תחזיקו חזק את חתיכת ההיסטוריה שבידיים שלכם. תנהגו בו בעדינות. תעטפו אותו באהבה, שימו אותו במקום חמים, לא חם מידי, כי הוא סובל מחשש מחום, אבל תנו לו הרבה כבוד. מגיע לו. אני מתכוון לגיליון ה-700 של עיתון "המגזין אשדוד". וואלה, 700 זה בובה של מספר…
רק אתמול היה בן 600, איך שהעיתון הזה גדל בלי עין הרע. אני זוכר אותו קטן, הרבה יותר קטן. כנראה שמטפלים בו טוב. בטוח. יודע ממקור ראשון. נותנים לו את כל מה שהוא צריך: ידיעות בלעדיות, סיפורים אנושיים, תמונות מוצלחות, סקופים ומה לא. ככה עיתון גודל כמו שצריך, בדיוק כמו "המגזין אשדוד".
היה לי את העונג ללוות את התהליך הזה של 100 הגיליונות בין ה-600 ל-700 ותאמינו לי (מה חכם סידי ישקר? לפעמים, אבל לא לכם בטוח…), אני מרגיש גם שגדלתי ב-100. לא מאה שנה, חס וחלילה, אלא בגיליונות. לקחתי חלק בכל גיליון וגיליון מאז. חלק שנתתי לא רק מזמני, אלא ממחשבותיי וכן אפשר להגיד בלי להתבייש גם חלק מנפשי. לא פעם הנחתי בידכם לא רק את הגיליון הבא, אלא כאן בטור את חיי. חשופים. לעינכם בלבד.
חשוב לי שתדעו כי כל גיליון של "המגזין אשדוד" הוא עולם בפני עצמו. אנחנו יושבים וחושבים איך להביא לכם את מה שאתם רוצים. את הסיפור הטוב, את הדבר הנוסף. לא לחזור על משהו שכבר ראיתם ו"טעמתם" אצלנו, כי לכל גיליון יש את הטעם ואת "הארומה" השונה, שנתן בסופו של דבר לכל 100 הגיליונות האחרונים שעברו את הדי.אנ.איי שלו. אם תבדקו תגלו שאנחנו, שכותבים כאן, חולקים חלק מהדי.אנ.איי של "המגזין אשדוד". אנחנו "המגזין אשדוד", וגם אתם.
כן אתם. כי אתם עומדים מול עינינו, לא אף אחד אחר. לנו חשוב שאתם תיהנו מהמוצא הזה, מ-100 הגיליונות שעברו בן ה-600 ל-700 ועד ה-800 והלאה. כשאני כותב אתם מול עיניי ומול עיניי חבריי שכותבים, ועושים את העבודה גם מאחורי הקלעים בכדי שהמוצר המצוין הזה שיונח לכם בידיכם, יהיה הדבר הזה שאתם רוצים לחזור אליו שוב. ושוב. ושוב. ככה עד ה-700 שאתם עכשיו קוראים בו.
כל סיום של כתיבה של עיתון עבורנו הוא כמו טיסה "במטוס קרב". אנחנו רוצים להיות מדויקים, יעילים, עניינים. "לפגוע במטרה" בדיוק. להיות "בול" כמה שניתן, לא ליד, אלא בדיוק שם. לכן בסיום כל גיליון ההרגשה היא כמו טייס, לאחר טיסה ארוכה, אבל רק של מילים… אנחנו רוצים לדייק במילים שיגיעו אליכם לא רק לראש, לפעמים גם ללב. לעשות את זה 700 פעם ובהצלחה לא מבוטלת זה לא דבר של מה בכך.
המספר הזה 700, שהוא מספר מחייב, מכניס את "המגזין אשדוד" ומכאן גם אתכם, למועדון יוקרתי מאוד. מועדון של עיתונים שעברו את ה-700 גיליונות. אם אני חושב על זה, הרי שעיתון שמגיע ל-700 גיליונות הוא כבר "מוסד", הוא לא רק עיתון. להמשיך בפרינט הכתוב 700 פעמים, שבוע אחר שבוע, זה הופך את "המגזין אשדוד" למקום של קבע. לבית . כן, זה בית. תאמינו לי והייתי כבר ב"ידיעות אחרונות" הארצי, שם כתבתי 20 שנה (וואלה כמה אני חטייאר…), ולא הרגשתי בבית. אז אם אני מרגיש בבית ב"מגזין אשדוד", הרי שאתם תמיד יותר ממוזמנים לבית. הבית שלנו הוא בעצם הבית שלכם.
ובכלל הרי אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה. אז איך נשים 700 נרות על עוגה? זו בעיה לא קטנה. אבל מצד שני כבר שמנו 600 נרות על עוגת הגיליון ה-600, אז נסתדר לעוד 100… וכן עוד אחד גם לגיליון הבא, ה-701… שיביא אותנו למאה השמינית של עיתון "המגזין אשדוד".
דבר אחרון וכמו שאומרים אחרון אחרון חביב… אחרון אבל אולי הראשון. משהו שחשוב להגיד בגיליון ה-700 החגיגי הזה. אי אפשר היה לעשות עיתון טוב בלי קהל קוראים נאמן כמו שאתם. על זה לא צריך לחכות לגיליון ה-800, על זה גם אני רוצה להגיד לכם תודה. תודה לכל אחת ואחד מכם שהקפיד שבוע אחר שבוע "להכניס" אותנו לתוך הבית שלכם, להפוך את "המגזין אשדוד" לחלק מהנוף אצלכם בבית, וזה לא דבר ברור מאליו. להגיד לכם תודה על זה שאתם מוצאים לנו מקום של כבוד בחייכם. זה שווה את כל 700 הגיליונות שיצאו והבאים אחריהם. תודה. מכל הלב ומכל ה-700…
