את הבוקר ההוא לפני כ-8 שנים לא תשכח רגינה גראואר מאשדוד לעולם. היא הייתה עורכת דין מוצלחת מאוד, ששכרה בצידה, עסקה בנדל"ן, בצוואות וירושות ועשתה חייל במקצוע. אבל היא לא יכולה הייתה יותר. את מה שאמרה לבעלה היא זוכרת גם היום כאילו זה היה אתמול: "אני רוצה ללמוד". "לתואר שני"?, הוא שאל. "לא", אמרה רגינה. "אני רוצה ללמוד סיעוד, להיות אחות. זה מה שרציתי כל חיי". הבעל שתק, הנהן בראשו ואמר: "אם זה מה שאת רוצה, לכי על זה".
ורגינה הלכה על זה. היום, כשהיא בת 35, רגינה אחות מוסכמת אקדמאית וסגנית מחלקת אם וילוד בבית החולים אסותא אשדוד. עושה את מה שהיא אוהבת באמת ומאושרת. מאוד מאושרת. "אדם צריך להיות שלם במאה אחוז עם מה שהוא עושה. אני שלמה עם עצמי", היא אומרת.
רגינה היא ילידת מולדובה. בשנת 1990 עלתה עם הוריה לארץ ועברו להתגורר ברחובות. בשנת 92' הגיעו לאשדוד והיא בת 9, עד היום היא כאן. כשגדלה הייתה צריכה להחליט מה ללמוד. רגינה: " התחלתי ללמוד משפטים בגיל מאוד צעיר. כמו כל ילד טוב שיצא מבית של יוצאי בריה"מ לשעבר, אז אתה יכול להיות רופא או מהנדס או עורך דין ולדעת לנגן על פסנתר וכינור. פסנתר למדתי מגיל 6. כבר אז רציתי ללמוד סיעוד. אמרו לי בבית שזה לא לעניין אז שאלמד רפואה. אמרתי שזה הרבה זמן ללמוד רפואה. אז שלחו אותי שאלמד עריכת דין, אז למדתי. כל דבר שאני מתחילה אני מסיימת. ככה היה גם בלימודי התואר במשפטים. אח"כ עבדתי בתחום, השגרה סוחפת וזה מקצוע ששכרו בצדו והרווחתי הרבה. אז עבדתי בו 5 שנים".
אבל הכמיהה לסיעוד הלכה וגברה. רגינה החליטה שהיא תלמד. "כל קרובי המשפחה וחברים מהתחום אמרו לי "נפלת על הראש?". ניסו לשכנע כמה העבודה קשה ולא מתגמלת, בוודאי לא כמו עריכת דין ובתנאים לא פשוטים. אבל אני החלטתי לעשות את ההסבה כי זה בא לי מבפנים שנים רבות. לא רציתי להסתכל אחורה בתחושת פספוס", אומרת רגינה.
אמרה וגם הפעם עשתה. היא התחילה את דרכה בהסבה לסיעוד בבית ספר לסיעוד בביה"ח קפלן לפני 8 שנים, והתחילה לעבוד בקפלן במחלקה כירורגית. מהר מאוד הבינה שזה לא התחום שלה, ומשם הלכה לעבוד בבית חולים "מעייני הישועה" בבני ברק, שם עסקה כסטודנטית לסיעוד בפגיה והמשיכה כאחות. אבל בזה היא לא עצרה. רגינה יצאה לקורס נוסף של טיפול נמרץ ילודים ופגים והפכה לסגנית אחראית בפגייה ב"מעייני הישועה". אז נפתח בית החולים אסותא והיא הבינה ששם מקומה.
היום היא אחראית תחום הילודים, במחלקת אם וילוד באסותא. זו מחלקה שמורכבת מ-3 מחלקות – היולדות, ילודים ו"אפס הפרדה". כל כך טוב לה שהיא מלאת תודה: "עשיתי את הדבר הנכון, אני שלמה עם עצמי. מאוד שלמה ומרוצה. אדם צריך ללכת לעבודה עם סיפוק ולחזור עם סיפוק. מבחינתי הפתיחה של בית חולים אסותא זו הרגשה של ציונות, של שליחות".
איזה מעבר עשית. מירושות וצוואות מהמוות למחלקה עם שמחת חיים…
"ממש, נכון. אני כאדם מאוד חיובית. ההשקפה שלי היא מאוד חיובית, אוהבת לעזור לאחרים, אוהבת את תחום הסיעוד. זה ייעוד, זה לא מקצוע. אחות זה נשמה. העבודה כעורכת דין דיכאה אותי, תסכלה אותי. זה ממש כמו שאתה אומר לעבור מעצב לשמחה, לעולם אחר של חיים".
על דבר אחד רגינה מצטערת. אולי אפילו לא סולחת. "חצי שנה לפני שלמדתי סיעוד, אבא שלי מת בבית מדום לב בגיל 51. הרגשתי שאם הייתי כבר אז אחות, הייתי מצילה אותו כי גרתי דקה ממנו ובטוח הייתי עושה פעולות להציל אותו". עכשיו היא אחראית על החיים. איזו סגירת מעגל.
