לא אני לא. ממש לא. אפילו רחוק מזה. האמת אפילו לא מכיר אותו, אז איך אני נגדו? ממש ממש לא. פשוט המלכת המלכים אצלנו כל כך מהירה, בדיוק כמו אותה מהירות שאנחנו מורידם מהמלוכה. אלה אנחנו. אנחנו יכולים פעם אחת להגיד על מאמן שהוא לא ראוי וכעבור שנים בודדות ממש בודדות להגיד שהוא ראוי למאמן הנבחרת. ככה בדיוק עם ניר קלינגר.

אז שוב, אין לי כלום. דבר או חצי דבר. יודעים מה גם חצי דבר זה לא הרבה. אבל מה שבעיקר מפריע לי זה הזיכרון הקצר שלנו, לפעמים של אותם אנשים שהרגע המליכו ומיד אח"כ הדיחו. ככה זה בספורט בישראל. בנינו לא רק בספורט.

ניר קלינגר עשה עונה מצוינת עם הפועל חיפה. צמרת פלוס גביע המדינה. שאפו להסיר את הכובע, להגיד הלל. על העונה הזו. אבל מכאן ועד הקולות שקוראים למינויו למאמן נבחרת ישראל הדרך עוד ארוכה אפילו רחוקה. לא צריך להיות ד"ר לכדורגל או פרופסור לעיתונות ספורט בכדי לזכור. רק לפני שתי עונות אותו קלינגר שהיום כולם קוראים שילבש את הטרנינג של מאמן נבחרת ישראל, הוריד את מ.ס אשדוד. הוא אימן אותה עד הרגע האחרון, קיבל את כל מה שהיה צריך להשאיר את הקבוצה, עשה את כל הטעיות האפשריות והוריד את הקבוצה ליגה, כנד כל התחזיות. רק לפני מספר שבועות כשהוחלט להפסיק את עבודתו של עמיר תורג'מן במ.ס אשדוד היו מי שהזכירו את "מקרה" קלינגר, מי שקיבל קרדיט עד הרגע האחרון ובאמת… שדאג שהקבוצה תרד במחזור האחרון.

אי אפשק לקחת מקלינגר את מה שהוא עשה העונה. זה שלו. זה מגיע לו. אבל בחייאת בואו לא נהיה סניליים ומיד נצא בריקודים ובמחולות ומיד נקרא למנות אותו למאמן שיצעיד את ישראל להישגיה בכדורגל בשנים הבאות. עוד קצת סבלנות. לתת לו עוד כמה עונות שלה צלחה כי בנינו עם כל הכבוד לעונה הזו של הגביע, הזיכרון שלנו לא כזה קצר ואם יש מי שרוצה שנשכח אז שייתן לנו עוד עונה שתיים טובות שלו לגרום למחיקת הזיכרון. עד אז, הפועל חיפה יותר מתאימה לו.

הזיכרון ארוך יותר

במקרה הזה הזיכרון בדיוק פועל הפוך. הוא לא קצר. הוא לא עוצר בהפסד הגביע והאליפות. הוא הולך עונה שלמה אחורה. אני לא חשוב שהעונה של בית"ר ירושלים הייתה כישלון. ממש לא. נכון היא לא זכתה באליפות ולא בגביע המדינה, אבל היא עשתה עונה שהפתיעה את כולם, כולל אותה. ולא רוצה להגיד כמה זה עלה לה? כי זה אפילו לא חצי ממכבי חיפה שסיימה בפלייאוף התחתון או מכבי ת"א,שסיימה ללא מאמן.

אותם בעלי זיכרון קצר, מיד קראו לשינויים בבית"ר להדחת המאמן, וככה וככה ועוד ועוד. הלו להירגע. בית"ר ירושלים מקסמה את מה שהיה לה. היא עשתה מעל ומעבר למה שהקבוצה הזו נבנתה לעשות. אם היא הייתה מסיימת בפלייאוף העליון זה היה הישג. אז היא הצליחה גם לסיים בפלייאוף עליון, גם גמר גביע וגם למתוח את באר שבע עד שבועיים לפני תום העונה והזכייה באליפות. תבדקו מה הסגל של בית"ר ועד כמה הוא רחב ואח"כ דפדפו לזה של הפועל באר שבע ותבינו עד כמה בית"ר מבחינת הצלחה, עשתה את זה בגדול יותר.

נכון, היה שם לא נעים בעניין המאמן אם הוא קובע או לא. אבל זו שאלה שלא עוצרת בבית"ר ירושלים. נכון ראשי הקבוצה לא נזהרו ועשו את זה בחדר ההלבשה או בחדרי ההנהלה ונתפסו בטלוויזיה כמה פעמים מעברים מסר למאמן, בני בן זקן, אבל כולם עושים את זה ומי שאומר שזה לא נכון משקר. ובנינו למה לא? בעל קבוצה מוציא מיליונים, או דואג למיליונים והוא ייתן הכל בידי אדם אחד, המאמן, ולא יגיד לו את דעתו? בואו נראה את בעל העסק בו אתם עובדים לא מתערב. נכון, המאמן הוא זה שצריך להחליט, אבל המאמן היום פה מחר שם ואז מה? מי יישאר עם התוצאות? נכון, הבעלים והקבוצה. פעם לימד אותי יצחק אסא ז"ל, היו"ר המיתולוגי של מכבי יפו,  שהוא תמיד אמר למאמן כי יש שחקנים שאתה לא תיגע בהם, כי עבורם מכבי יפו היא הבית ועבורך עוד מלון בו אתה מתארח. צודק.

הזיכרון לנצח

ואם כבר מכבי יפו, אז לא יכול בלי האהבה הישנה שלי. הייתה לי הזכות (את זה כל 5 קוראותיי וקוראיי זוכרים) להקים את מכבי קביליו יפו מחדש. זאת לאחר שההתאחדות לכדורגל לקחת אותה כדוגמא לבעיה תקציבית (ואחרות לא. כי יפו זה קל. היא לא הייתה חזקה בהתאחדות), הורידה אותה לליגה א' ואח"כ לליגה ג' עד שפורקה. לי הייתה הזכות גם להקים במי ידי (עם שני חברים בלבד) את מחלקת הנוער שלה. אח"כ מכל מיני סיבות עזבתי (בעיקר בשל מלחמות אגו).אבל האהבה תמיד נשארה.

ביום שישי שעבר חברים לחצו עליי בכל הכח שאבוא ליבנה. שם שיחקה יפו במשחק גמר הפליאוף של ליגה א' דרום. מצאתי עצמי מתאהב מחדש קופץ צועק, מקלל בעיקר את הקוון השופט וכל מי שהיה בחולצה הלא נכונה והרגשתי שהדם זורם בעורקיי שוב בכל הכח. יפו פיגרה, השוותה. יבנה החמיצה פנדל בתוספת זמן ואח"כ ניצחה יפו פנדלים. אלה היו רגעי אושר. חזרתי להיות הילד בן ה-10 אז בגדרות של מגרש גאון. את זה אי אפשר להסביר במילים, גם אם אני טוב במילים. אושר. אושר.

עכשיו בשישי אני בנתניה (אם תחפשו אותי) בגמר של שתי ליגות א' דרום א' ודרום ב'. אח"כ מי שתנצח (ואתם תדעו) תשחק מול הקבוצה שמגיעה מהמבחנים מהלאומית, בית וחוץ. יש משהו לא הוגן בשיטה הזו, שכן הקבוצה בלאומית מגיעה לשני משחקים והיריבה שתשחק מולה תצטרך לעבור 5 משחקים בכדי לעלות ליגה ותוסיפו לכך שהקבוצה מהלאומית משחקת עם הזרים שלה ובליגה א' אין. אבל האהבה תנצח. תזכרו. היא תמיד מנצחת לא?. נפגש בלאומית.

וחכם סידי אומר: "היתרון בלהיות לבד זה לחיות בלי רעשי רקע. החיסרון זה…..לחיות בלי רעשי רקע"..