פרשת צו

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "זאת תורת העולה...". שואלים המפרשים, מדוע על חטאים שחוטא אדם במעשה באה קורבן חטאת, וקורבן העולה על הרהורי הלב? ויש להבין מדוע על עברה שבמחשבה מביאים עולה הנשרפת כליל, לעומת זאת על מעשי עברה מביאים חטאת אשר חלק ממנה אוכלים הכוהנים, היה צריך להיות ההיפך. אלא הקורבן בא ללמד את האדם מה התורה דורשת ממנו וכיצד עליו להתנהג בחיי היום יום
צוות האתר | שבת - 24/03/18 - 12:06
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "זאת תורת העולה...". שואלים המפרשים, מדוע על חטאים שחוטא אדם במעשה באה קורבן חטאת, וקורבן העולה על הרהורי הלב? ויש להבין מדוע על עברה שבמחשבה מביאים עולה הנשרפת כליל, לעומת זאת על מעשי עברה מביאים חטאת אשר חלק ממנה אוכלים הכוהנים, היה צריך להיות ההיפך. אלא הקורבן בא ללמד את האדם מה התורה דורשת ממנו וכיצד עליו להתנהג בחיי היום יום

שונה הדרישה של התורה במה שנוגע למעשים ממה שנוגע למחשבות ולהרהורים.

לא יתכן לדרוש מן האדם שכל מעשיו יהיו מנותקים מכל נגיעה גשמית, שהרי עליו גם לאכל ולשתות, לעומת זאת המחשבה חייבת להיות כולה קודש, אפילו כשמתעסקים בצרכי הגוף, המחשבה צריכה להיות טהורה.

וכדי לכפר על הרהורי הלב, מקריב האדם קורבן שעולה כליל לה'. בזה הוא גם ממחיש שהמחשבה צריכה להיות כולה קודש. אולם בדומה לחטאת הנאכלת מתוך כוונה של קדושה, כך צריכים להיות המעשים הנעשים לצורך הגוף.

התורה מכוונת ומחנכת את האדם לשלוט על המחשבות והכוונות שלו, גם כשאף אחד לא רואה ולא יודע מה עובר בראש, אדם צריך לחשוב בקדושה ולטהר את מחשבותיו.

תרבות האדם פועלת בדרך כלל רק על התנהגות האדם בגלוי, והסיבה היא שכאשר אין עין בני האדם שולטת בו, אין לו רתיעה מפני מחשבות רעות ומקולקלות.

מסופר על אנשים מכובדים שישבו בשולחן במסיבת רעים, על השולחן שלפניהם הייתה מונחת רק פרוסה אחת של עוגה, אך אף אחד מהם לא הושיט את ידו לקחת. וראה פלא ברגע שכבה האור הסתערו כולם על העוגה וכשחזר האור ראו כולם, שיד אחת מושטת לעוגה ועוד עשרה מזלגות נעוצים באותה יד.

שונה היא דרך התורה שהיא פועלת על האדם בסתר כבגלוי, על המעשים בגלוי, ועל המחשבות בסתר, וזוהי היראת שמים שמתבקשת מן האדם. שהידיעה שהקב"ה רואה ושומע הכל.

הלכות ומנהגי שבת הגדול

בכל חודש ניסן אין נופלים על פניהם, ואין אומרים וידוי ותחנונים. מפני שכל החודש הוא ימי שמחה לישראל, בתקופות העבר, ההווה והעתיד, כי באחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאי שבטי ישראל הקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח במשך שנים עשר יום, נשיא אחד ליום, וכל אחד מהנשיאים היה עושה יום טוב ביום הקריבו לחנוכת המזבח, ולמחרת שהוא יום י"ג בניסן היה יום אסרו חג שלהם. ויום י"ד בניסן הוא ערב פסח. לאחר מכן שבעת ימי הפסח, ימים טובים ומקראי קודש, ויום כ"ב בניסן הוא אסרו חג של הפסח. ובניין בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו, יהיה ביום טוב של פסח, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, וכמו שכתוב (מיכה ז, טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". וחנוכת בית המקדש שתהיה נמשכת שבעת ימים תתקיים לאחר הפסח, כי אין מערבים שמחה בשמחה. נמצא שכל ימי חודש ניסן מקודשים לימי שמחה וששון לישראל. לכן אין ראוי לומר וידוי ותחנונים ונפילת אפים בימים אלו.

מצווה על כל אחד ליתן דמי קמחא דפסחא, הנגבים על ידי גבאי צדקה שבכל מקום ומקום, ולתרום כפי יכולתו עבור חלוקה לעניים, לצרכי החג.

שבת שלפני הפסח נקרא "שבת הגדול" מפני הנס שנעשה בו. כי פסח שיצאו בו ממצרים חל אז ביום חמישי בשבת, ועוד בשבת שלפניו שהוא יום עשירי לניסן נצטוו לקחת שה לבית אבות לצורך קרבן פסח, וכשעשו ישראל כן, נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום פשר דבר, ענו להם: זבח פסח הוא לה' שעתיד להרוג כל בכורי מצרים, ולכן נצטווינו לתת מדם הקרבן על שתי המזוזות ועל המשקוף לבל יבוא המשחית אל בתינו לנגוף. ומיד הלכו הבכורות אצל אבותיהם ואצל פרעה ודרשו לשלח את ישראל ממצרים לבל יהרגו בגללם, ונתקלו בסירוב מוחלט, ואז פתחו במלחמה זה לעומת זה, ונהרגו רבים ממצרים, וכמו שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם", כלומר: שמצרים הוכו על ידי בכוריהם. וכשראו המצרים כך חגרו איש חרבו לנקום בישראל, ויבקשו להשמיד ולהרוג את ישראל ח"ו, והשי"ת הגן עליהם ברוב רחמיו והחלה את מצרים בתחלואים רבים ומשונים ובייסורים גדולים עד שהיו שיניהם קהות ומעיהם מתחתכים, ונאלצו לסגת אחור. ועל ידי כך ניצולו עם ישראל מזעמם. ולכן נקרא שבת זה שבת הגדול, כי יום גדול הוא לישראל שניצולו מאבדן וכליון חרוץ ח"ו.

שבת שלום!







אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]