חכם סידי – לבד

עולמו של גבר גרוש שונה מעולמה של אישה גרושה. נכון שיש הרגשה בציבור כי גבר גרוש חי ומתהולל כאילו אין מחר, אבל לבד של אישה גרושה הוא לבד של מקסימום כמה שעות 8 לבד של גבר הוא כמעט נצחי
משה סידי | יום שבת - 14/04/18 - 10:42
חכם סידי

הבעיה שלי שתמיד אמרתי את האמת. בלי פילטרים, שונא פילטרים. זו בעיה שתמיד חזרה אליי ועליי ולא פעם שילמתי מחיר לא פשוט על כך. מה לעשות, זה אני ובגיל 50 כנראה כבר לא אשתנה, למרות שאני מנסה לא פעם. אבל מה לעשות 50 זה חתיכת מספר.

הפעם (שוב) אשים על מזבח הטור הזה, הכל כך אישי שלי, את עצמי. אקריב את עצמי לעולה תקשורתית, לידי הציבור, שיחטט בעניין שאולי הוא הכי בדמי, הלבד של האדם הגרוש.
לצערי, לשמחתי, כבר לא יודע מה יותר, הייתי נשוי פעמיים. זה לא צלח לי. יש לי חלק אני מניח בזה. הכי קל אם אאשים את מי שהייתי נשוי להן, אבל זה לא להתמודד, זה להמשיך להיות בתפקיד הנגזל. המסכן. אני לא. לא ידעתי לאן אני הולך כשפרקתי את החבילות, או פרקו לי את החבילות (איזה מילה נוראית לפרק את החבילות. משפחה זה לא חבילה. זה אנשים, בעיקר ילדים) אבל יש לזה מחיר לא פשוט. הבדידות. לפעמים התבודדות. לפעמים מרצון לפעמים מחוסר רצון. אבל היא מרגישה לא פעם נצחית.

אני לא יודע מה אני יותר לפעמים, בודד או מתבודד. אבל אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות מידי נמצא במקום של הלבד. על הלבד הזה שאני חולק עם לא מעט אנשים בסטטוס שלי, קרי גרושים, רציתי לדבר. מאחר ולי יש את הפריבילגיה לעשות את זה בעזרת הכתיבה פה, אשמש שופר וקול לבני מיני (הגרושים). גם אם זה אומר שאת "הניתוח" הזה אני אעשה על עצמי. כנראה צריך אופי חזק בכדי לעמוד אחר כך מול המבטים של המלחששים בגב (שזה סוג של אנשים שאין להם את האומץ להגיד לך משהו בפניך ויחכו שתסתובב להיות גיבורי ריכול על חשבונך).

לעניינינו. אשים את זה מיד על השולחן. הלבד של גבר גרוש לא דומה אפילו במעט, בקמצוץ, אפילו באחוז אחד ללבד של אישה גרושה. גבר שמתגרש ברוב רובם המוחץ של המקרים, יישאר לבד. ינותק חד צדדית בלי זמן הסתגלות. האישה תזכה כמעט תמיד, שוב כמעט תמיד, גם בחסות בית המשפט בילדים, הם יגורו איתה ואתה תהיה אורח לילדך. מידי פעם תיקח אותם לכמה שעות, או שישנו אצלך על בסיס פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה והם שוב יחזרו אל הבית שלהם. תמיד יש את הבית שלנו והבית של אבא. עצוב אבל זה המצב. זה אם לאבא נשאר כסף ל"בית של אבא".

נשים רוב הזמן לא יהיו זקוקות לחברה, כי הן עם הילדים שלך ושלה. כן, גם שלך. הבית שלהם תמיד מלא ברעש הילדים. הן מתעסקות בזה כי ככה הוחלט. אתה תיצור קשר עם הילדים בטלפון ויהיה לך מזל אם יהיו פנויים אם הם גדולים. אם הם קטנים אז כמה מזל יש לך וכמה זמן שיחה אפשר לפתח עם הילד שלך או הילדה שלך הקטנים בטלפון. אח"כ אתה מנתק, או מחזיר את הילדים הביתה אם היו אצלך, וחוזר לבדידות.

ניסיתי למלא את חיי בנשים אחרות. למעט מקרה אחד שבו (וכן שיתפתי אתכם) הלכתי שבי אחרי בחורה צעירה (ויפיפייה) שהצליחה למלא מעט את חיי, חזרתי שוב אל עצמי. לא חסרות לי נשים ולא יחסרו לי. אבל לא פעם אני בוחר להתבודד. להיות לבד. הסיבה, אני לא מוצא נחמה במשהו רגעי. אני גם זוכר שאחרי הרגשת העילאיות תבוא הרגשה של ריקנות. אז למה להגיע לריקנות מראש?

הרגעים האלה שאתה מחזיר את הילדים, או את הילד כמו במקרה שלי, הביתה, זה רגע שבו מאבד עוד שנה מחייך. אתה רוצה לעצור ולהגיד לו שיישאר איתך, אבל הרי נקבעו לך ימים בבית משפט. נקבעו שעות. אוי ואבוי אם לא תעמוד בזה. ואתה אומר לעצמך שזה הילד שלך. אבל זה לא מעניין איש. יש הסכם גירושין, זה המותר והאסור שלך. הוא שם כתוב במילים. שם עובר גבול החיבוק שלך מהילדים שלך.

לא פעם תאלץ לא לראות את הילד. כי אם חס וחלילה אם יש לך משהו בלתי צפוי, הרי שאיבדת ביקור. הרי אתה לא גר בבית, הרי אתה לא יכול להודיע לאשתך, אני אאחר, כי היא לא אשתך והיא הפכה להיות שומר הסף של שעות הביקור שלך. מעין סוהר שמפקיד על סיבובי מחוגי השעון בזמן שאתה עם היקר מכל. היא שם להגיד לך, לפעמים בצורה הכי חותכת, שתם הביקור. מי שנמצא במצבי עכשיו מהנהן בראש או נכון יותר מאשש את זה בלב. לפעמים הלב הכבד.

לא ממקום של לבקש רחמים נכתב הטור. אלא ממקום של להציב מראה לאלה שלא פעם מבקרים אנשים כמוני, שבחרו או אולצו להתגרש. אלה שמבקרים איך אנו חיים ובלה ובלה ועוד קצת בלה על חשבוננו. ואולי הטור הזה הוא אות אזהרה גם לאלה שחושבים שהנה אני כבר בחוץ ויאללה בלאגן. בחוץ אגב בסופו של דבר הכל אותו דבר. זו אבל בעיה קטנה. הבעיה הגדולה היא מה בפנים. מה בנפש. מה קורה כשאני/אתה שמיד נישאר לבדנו בלי הילדים נרגיש בפנים, עמוק בפנים. ובשיחות עם עצמנו אנחנו לא פעם תוהים האם המחיר הזה היה כדאי? התשובה לא תמיד, חד משמעית. השקט לפעמים עונה לנו.

אולי הגיע הזמן שכשמדברים על שוויון בין המינים, שזה יגיע גם לעניין הזה. של ילדים שיגורו עם האבא והאם תהיה זו שתבוא לבקר ותחלוק שעות וימים בלי קול הילדים ברקע, ותבין מהי הבדידות הזו עליה אני מדבר. אז, אני כמעט בטוח שתהיה פחות עבודה לדיינים במדרגות הרבנות.

אולי גם זה יעניין אותך