אהבה – שמה של מחלה

לא, אין לזה גיל. להתאהב זה משהו שגורם למח לאבד שליטה. כמה אנחנו מחפשים אהבה וכמה אנחנו משלמים על זה? זו מחלה לא פשוטה כי אנחנו רוצים להדבק בה, כמו שאני תמיד אומר - רוצה לקלל מישהו? תגיד לו, הלוואי שתתאהב...
צוות האתר | יום שישי - 25/05/18 - 10:33
חכם סידי

נכון, אני יודע שהזמן מרפא הכל. ברור לי. גם שלכל תרופה מתרגלים… אפשר להמשיך ככה עם כמה משפטי חכמה שרוצים, והרי אני מומחה למשפטי חכמה. אבל ויש אבל גדול מאוד, על מי אני עובד? גם אני נפלתי לתוך זה וכמה שזה כאב. כן, אני מדבר על הדבר הזה שאין לו גיל, שחוצה מגזרים, דתות, גבולות, מה שתרצו, שגורם לנו לאבד שליטה על עצמנו, הדבר הקטן הזה. נו… אהבה.

כמה סבל יש בה באהבה? למה לסבול כל כך בכדי להשיגה? הרי בסופו של דבר אהבה היא בעצם לתת למישהו אחר להחליט עבורך להפוך אותו למרכז חייך, במקום את עצמך. כאילו אתם באים מרצונכם ובמקום לדאוג להציב את עצמכם במעלה הראשונה, אתם נותנים לאדם/אישה זרים להיות אתם. כן, כן, להיות מה שאתם אמורים להיות. המרכז בחייכם. זה עצוב, אבל זה נכון. לתת למישהו שאתם מאבדים עבורו את המח, את הראש, לפעמים כולל להכאיב לכם. אז למה לכם אהבה?

נכון, גם אני התאהבתי לא מזמן, אבל זו הייתה אהבה לא טובה לי. לא לגיל שלי ובעצם לא בגיל שלי… וכמובן הכל התרסק לי בפנים, בכרוניקה ידועה מראש של כישלון. אבל מה גורם לנו להתאהב (ולא אהבה לילדים, זה סיפור אחר, לטור אחר, מבטיח), מה גורם לנו לוותר על עצמנו?

להתאהב זה הצורך המולד שלנו כבני אדם לא להיות לבד. פשוט מאוד, אנחנו לא רק לא רוצים להיות לבד, רוצים להיות עם מישהו אחד או אחת, שהם בשבילנו כל עולמנו הצר, או נכון יותר שהפך פתאום לצר. אנחנו זקוקים לאהבה בכדי לא להרגיש לבד. זהו, זו האמת. מצטער שהיא בפנים שלכם, אבל אצלי זה תמיד לפנים, זה לא חדש לכם. אהבה טוטאלית אולי משכרת לרגע, אבל היא משקרת לזמן ארוך. אהבה היא חוסר ביטחון שמהול ברצון להיות עם מישהו/ מישהי שנראים לנו כנכונים לחלוק את הפחד הזה, של הבדידות.

אני יודע שיש כיף גדול בלהתאהב, הייתי שם. אבל תעשו לעצמכם רגע אחד של שחזור ותראו איך בדרך כלל זה נגמר. מצטער, יש כיף גדול לא פחות בלא להתאהב. לא , לא טעיתי, אבל תבדקו בעצמכם כמה פעמים התאהבתם מעל לראש וסבלתם מזה? צודק או לא? ברור שצודק. כמה פעמים התאהבתם ואחד הצדדים (לפעמים אתם ולפעמים אתכם) קם ועזב. השאיר פתאום את הצד השני עם האהבה שלו ועם הכאב שלו. ואני עוד עדין.

במחשבה שנייה לא רוצה להיות עדין. זה שווה? אני רק שואל? שעות ללא שינה, חלק מכם אפילו בכה (אף אחת לא תזכה שזה יקרה לי), דיכאון, הרגשה שאין כח לעולם הזה? לעבודה? לסובבים? אפילו למשפחה (תשאלו את אמא של דודו אהרון)? לא ברצינות אני שואל אתכם, זה שווה? ברור שלא. או בעצם ברור שכן. כי מי שחווה אהבה גדולה בחייו יודע שהייאוש נעשה יותר נח. אבל לפעמים האהבה היא שעושה את הייאוש ולא תמיד הוא נח. האכזבה בפרידה מהאהבה בעיניי גדולה יותר מהאהבה עצמה.

אגב, אחרי שתישארו לבד כי ההוא הלך "לעוד לקוח/ה" מרוצה והחליף אתכם באהבה אחרת, תגלו פתאום בסופו של דבר אחר כי נותרתם לבדכם, כי את כל "הביצים", טוב אמצא מילה אחרת בהזדמנות, שמתם בסל אחד, בסל של זה שהתאהבתם בו. הבעיה שאתם לא תלמדו מזה ובפעם הבאה תנהגו אותו הדבר, אבל בדיוק אותו הדבר, עם "האהבה" הבאה שלכם. שוב תתמכרו, תשכחו מהסביבה ושוב תתאכזבו וחוזר חלילה.

אני תמיד אומר משפט חכם ששמעתי: "אם אתם אתה רוצה לקלל מישהו, תגידו לו שהלוואי ויתאהב…". זה ברור למה. כי זו לא פחות קללה מאשר אהבה. יודעים מה? נסגור על מחלה. מחלה שאתם מכניסים את עצמכם לתוכה. מחלה שאתם יודעים מראש שיש לה תוצאות קשות על הנפש ולפעמים על הגוף (כמה קילוגרמים ירדתם משברון לב?), אבל אתם מתים להדבק בה וזה כל ההבדל. רוצים את המחלה הזו, את האהבה למרות שיודעים שאח"כ יש תופעות לוואי ואין תמיד כדורים לזה.

היום כבר לא מתים מאהבה, כך אומרים. נכון, איש לא מת מאהבה או נכון יותר כמעט, אבל למה מראש להסתכן בכך. למה מראש להתאהב עם הלב? הרי בינינו אין דבר כזה "אהבה" באמת. זה רק המח שמפריש חומר לגוף שגורם לדם לזרום מהר יותר ולכן ההרגשה של פעימות לב מואצות. אין דבר כזה "אהבה". היא לא מדידה. תשקלו לי מזה 150 גרם אם יש? ברור שאין. אין דבר כזה "פרפרים בבטן" ואם יש לכם אז מהר לרופא שיוציא לכם את זה כי בבטן אמורה להיות באזור הזה הקיבה ולא שום חיה גדולה או קטנה. הכל ביולוגי, אז למה לכם? תחשבו עם הראש ולא עם "הלב". חבל להתאהב. זה סתם כאב לב…
ואחרי שאמרתי את כל זה. אני מתגעגע להיא…

אולי גם זה יעניין אותך

X