התקשרתי אליה. בנינו ציפיתי שתענה, אבל גם קיוויתי שלא תענה. לא יודע למה זה, מה הרגשתי. אין מה לעשות, ככה זה שאתה לא סגור על עצמך. לחזור או לא לחזור לאקסית? היא ענתה לי, עם הקול המוכר. מצד אחד התרגשתי, מצד שני הצטערתי. לא כי ענתה… כי התקשרתי. כי זה כישלון שלי להתנתק מהעבר, והעבר צריך להישאר שם. צריך ללמוד ממנו, אבל לא לחזור אליו.
האקסית שלי היא מישהי שאני מאחל לכל אחד. בחיי. לא, לא האקסיות שהייתי נשוי להן (כן הייתי נשוי פעמיים. זה מה יש), אלא האקסית המיתולוגית שלי. זו שתמיד אהבתי, זו שתמיד אני מחפש לחזור אליה כשרע לי ולפעמים היא אליי, כי היא חוף שאני יכול להינצל בין ידיה (ותודה למוש בן ארי). אין מישהו שאין לו אקס כזה או אקסית כזו, שהם תמיד אופציה מחשבתית ראשונה בגלל העובדה שאנחנו כבר שעה וחצי (או יותר) לבד. מה יש באקסים שאנחנו מחפשים אותם? ואם אנחנו כל הזמן מתגעגעים אליהם, אז איך זה שהם אקסים והם לא איתנו? הרי משהו לא היה טוב בקשר הזה, לכן עזבנו או עזבו אותנו, אז מה יועיל אם נחזור? תגידו את זה לעצמכם. בדיוק כמו שאני אומר לעצמי ולא תמיד משכנע אותי. בדיוק כמו בפעם הזו האחרונה.
כן מודה, ניסיתי לחזור לאקסית שלי. בגלל אולי לשכוח מישהי אחרת שנפרדתי ממנה לאחרונה, או להיזכר בימים אחרים, חלקם טובים. חלקם פחות. הסיבה נעוצה לא בהם. מה יש בהם? התשובה היא לא בהם, אלא בנו. כן, כן, בנו. זה עניין של חוסר ביטחון, או של בדידות או התבודדות. סורי. האמת בפנים ומי שלא נוח לו שיסתובב. אנחנו שוב מחפשים אותם כי יכול להיות שאנחנו כרגע לבדנו ונמאס לנו להיות לבדנו, ואנחנו מחפשים מישהו שכבר רצה אותנו והנה אם נפנה אליו הוא יחזור ונרגיש רצויים ונרגיש בעניינים. כי אולי כך נשכח את זה או את זו שהרגע לא רצו אותנו.
כן, בעיניי לחזור לאקסים זה הרבה חוסר ביטחון. אני כרגיל יורה לכם ישר בין העיניים במילים שלי. אז מי שזה קשה לו מוזמן לקרוא אסטרולוגיה ויש פה אחלה מדור בעמודים הבאים, שם תמיד תמצאו את מה שאתם רוצים לשמוע… פה לא. פה אני אגיד לכם ועל הדרך לי, שאנחנו חוזרים למקום מצוי כי במקום הרצוי לא תמיד רצו אותנו. כואב? נכון. אבל נכון.
אני התנחמתי בזרועות האקסית. גם היא בזרועותיי, עובדה שהיא חזרה. אם לא הייתה רוצה, או הייתה במקום אחר, היא לא הייתה חוזרת, גם אני (כמה פעמים היא סיננה אותי בעבר כי לא התאים לה, וההפך). אבל שנינו הרגשנו שזה לא זה, חיבקנו התנשקנו אבל היינו בראש במקום אחר לגמרי. אני לפחות. את מי אני משקר, גם היא. התקרבנו כי זה סוג של עזרה ראשונה ללב, משהו בסגנון להניח על ליבנו תחבושת (ותודה לאהוד בנאי). נו אתם מבינים על מה אני מדבר. למי יש כח למישהי חדשה שתעשה לנו "פוזות", של כן רוצה או לא רוצה, או בסוף לא רוצה. יש את הישן והמוכר והחדשה שתלך לחפש… סוג של "עזרה ראשונה" לנפש, אבל בעצם זה לא, כי מה אנחנו עושים? מתקנים על ידי משהו שלא עבד? מתקנים טעות בטעות.
האקסית שלי, אני מאחל אותה לכל אחד (בעצם לא…). היא יפה, יפיפייה, חכמה, משכילה, סקסית בטירוף (תאמינו לחכם סידי, בטירוף). היינו משוגעים אחד על השנייה, אבל מצד שני גם שרוטים אחד על השנייה. הרגנו אחד את השנייה מקנאה. קנאה תהומית שהביאה מריבות אינסופיות. מה יצא לי מזה? כלום. מה יצא לה מזה? שום דבר. אז למה לעזאזל לחזור? מה חשבנו לעצמנו ברצון הזה להיפגש? כבר אמרתי, חוסר ביטחון שלא נמצא מישהו כמותם שירצו אותנו! נו תגידו שאני טועה? ברור שלא תגידו.
ומה זה השקעתי. בכדי שתחזור: מסעדה, סרט דאנס בר. בסוף חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי שאם אני מרגיש ככה ריקנות, אז למה חשבתי שהיא תמלא אותי? כי מישהי אחרת לא רצתה אותי? או אני לא רציתי אחרת? כי מתחת לשמיכה אני עושה אותה גיבורה (ותודה לדנה אינטרנשיונל). מתחת לשמיכה עם עצמי אני יודע שגם אם המגע מוכר והריח מוכר ואפילו האינטימיות מוכרת, אני מרגיש כאילו היא כבר זרה. למה אני כבר לא מרגיש כמו שהרגשתי כמו פעם? כי הראש מזכיר לי כל הזמן וצריך להזכיר לכם, זה לא זה, זה לא עבד. זה מקולקל. זה שעבר זמן וקצת שכחנו, או נפגענו ממישהו אחר או מישהי אחרת, לא עושה את האקסית למקום טוב יותר עבורנו. האקסים אינם עיר מקלט. אם הם היו עיר מקלט, עוד היינו "גרים" שם. איתם. כמו שאומרים מה שלא הולך בטוב, טוב שלא הולך. (ותודה לי חח).
מה אגיד לכם, הסוף ידוע מראש. זה לא משנה אם זה צלח עבורי או לא. אבל הרגשה כבר לא כמו פעם. נכון, יכול להיות שהיא תקרא עכשיו את זה ותשלח אותי לכל הרוחות ולא אראה אותה יותר, והיא לא תענה לי בעתיד ששוב ארצה להרגיש "טוב" עם עצמי. יכול להיות. אבל מצד שני גם ככה אני בדרך החוצה. בנינו זו הדרך היחידה שאני זוכר בסופו של דבר מאקסית שלי, את הדרך החוצה שהיא הראתה לי. החוצה מחייה, החוצה אל חיי.
