אבי בקרמן ז"ל נולד וגדל באשדוד, עד אותו יום ארור בו נהרג בפיגוע הרצחני בערב פסח. מחבל מתאבד חדר למלון "פארק" בנתניה ופוצץ את עצמו על כל המסובין סביב שולחן הסדר. מניין ההרוגים הגיע ל-30, ביניהם היה גם אבי. מאז הפיגוע אימו יהודית עושה כל מה שרק אפשר כדי להנציח את זכרו בכל דרך. שלושה שבועות לפני יום הזיכרון, סיפרה יהודית, החברה בקבוצת הפייסבוק "אשדודים ערבים זה לזה", למנהל הקבוצה שמוליק דואק כי היא הוזמנה לטקס במועדון הנכים מע"ן (מועדון עירוני נגיש), כדי לספר על אבי. שמוליק הציע להקדיש את הטקס כולו לזכרו של אבי, להפיק אותו, לגייס אמנים שישירו, להשיג ציוד הגברה ולכתוב טקסטים. הנהלת מועדון מע"ן נענתה בחיוב, ולתכנון הערב הצטרפה איילת ברעם שעובדת במועדון. שמוליק צירף את יעל שקד, יועצת בי"ס רננים, ויחד עם יהודית התחילו לעבוד על הטקסטים, בחירת השירים, בחירת האמנים וחלוקת תפקידים בין כולם. עם היוודע דבר קיומו של הטקס, התחילו לפנות ליהודית אנשים שביקשו להגיע, לחלוק כבוד ולהביע הזדהות.

"הנוכחות בטקס לזכרו של אבי בקרמן, תושב העיר אשדוד שנרצח בפיגוע ההתאבדות במלון 'פארק' בנתניה בערב ליל הסדר לפני 13 שנים, הייתה מרשימה, עם היענות גדולה וחסרת תקדים", אומר שמוליק דואק. "כל הכיסאות שהוספנו לא הספיקו. אל המועדון שמכיל 80 מקומות הצלחנו להכניס 120 אנשים. אנשים נאלצו לעמוד בפתח הדלת, ואחרים שביקשו להגיע נאלצו להבין כשבקשתם נדחתה בגלל אילוצים של המקום".

רב סמל ראשון אבי בקרמן, בן בכור ליהודית ומיכאל, נולד באשדוד, אח בכור לארז שנולד כשלוש שנים אחריו. בהיותו בן שלוש שנים ושבעה חודשים נתייתם אבי מאביו. למרות היותו יתום בעצמו, שימש אבי אח בוגר וחונך לחבר בכיתתו. אבי למד בבית-הספר היסודי "רננים" והחל את לימודי התיכון בבית-הספר התיכון מקיף ד'. מגיל צעיר שאף אבי להיות למכונאי מוטס, ואכן הוא סיים את לימודיו בבית-הספר הטכני בחיפה והוסמך כמכונאי מוטס. על אף היותו מכונאי מוטס הטס במרומים היה תחביבו דווקא צלילה במעמקי הים. הוא אהב את הצלילה, היה מדריך צלילה במרינה באשקלון וסחף אחריו לתחביב זה את מרבית חבריו ואת חברתו גילי. הוא נהג לרדת לאילת לסופי שבוע ולצלול עם חבריו. כן העביר בהתנדבות קורסי צלילה לנערים שידם לא השיגה לממן באופן מלא את לימודי הצלילה. אבי התגייס לצה"ל במאי 1994 והוצב כמכונאי מוטס בטייסת בבסיס תל נוף. לאחר זמן מה מונה למפקד מחלקת אמצעי הלחימה של הטייסת והביא אותה לרמה הגבוהה ביותר. עם סיום שירות החובה הצטרף אבי לשורות צבא הקבע, התקדם בסולם הדרגות והגיע לדרגת רב-סמל. הוא הכיר את חברתו במשך שבע שנים, גילי בהיותו בן 18, והיא בת 15. השניים היו לזוג, גדלו והתפתחו יחדיו והעתיד נראה ורוד. הם היו תמיד יחד וידה לא זזה מתוך ידו עד לרגעיו האחרונים.

בליל הסדר, ה-27.3.2002, פוצץ עצמו מחבל מתאבד במלון "פארק" בנתניה. באותו זמן חגג אבי את הסדר עם משפחתה של גילי. אבי נהרג בפיגוע וגילי נפצעה. בן עשרים וחמש היה בנפלו. אבי השאיר אחריו אם ובעלה יוני, אח, חברה, סבתות, דודים וחברים כואבים.

אמו של אבי, יהודית, ביקשה להודות למי שתרם לקיום הערב: לאמיל גורי, שהגיע מאשקלון עם ציוד ההגברה, חיבר והפעיל אותו בהתנדבות מלאה. למחלקת שיקום מוגבלויות – מינהל לשירותים חברתיים בעירית אשדוד, למועדון מע"ן שאירח את הטקס, ובמיוחד לאיילת ברעם על העזרה, עיצוב התפאורה והליווי הצמוד בהכנות, ולכל חברי המועדון. לשמוליק דואק ויעל שקד שהנחו את הטקס באופן מרגש, ועשו הכול למען הצלחת הטקס. לאמנים המוכשרים מאשדוד ולרי פרץ, שי סול, אושר זגורי, שריגשו וקולם חדר אל הנשמה, ולמירי אור שסיימה את הערב בביצוע א-קפלה מרגש של "התקווה", וכן למור הצלם שגבה סכום מינימאלי עבור צילום הווידיאו.

"13 שנים שלרגע לא נותנים לי להרגיש לבד", כתבה לאחר הטקס יהודית. "מאימא שלי, מארז ובני משפחתו, מיוני שחי לצידי ומוכיח כל פעם מחדש עד כמה אהבתו אליי גדולה, ומחבק בכל זמן גם כשאני לא הכי נחמדה שבעולם. מחבריי הילדות וחבריו של אבי מהטייסת, וכמובן שאתם חבריי שעוטפים אותי כל הזמן בימי שמחה ובימי כאב כבר מעל שנתיים וחצי מאז שהוקמה קבוצתנו המיוחדת 'ערבים זה לזה באשדוד', ונהפכנו למשפחה אחת".