הצדדים, צד האופציה וצד המחפש אופציה. וג. גימל הכי חשוב. בואו נעשה תרגיל פשוט. תיגשו לבן/בת הזוג ותבקשו את הקוד לנייד שלהם. לא יותר. קוד. התשובה תבהיר לכם שאני צודק. ואם תקבלו את הקוד, אז תחבקו את בן הזוג, תשמרו עליו חזק חזק, כי מבחינתו האופציה היחידה היא אתם!
