לא יודע את התשובה, באמת לא יודע. ואני אחד כזה שהוא לא יודע הוא בודק. הפעם לא בא לי, מיד תבינו למה. אבל דבר אחד ברור, ככל שאנחנו נהיים מבוגרים יותר ואם תרצו בעדינות אז "מתבגרים" יותר, אנחנו הופכים לביקורתיים יותר. ככל שאנחנו מתרחקים מהגיל שהיופי הוא הסממן הבולט, אנחנו מחפשים יותר את ה…יופי. האמת יש לי תשובה, אבל אפילו אני לא מאמין בה, לא מאמין שאנשים כל כך שטחיים. כל כך שטחיים שהם איבדו כבר את הפרצופים שלהם בעיניי. אבל אני כמו בכל טור פה, אוציא את האמת המכוערת. כן, היא מכוערת. אם כבר מדברים על יפה או לא…
יש משהו עצוב בזה. אנשים שעוברים את הארבעים מגיעים לחמישים ונושקים ל-60, מתעלמים מהמראה שמוצבת להם בבית או נכון יותר מוצבת להם כמו "עצם בגרון". מבחינתם הם רואים רק את האחרים, את הגיבנת של אחרים כמובן. אתן לכם דוגמא. חבר טוב שלי (נניח לא נגיד את שמו… אבל נרמוז שהוא כותב פה בעמוד הזה לא מעט), קיבל טלפון של מישהי. הוא התקשר והיא אמרה לו שחשוב לה לדעת אם הוא עושה כושר, אם הוא שומר על עצמו ואם הוא והוא והוא… והכל חיצוני. החבר הזה (שלא נגיד את שמו. אבל נרמוז שיש לו תמונה פה), שאל אותה שאלה פשוטה? את לא חושבת שגם את עוד מעט פג תוקף? היא ניתקה. טוב שכך. היו לי, סליחה לו, עוד כמה דברים לא מחמיאים. בהמשך תקראו אותם. אל חשש.
סליחה על מילים הקשות, אבל זו ההרגשה שלי. ההרגשה היא שאנשים שבעצמם כבר לא נראים כמו התמונה בתיכון, עדיין חיים בסרט ומחפשים מישהו או מישהי שנראים כמו בסרט שראו בתיכון. אז חבל כי סרט נגמר מתישהו. אח"כ קמים מהאולם ויוצאים לחיים האמיתיים. קחו דוגמא. כן אני בגילי (50 נראה 49) לא עושה חשבון. אז בבקשה. יש קבוצה שנקראת "גימלים", שבה יש הרבה אנשים גרושים שמחפשים להתחבר ולהכיר. זה נהדר בעיניי. נהדר? חכו רגע. אחד מחבריי הטובים (עוד פעם אחד מחבריי הטובים? הרי ברור לכם שזה אני) רצה להצטרף. התשובה שקיבלתי ממישהו שמקורב לעניינים: "יש רשימת המתנה גדולה". זה מה שאנחנו אנשים בהמתנה? כנראה כן. זו התרבות. עוד עוברי אורח בחיינו. תסתכלו על ההורים שלכם ותעריצו אותם. הם חיו בחברה שונה לגמרי. בן זוג לכל החיים. כי הם התייחסו לבן הזוג כאל עצמם. היום זה לדאוג רק לעצמנו. מצטער, זו האמת. הלאה. לא אתן לכם לנשום. תקבלו את האמת. כמו תמיד ותמיד לפנים… וזו לא עוגת קצפת שתוכלו ללקק… זו אמת כואבת. "מדממת".
כשהיינו צעירים חשבנו על בן/בת זוג לחיים מישהו שאולי נראה בסדר או טוב, אבל חשוב היה לנו לבנות איתו חיים. שיהיה לה/לו אופי. אבל עכשיו אנחנו לא מחפשים לא אופי ולא נעליים. רק נעליים עם עקב שמתחברות לפנים וגוף יפה. הלו, מה קרה לנו? שלא תתבלבלו, אני בהחלט מבין שכל אחד רוצה בן/בת זוג שיראו טוב. או טוב בעיניהם. אבל כאן זה נגמר? זה העיקר?
מה שיותר מטריד הוא שפתאום בן/בת הזוג שלך שאיתו אתם כבר שנים, לא נראה לכם כמו פעם (לא אתם נראים כמו פעם. לכו למראה ותראו…), שהוא פתאום לא מספיק יפה, לא מספיק מושך ובלה בלה בלה (וגם הבלה בלה בלה קשור ליופי בדרך כלל). האם שכחתם שאנשים אלה היו אתכם שנים? סבלו אתכם ואותכם את החולי שלכם, את העצבים שלכם, את הסירחון שלכם? (ושוב מצטער על הבוטות. או בעצם לא מצטער), שלא להגיד שהביאו אתכם ילדים לעולם. נהיינו תרבות של התייוונות.
כן, כן התייוונות. היוונים הקדמונים העריצו את היופי והספורט. ומה אנחנו בישראל 2018 מעריצים? בדיוק. את גיבורי התרבות שלנו היפים והחזקים. למה מי זו פרופסור עדה יונת? כלת פרס נובל (הפרס לא נובל, ההפך). היא תלך ברחוב וכל העולם יתעלם ממנה. היא תהיה עוד זקנה חסרת ערך. אבל תארו לכם את עומר אדם (ואין לי כלום נגדו. באמת שלא. לא חובב את השירים, אבל באמת זה רק לשם השוואה. תכניסו את מי שאתם רוצים במקום עומר אדם מצידי), הולך ברחוב. הרי לא יוכל ללכת יותר מ-5 מטרים בלי לעצור 50 פעם. זה אנחנו.
אז אם חשבתם שזו רק נחלת הילדים, אז אתם טועים ומטעים. היום הכל חיצוני. מהיר. כמו "אוכל מהיר", אז גם הקשרים הם כאלה. ולא נכנסתי לפייסבוק, אינסטגרם, ווטאצפ שמנהלים את חיינו וחיי הזוגיות (זה בטור הבא). בעצם הורסים אותם עוד. בקיצור. המצב לא טוב ויהיה יותר גרוע.
ואם נחזור רגע לאותו חבר שלא נגיד את שמו (נרמוז רק שזה אני), הרי שהוא היה אולי מעט בוטה יותר ואם לא הייתה מנתקת לו את השיחה ההיא, אני (אפעס סליחה, הוא) הייתי מוסיף לאותה גברת שהיא עוד מעט "יורדת מהמדף". אבל אולי אני בעצם רציתי להגיד לה שאני נגד "סופרמרקט" של אנשים, שכל מה שהם עושים זה להתעסק במוצר ולא במה שהוא כולל. כי אתם יודעים, בסופו של דבר אחרי שמורידים את כל המסכות נשארת האמת. וככל שאנחנו מתבגרים האמת הזו… מכוערת.
